ממה שאני שם לב, אני רואה שיש עדיין הרבה אנשים שלא מבינים שהמחאה הזאת היא בשבילם. הם לא מצליחים לראות שבסוף הדרך גם החיים שלהם ישתפרו. זאת המחאה של הצעירים, של הדור החדש, הם חושבים, והם טועים לחשוב שזאת לא המחאה שלהם. יש הרבה אנשים שהמחאה הזאת מביכה אותם, אפילו ראיתי אנשים ממש עושים תנועת זלזול עם היד, כשדיברתי איתם בעיניים בורקות בעד המאבק והמחאה. "זה אוטוטו נגמר", הם אמרו, אבל החיוך השבור על השפתיים שלהם העיד ש-א': הם באמת חושבים שהמחאה תדעך ותגווע ללא תוצאות; ו-ב': הם כמהים לשינוי אבל מפחדים ממנו. גם הם רוצים למחות ולצאת ולשבת באוהל אבל הם לא מאמינים שזה יעזור במשהו. הם לא מאמינים שזה יעזור במשהו, כי כל החיים הם פחדו לנקוט עמדה. כי מי שנוקט עמדה סוציאליסטית-חברתית במדינה שלנו הוא לרוב שמאלני יפה נפש או אנטי פטריוט. הרבה אנשים פחדו לצאת לרחוב כי הם פחדו להרים את הראש, כי כמו שאומר המשפט היפני הקסום "הפטיש דופק את המסמר שבולט". אבל עכשיו יש מאות אלפי מסמרים שנמאס להם שדופקים אותם או שסתם מעקמים אותם פנימה. שדרות האוהלים שהתחילו לצוץ בכל רחבי הארץ הן הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות למדינת ישראל. מחאה כל כך פשוטה, כל כך אלגנטית, לא צריך להרביץ מכות, לשרוף צמיגים, לצעוד מהבית עד קריית הממשלה או לשפוך על עצמך פח דלק ולהצית. פשוט צריך להסתכל בארנק (למי שיש, למי שאין שידחף יד לכיס), לפתוח אותו, לתת לזבוב לצאת החוצה ולעבור לגור באוהל בגאווה. אחרי שכל השדרות בתל אביב היו בזמנן במה לתצוגות כוח של חברות מסחריות שהציבו בהן שוורים מוזהבים ופינגווינים מקושקשים ענקיים, ששידרו ממש עבודת אלילים, עומדים עכשיו מנגד בשדרות האלה אוהלים. אבל להבדיל מהפינגווינים והשוורים הדוממים - כאן חיים אנשים שקשה להם לחיות. מדינת ישראל עוברת עכשיו שינוי רציני, אולי ייקח עוד זמן עד שנראה את הפירות או התוצאות של השינוי הזה, כי יותר גרוע לא יכול להיות (סתם, אני צוחק. ברור שיכול להיות יותר גרוע), אבל השינוי הזה הוא הכרחי. אחרי שעיוורו אותנו ועשקו אותנו במשך כל החיים ואסרו עלינו להתלונן כי כל הכסף שלנו הולך לביטחון המדינה, לחרדים ולמתנחלים, הגיע הזמן שנסדר את הדברים מחדש. * * * בזמן שאמא שלי הסבירה לאבא שלי מה השיפוץ שהולך לקרות אצלנו בבית, אני ישבתי עם הפועלים למטה בחצר ואכלתי איתם ארוחת בוקר שהם הביאו איתם בקופסאות. ישבנו על המדרגות הקטנות שמובילות לכניסה לבית שלנו, מדרגות שסבא שלי בנה - עובדה שציינתי בפני הפועלים. אולי זה ייתן לי נקודות זכות כפועל מן המניין, חשבתי. הפועלים דיברו ביניהם קצת בערבית ושירבבו פנימה מילים בעברית ואני ישבתי איתם, לא הבנתי מילה, אבל הבנתי שהם בטח קצת צוחקים עלי מצד אחד ומצד שני סתם מדברים. "אולי אני פשוט לא מצליחה להסביר, אין לך מה להתרגז עלי", שמעתי את אמא שלי אומרת לאבא שלי, כששניהם יצאו לכיווננו בחצר. כשאבא שלי ירד במדרגות הפועלים מייד קיפלו את ארוחת הבוקר והתחילו להעמיס ציוד פנימה, לבית. אמא שלי נפרדה מאבא שלי שנכנס למונית שכבר חיכתה לו מזמן. אחרי שהמונית עזבה ראיתי שאמא שלי מבואסת מאיך שאבא שלי הגיב להסבר שלה על השיפוץ. "אני אוהב שאנחנו משפצים", אמרתי וניסיתי לעודד את אמא שלי. אבל בפנים חשבתי לעצמי שאני מבין למה אבא שלי כל כך התרגז מהשיפוץ הזה. כי בכל פעם שאמא שלי היתה מחליטה על שיפוץ ידעת שסדר חדש ישתלט על הבית - מה שהיה פעם חדר אמבטיה הפך לסלון, מה שהיה גג הפך למרפסת, מה שהיה חדר העבודה של אבא שלי הפך לחדר של אחותי ומה שהיה חדר השינה של ההורים שלנו הפך לסטודיו של אמא שלי. "אין לך מה לדאוג", חייכה אלי אמא שלי, נראה באמת שהיא כבר במקום אחר בראש. "אבא שלך תמיד ככה לפני שאנחנו משפצים. אבל אחר כך, אחרי שהסיוט נגמר הוא מאושר", היא אמרה וניגשה אל הקבלן שרדה בפועלים. "אין כמוך", חיקיתי את אבא שלי, ושמעתי את אמא שלי צוחקת. בשעת הצהריים עמדנו אחותי ואני במרפסת והבטנו בפועלים שעצרו להפסקת צהריים. משהו באוכל שלהם כל כך גירה אותי שכמעט נפלתי מהמרפסת. "אני לא מבין למה אבא כל כך כועס על השיפוץ", אמרתי לאחותי. "אני מת על שיפוצים, על הריח של הטיח והבטון, על ערימות החול הגדולות שאפשר לשחק בהן, אפילו אפשר לפעמים לעזור לפועלים". "מה, אתה לא זוכר שאחרי השיפוץ הקודם השתנת במדרגות מתוך שינה-", אחותי ספק שאלה, ספק הקניטה אותי. "לא", עניתי במבוכה. "כשהשיפוץ האחרון נגמר, לפני שלוש שנים, ישבנו אבא, אמא ואני במטבח בלילה, ואתה חלפת על פנינו מתוך שינה ובגלל שאמא הזיזה את הכניסה לחדר האמבטיה, אתה נעמדת בקצה של המדרגות והשתנת למטה לכיוון הכניסה של הבית וחזרת לישון".
רוצים שינוי
שדרות האוהלים הן הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לישראל • כולנו פוחדים משינויים, אבל הגיע הזמן שנסדר את הדברים מחדש
, עודכן
Load more...