השיבה - זכות או מיתוס?

בספטמבר, מתריעים גורמי הביטחון, יתפרץ הכל. ההנהגה הפלשתינית, הם אומרים לדרג המדיני, העלתה את רף הציפיות של האוכלוסייה הפלשתינית לגבהים בלתי נסבלים.

הציבור הפלשתיני משוכנע כי בעוד חודשים אחדים, מדינה פלשתינית שבירתה מזרח ירושלים - קום תקום. כשיתנפצו הציפיות ויתברר כי המדינה הפלשתינית קמה רק על הנייר תתרחש האינתיפאדה השלישית, שאחד ממרכיביה יהיה "מיצגי פליטות" וצעדות פליטים.

הצפי מדבר על אירועים דומים לאלה שהתרחשו לפני שבועות אחדים בגבול הצפון, אלא שזירת ההתרחשות הפעם תהיה בתוך גבולות יו"ש ומדינת ישראל. השבוע התקיים ביער בן שמן אימון ראשון של כוחות משטרה לקראת האירועים הצפויים בספטמבר. על פי התרחיש, צפויים אלפי פלשתינים לעשות את דרכם לעבר המחסומים לאורך גדר ההפרדה ולנסות לחדור לישראל בכוח. גם ערביי ישראל צפויים להשתתף. כולם יתאחדו תחת דגל ה"חאק אל-עאודה", התביעה למימוש זכות השיבה. התביעה הזאת, חוזרים ואומרים גורמי הערכה לדרג המדיני, אינה טקטית, אלא מהותית. לפלשתינים אין כל כוונה להוריד אותה מסדר היום. הם ממליצים להתכונן הסברתית לא רק למהומות בשטח, אלא גם למתקפת תעמולה פלשתינית בכל רחבי העולם, שתעסוק בזכות השיבה.

מדינות ערב נקבו מאז 1949 במספר של 900 אלף פליטים. הדוברים הרשמיים של ישראל נקבו בכ-500 אלף. אונר"א, שקמה אחרי שהפליטים כבר עזבו את בתיהם, דיברה על 726 אלף. כיום רוב החוקרים מעריכים כי מספר הפליטים הפלשתינים נע בין 600 ל-700 אלף איש.

הפלשתינים, מעריכים גם ארבעה מבכירי המזרחנים בישראל שאליהם פנינו השבוע, אינם צפויים לזנוח את תביעתם לחזור לטבריה, ליפו או לחיפה. הארבעה, מומחים ידועי שם שחקרו את תולדות הסכסוך, תמימי דעים, איש בדרכו, גם באשר לנסיבות שהובילו להיווצרות בעיית הפליטים הפלשתינים.

פרופ' בני מוריס, פעם רדיקל שמאלני שתויג כפוסט ציוני, משוכנע כבר עשר שנים שהפלשתינים מוליכים שולל את כל העולם; שהם אינם מוכנים באמת לפתרון שתי המדינות; שהם רוצים הכל, גם את יפו, לוד ועכו. ספריו אינם עושים "הנחה" לצד הישראלי בתיאור הטרגדיה הפלשתינית והנסיבות של עקירת ונדידת מאות אלפים ממקומות יישוביהם ב-1948, אבל השבוע מוריס קובע: "ישראל נהגה נכון כשהחליטה ביולי 1948 שלא לאפשר לפליטים לחזור. היא הבינה כבר אז שהם יהוו גיס חמישי, שישטוף דמוגרפית את הארץ וייצור במדינה היהודית הצעירה רוב ערבי. הטיעון הדמוגרפי הוא לגיטימי ויכול להתקבל כלגיטימי גם בעולם, גם היום, כי הרעיון של מדינה יהודית עדיין נחשב על ידי קהילות רבות בעולם כצודק וראוי".

מוריס סבור שאולמרט וביילין טעו כשפתחו, כל אחד בתקופתו, פתח, ולו סמלי, למימוש זכות השיבה הפלשתינית: "אם הפתח הסמלי הזה היה מוריד אותם מהתביעה למימוש זכות השיבה, היה בו היגיון, אבל ברור היום שהפלשתינים לא ויתרו, לא מוותרים ואינם מתכוונים לוותר בעתיד הנראה לעין על זכות השיבה. זו לא טקטיקה, זה בנפשם".

"לעצור את המצעדים"

גם שורשיו של פרופ' יהושע (שוקה) פורת, שספריו על צמיחת התנועה הלאומית הפלשתינית נחשבים לאבני יסוד בתחום, נטועים עמוק בשמאל. פורת היה בעבר מבכירי מר"צ ושינוי, אבל גם הוא כמו מוריס נחרץ: "הפלשתינים לא מוותרים על התביעה לזכות השיבה כי זה נשק יעיל נגדנו. הם גם מציגים אותנו כלא הומניים, וגם מציירים את עצמם כהומניים ומסכנים, ותחת המצג הזה חותרים לקעקע את מדינת ישראל ולחסל את קיומנו".

פורת אומר כי "לישראל אסור לקלוט תחת הכותרת של 'פתרון בעיית הפליטים' אפילו פליט או צאצא פליט אחד. ברמה הפרקטית צריך לעצור את מצעדי הפליטים וברמה ההסברתית לומר שזו אוכלוסייה זרה ועוינת ושאנו כחברה איננו מעוניינים לשנות את האופי הלאומי של המדינה שלנו".

פרופ' רפי ישראלי מהאוניברסיטה העברית, מומחה להיסטוריה של האיסלאם והמזרח התיכון, הגיע לישראל ממרוקו כילד בשנות ה-50. שנים חי במעברה; היום הוא מתגורר בבית יפהפה בשכונת עין כרם שבדרום ירושלים, לשעבר כפר ערבי שניטש על ידי תושביו בתש"ח. ישראלי הוא דוגמה להמחשת המשוואה שמדינת ישראל מבקשת ליצור בין הפליטות הפלשתינית והפליטות היהודית שנוצרה בתש"ח. שנים הוא מסתובב עם מצגת, שבה הוא מככב כ"פליט יהודי", ושבה הוא עושה את ההשוואה הכמעט מתבקשת: "שני אירועים היסטוריים עם כמויות מספריות כמעט שוות של פליטים: מאות אלפי ערבים שעזבו את תחומי מדינת ישראל מול מאות אלפי יהודים שעזבו את מדינות ערב", לדבריו.

ישראלי אומר כי "ההבדל התהומי הוא שאנו קלטנו ושיקמנו בתוך עשור וחצי את מאות הפליטים היהודים שעזבו את מדינות ערב, בעוד הם עמלים כבר ארבעה דורות על הנצחת הפליטות והמסכנות. אין עוד פליטות שנמשכת ארבעה דורות".

ישראלי חוזר אל סעיף 20 באמנה הלאומית הפלשתינית, "שמעולם לא תוקנה ולא בוטלה. הסעיף הזה קובע שהיהודים אינם עם, ולכן לא מגיעה להם מדינה. זהו הרקע האמיתי לסירובו של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינת העם היהודי ולתביעתה של הנהגת ערביי ישראל למימוש זכות השיבה. הם יודעים שאם הזכות הזאת תתקיים ייווצר כאן רוב ערבי, ובכך יקיץ הקץ על המדינה היהודית".

מהגר או פליט-

ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