לילה בקרקס

שבת בערב. דימה האקרובט, עם תנועות מושלמות של מתעמל אולימפי על ה"רשן סווינג" (נדנדה רוסית), מבצע תרגילים עוצרי נשימה בגובה לא אנושי, ממש כמו שהוא עושה כמעט בכל ערב כבר שנים.

אבל הפעם משהו משתבש. דימה מרחף באוויר ובנחיתה הוא נופל על הראש ומפספס בסנטימטרים בודדים את המזרן שמונח למטה, בדיוק בשביל מצבים כאלה, ומאבד את ההכרה. הקהל בהלם מוחלט. אלדר טורנר, מנחה הערב, מתעשת ראשון, מזנק למרכז הבמה ומסיט את תשומת ליבו של הקהל ההמום. בינתיים החבורה האוקראינית סוחבת את דימה מחוץ לאוהל כשהוא מחוסר הכרה. בחוץ ממשיכה הדרמה. מישהו מהכפר הקטן שהם יצרו בחודשים האחרונים נקלע לצרה. הפרמדיק בודק אותו, מנסים להעיר אותו ואחרי כמה דקות שנראות כמו נצח הוא פוקח עיניים. דימה נשאל איזה יום היום, וכשמתברר שאין לו מושג מחליטים לפנות אותו באמבולנס לבית החולים.

בתוך האוהל הגדול והצבעוני ההצגה ממשיכה כרגיל, ממש כמו בשיר "הליצן": "וערב אחד אביו מן החבל נפל וגופו התרסק. בכה הקרקס עת טמנוהו בקבר, אך בנו הליצן עוד צוחק". אבל לדימה שיחק המזל בגדול, לפחות פיזית. אחרי בדיקת סי.טי התברר שהכל בסדר והוא שוחרר עוד באותו יום חזרה לקרוואן שלו אי שם במרכז ראשון לציון.

אבל משהו בכל זאת קרה לו, כי כולם דיברו על זה שדימה כבר לא אותו דבר. הוא עצבני, הוא לא נראה טוב. לאיה אטיאס, המפיקה והאמא של האמנים בקרקס, הוא אומר שכבר חמש שנים הוא עושה את זה ותמיד שיחק לו המזל, אבל אולי זה משתנה. הוא הבין שהוא יכול לאבד את החיים שלו בשנייה והוא חושב שהוא צריך לעזוב את חיי הקרקס לגמרי. הטראומה היתה כנראה קשה מדי, וביום שני הוא אורז את המזוודות שלו, מזמין כרטיס הביתה לאוקראינה ועוזב את מגורי הקרקס אפילו בלי להגיד שלום לחברים שחי איתם יותר מארבעה חודשים, יום יום, שעה שעה. בהופעה הבאה כבר התייצב מחליף לדימה, כי ההצגה חייבת להימשך ולחבורה נשארו עוד כמה חודשי הופעות.

18 משאיות מובילות את הציוד

כשהחלטתי לבלות יומיים עם קרקס מדראנו ראיתי בעיני רוחי, ממש כמו בסרטים, ננס, אישה מזוקנת, ענק חזק באופן חריג, קרונות רכבת ובתים ניידים מצוירים וצבעוניים, ערב רב של אנשים שמתרוצצים מאופרים למחצה, ובגדים מבריקים ומנצנצים תלויים על החבל.

בפועל התמונה שונה. כשהגעתי למתחם שלהם לא היתה כמעט נפש חיה בחוץ. הקרוואנים פשוטים ולבנים, רק כביסה רגילה שנעשית במכונת כביסה שמחוברת לקרוואן היתה תלויה בחוץ, ובעיקר שקט. לקח לי זמן לגלות שהקרקס האמיתי נמצא בתוך האנשים ולא בסביבה שמקיפה אותם.

כמות אדירה של ציוד מפוזרת ברחבי המתחם שיצרו להם. חמש שורות של קרוואנים שבתוכם לפחות ארבעה חדרים, עוד קרוואן מוגבה המשמש מטבח ומקלחות, מכולות עמוסות בציוד ואחת המשמשת מוסך. חמישה גנרטורים שעובדים ללא הפסקה, מנוע ענקי של המזגן לאוהל, פינת זולה עם ערסל, שישה תאי שירותים, אוהל כניסה וכמובן האוהל המרכזי, העצום, האדום. 18 משאיות שנוסעות זו אחר זו מובילות את הציוד מעיר לעיר, מעבר שאורך ארבעה ימים וחצי של פירוק והרכבה בכל פעם, בעבודה אינטנסיבית סביב השעון.

בהגדרת קרקס בוויקיפדיה נכתב בין השאר כי "חבורת בדרני הקרקס, בהרבה מקרים, מורכבת מבני מיעוטים כמו צוענים או מהגרים נודדים שאינם שולטים היטב בשפה המקומית. לכן עיקר המיצגים בקרקס הם תנועתיים ולא מילוליים". ואכן, אף אחד בקרקס מדראנו לא מדבר עברית, לא הקולומביאנים, לא האוקראינים ולא הרומנים. בודדים מהם יודעים בכלל לדבר אנגלית, אבל כנראה ככה זה כשאתה עובד במקום שבו השפה היא שפת הקרקס, שמורכבת בעיקר מאומץ ומווירטואוזיות.

אטיאס המפיקה מספרת שלכל קבוצה אופי שונה לחלוטין, לכל אחד יש המטבח שלו, מכונת הכביסה שלו והרגלי החיים שלו. האוקראינים חיים כמו ספורטאים, הולכים לישון וקמים מוקדם, מתאמנים ברצינות אטומית, אוכלים הרבה ובעיקר מקצוענים. הקולומביאנים הם סיפור שונה - הם הקבוצה הגדולה ביותר - כולל משפחה של ארבע נפשות: האב האנס, הליצן שהחיוך לא יורד מפניו לרגע; האם אינגריד, אישה קטנת ממדים ושקטה, אקרובטית טבעות; הבן פרנקו בן ה-16, אמן ג'אגלינג ביישן ושקט שלא יודע מה לעשות עם עצמו כשאני רוצה לדבר דווקא איתו; ואליסון בת ה-8, ילדה שקטה ומנומסת שלפעמים נראתה לי גם משועממת. את רוב זמנה - ויש לה הרבה זמן פנוי כי לבית הספר היא לא הולכת - היא מעבירה על האופניים הוורודים שלה ובמשחקים על מכשירי האקרובטיקה. הילדים, בדיוק כמו הוריהם, נולדו בקרקס, וסביר להניח שגם יעבירו את חייהם כאמני קרקס. אליסון חזרה מהסופר עם המשפחה - מה שמתברר כבילוי המועדף עליהם - עם בובת גור כלב על כרית והיתה מאושרת. היא עברה קרוואן קרוואן והכירה אותו לכולם. הפעם האחרונה שהיה לה עם מי לשחק היתה לפני חודשיים בערך, כשהילדים של אחד מחברי הקרקס הגיעו לביקור. בשאר הזמן היא מבודדת מבני גילה.

הרומנים, שמשמשים הצוות הטכני של הקרקס, פשוט משתדלים ליהנות מהחוויה. גם להם יש נציגות מאותה משפחה, שלושה אחים - דניאל, יוליאן וכריסטיאן. דניאל אמנם הבכור אבל יוליאן הוא הבוס של כל הרומנים. הוא בארץ כבר ארבע שנים והיה מאושר אם היה יכול להתאזרח ולהישאר פה.

צעקה, מחיאת כף - ולבמה

שלוש שעות לתחילת המופע, הקולומביאנים עדיין שרועים בחדרים הקטנים והממוזגים שלהם, צמודים ללפטופ, לפייסבוק, לסקייפ, לדי.וי.די, לטלוויזיה ובעצם לכל מכשיר חשמלי שמעביר את הזמן בניחותא. האוקראינים נכנסים לאוהל לאימון היומי. ולדימיר, מנהל הקבוצה, לא מפסיק להעיר ולתקן. הוא איש גדול ממדים בעל מראה קשוח וקול עמוק, לובש מכנסיים צבעוניים כמו שרואים בסרטים, ועם זאת הוא נינוח, סבלני, מצחיק ובעל חיוך ממיס - ממש דמות קלאסית לקרקס. אוקסנה, אשתו של ולדימיר, בלרינה שעשתה הסבה, היא אחת האקרובטיות שקופצות מהנדנדה, דקיקה וגבוהה עם יציבה של רקדנית. אוקסנה בסוף שנות ה-30 שלה ויודעת שבעוד כמה שנים היא תיאלץ להמציא לעצמה קטע אחר. הגוף מתבגר והיא לא תוכל לעמוד בקפיצות כל כך מסוכנות ומורכבות. היא וולדימיר נפגשו בקרקס לפני 13 שנים והתאהבו. מאז הם יחד, נודדים לאורכו ולרוחבו של הגלובוס, צמודים זה לזה 24 שעות ביממה. "זה קשה ואינטנסיבי אבל אני לא רואה את עצמי בנפרד ממנו", היא אומרת, "הוא המשפחה שלי והחברה הכי טובה שלי".

החבר'ה מרחפים באוהל לרוחב התקרה, על אותה נדנדה ששינתה לדימה את הכיוון בחיים, וזה נראה סביר כל עוד הם קשורים לרתמת ביטחון. אבל אז מגיע השלב שבו ולדימיר מחליט לתרגל על רטוב, ומורידים את הרתמות. הם מרחפים ונוחתים טוב ברוב הפעמים, אך בכל זאת לפני כל נחיתה הלב שלי מחסיר פעימה. הפציעה של דימה עוד טרייה, מה שגורם לי לחשוב כי אם אני בכזאת טראומה מהסיפור, לחבריו לקבוצה זה הרבה יותר קשה.

התרחשות אמיתית לקראת ההופעה אפשר להרגיש מעט לפני הרמת המסך. כולם מתחילים להתלבש ולהתאפר, וגם זה לא כמו שדמיינתי. כל אחד מתכונן לבד בחדרו, אין שורה של עמדות איפור ומראות מאחורי הקלעים, אין בגדי הופעה נוצצים שתלויים על קולבים. יש ציוד, והרבה.

לכל אחד, ופה זה כבר לא קשור לאיזה לאום הוא משתייך, יש דקת הריכוז הפרטית שלו, התפילה הקטנה, הנשיקה באוויר או על הרצפה, ההצטלבות או הרגע שבו הוא עומד בעיניים עצומות ומדמיין שלב אחרי שלב את הנאמבר שהוא אמור לעשות.

דגלאס הקולומביאני, בסך הכל בן 28, אב לשני ילדים קטנים שנשארו לגור עם אמם בברלין. בניגוד לרוב אמני הקרקס, הוא חדש בתחום - חמש שנים בלבד. הוא נוסע בכל כמה חודשים הביתה לגרמניה, הגעגועים לאישה ולמשפחה קשים לו. הוא אוסף את האקרובטים שלו לפני תרגיל פירמידה של שבעה אנשים על כבל בגובה שבעה מטרים שמבוצע רק על ידי קרקסים בודדים בעולם, מעמיד אותם במעגל ונותן להם נאום מוטיבציה קצר, שאחריו הוא מנשק כל אחד מהם פעמיים. אז הם נותנים צעקה קטנה, מוחאים כפיים ונכנסים לבמה.

שיחת המוטיבציה היום היתה חשובה מתמיד. במהלך ההפסקה הקולומביאנים מחברים את הכבל גבוה בעצמם ולא נותנים לאף אחד אחר לגעת בו, כי בעצם החיים שלהם תלויים בזה. היום מתגלה תקלה בחיבור הקרשים שנעוצים עמוק באדמה כדי להבטיח שהכבל יהיה מתוח לחלוטין לאורך כל ההופעה, כי בתזוזה הכי קטנה כולם יכולים לאבד שיווי משקל וליפול. אבל שוב, ההצגה חייבת להימשך וצריך למצוא פתרונות ועכשיו. הכבל נקשר לטרקטור שנמצא במקום, וגם את הטרקטור איבטחו, כדי שגם הוא לא יזוז מילימטר. זהו, הכבל מתוח, החבר'ה הקולומביאנים מתרוצצים סביבו, נוגעים ומתדיינים. הם בלחץ, לא מרגישים בטוחים ב-100 אחוזים, אבל מחליטים לעלות לבמה. הם יעשו כל מה שדגלאס אומר להם.

בדרך לאוהל, דגלאס, האב הרוחני, לא מחייך בפעם הראשונה מאז פגשתי אותו. הוא מתוח ורציני אבל רגוע. אני שואלת אם הוא מפחד, הוא מהסס, מחייך חיוך קטן ואומר לי: "כן, מילא אני אבל יש לי פה עוד שבעה בחורים שאני אחראי לחיים שלהם".

כולם מסכמים שאם יש תנודה או חשד לתנודה, הפירמידה תהיה "רק" של שישה אנשים. לי מהצד נראה שהכל בסדר, ואז אלדר הכרוז מודיע שהקולומביאנים עומדים לעשות פירמידה של שישה אנשים. אני מבינה שבכל זאת יש בעיה.

לפני שהצטרף לקרקס היה דגלאס פרמדיק. הוא הגיע יום אחד לקרקס, התאהב וביקש להצטרף. עם הרבה אימונים, מוטיבציה וכוח רצון - בעיקר בגלל בחורה יפה שאמרה לו שהוא לא עשוי מהחומר שממנו עשויים אקרובטים - ובתוך שלושה שבועות כבר זיהו את הפוטנציאל שלו ונתנו לו קרוואן.

ביום האחרון לפני מעבר הקרקס לעיר חדשה נפל אחד מחבריו מראש הפירמידה. דגלאס נתן לו טיפול ראשוני עד שנלקח לבית החולים, שם הוא נפטר אחרי שבוע. בצירוף מקרים סוריאליסטי, דווקא דגלאס היה זה שירש את מקומו על הפירמידה. זו היתה ההזדמנות ששינתה את חייו אבל גם משקע שלטענתו הוא לעולם לא יתגבר עליו.

דגלאס עצמו ידע לא מעט נפילות בחיי הקרקס שלו, שתיים מהן רציניות במיוחד. בזמן שהוא מספר על זה הוא חושף את הקרסול ומראה צלקות ארוכות, מהניתוח להכנסת הפלטינות שהזדקק להן. אחרי תקופת החלמה של ארבעה-חמישה חודשים והרבה עבודה פסיכולוגית עצמית הוא חזר לעבוד, אך חודש אחר כך הוא שוב נפל, מגובה של שישה מטרים, והפעם ריסק כתף וחמש צלעות.

ארוחות שחיתות באמצע הלילה

בכלל, כולם בקרקס סוחבים איתם סיפורי נפילות ופציעות. לוולדימיר יש צלקת ארוכה וגדולה על הזרוע, מגיל 17 כשהיה אקרובט ומאלף נמרים בקרקס גדול בברית המועצות לשעבר. באחד האימונים התנפל עליו נמר ושרט אותו. זיהום קשה שלח את ולדימיר לאשפוז של חודש.

אינגריד, אקרובטית הטבעות, נפלה לפני תשע שנים מהטבעות ושברה רגל, יד ואת הגב, וחזרה לעבוד רק אחרי שישה חודשים.

אחרי ההופעה האוקראינים מתאמנים. קצת כושר, קצת משקולות ואז ארוחה גדולה. הקולומביאנים לעומתם אוספים את עצמם ונוסעים לבילוי הקבוע שלהם, הסופר. הם חוזרים אחרי שלוש שעות בערך (הסופר רחוק חמש דקות נסיעה מהקרקס) עמוסים לעייפה במצרכים ובשקיות, ואז שוב מתפנים לעיסוקיהם הטכנולוגיים. בחצות, אחרי שעה של מנוחה הם נכנסים לאוהל להתאמן. ויסקי, המתלמד הצעיר, מתאמן על אחד המכשירים מול עיניה המבוהלות של אשתו ג'ניפר ובתו המתוקה מריאנה בת השנתיים, שבאו מקולומביה לבקר אותו. "אי אפשר שלא", אומרים שניהם, "הגעגועים קשים מדי", במיוחד עבורו, שלא רואה את הילדה. רק להופעה הם נפרדים, כל דקה מעבר מנוצלת לבילוי משפחתי.

ואחרי האימון, מה עושים לפי המסורת הקולומביאנית האקרובטית, לא משנה באיזו שעה? אוכלים. אחד אחד הם נכנסו למטבח, כל אחד והמצרכים שקנה לעצמו ומכינים ארוחה, מטוסטים ועד בשר. כנראה הם שורפים מספיק קלוריות כי על אף אחד מהם לא רואים את ארוחות השחיתות של השעות הקטנות של הלילה.

עד השעה שלוש בערך כולם כבר בחדרים הקטנים שלהם, ישנים או נחים, מתכוננים למחר: שתי הופעות, בבוקר צילומים לטלוויזיה ואחר הצהריים כרגיל. שלוש שעות פלוס של הופעה, עוד אימון אחד לפחות - לו"ז לא פשוט. בפסח, למשל, הם הופיעו ארבע פעמים ביום במשך עשרה ימים.

בבוקר אני קמה מוקדם כדי לראות איך הם מתעוררים. ולדימיר הוא היחיד שער בשעה תשע, מקדם את פניי בחיוך מתוק. וכרגיל, הוא מבשל. אוקסנה טוענת שככה הוא נרגע ולה זה מתאים כי היא ממש לא אוהבת לבשל. הבוקר הזה לקח אותי חזרה לתיכון, לטיולים השנתיים. לאט לאט כולם קמים, כל אחד תופס את מברשת השיניים עם המשחה והמגבת והולך לצחצח שיניים בכיור המשותף שממוקם בין הקרוואנים. אלה המתקלחים הולכים עם השמפו והמרכך למבנה שצמוד למטבח. השירותים הכימיים, הלא כל כך מזמינים, ממוקמים ממש בקצה המתחם. ואז לפי סדר ההתעוררות מתחילים הבישולים. השוני התרבותי בין הקבוצות גדול, וחברי הקרקס אמנם חיים יחד ותמיד יהיו שם זה בשביל זה, אבל הקבוצות לא ממש מחוברות. לכל קבוצה יש מטבח משלה - האוקראינים והרומנים הציבו את המטבח הנייד מחוץ לקרוואנים ואילו הקולומביאנים משתמשים במטבח הקטן. לכל קבוצה גם מכונת כביסה משלה.

מייד אחרי ארוחת הבוקר מתפנים הקולומביאנים לפתור את הבעיה של הכבל. צריך להביא עצים מתאימים ומיוחדים מנגר, וצריך לחפור עמוק מאוד כדי להציב את העץ ולחזק ביתדות ברזל ענקיות שמוכנסות לאדמה באמצעות פטיש אוויר. מכיוון שאת העץ צריך להזמין במיוחד הם מחליטים לא לקחת שום סיכון מיותר ולא להופיע בצילומי הטלוויזיה על הכבל. כמה מרשים שלא ייראה, התרגיל לא שווה את החיים של אף אחד מהם. אין לי ספק שעם מופע הכבל או בלעדיו אני אחזור לראות את ההופעה שוב, כמו שצריך.

ואז כמו במטה קסם כולם נעלמים. שוב, כמו ברגע שהגעתי, המקום מתרוקן כמעט לגמרי, איש איש בחדרו ובמחשבו. שנייה לפני שאני עוזבת אותם אני תופסת נקודת תצפית כדי לראות את כל המתחם, וחושבת על זה שיש אנשים שהחיים שלהם הם באמת קרקס. או שאולי בשבילם אלה החיים, ובשבילנו זה קרקס.

netab@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו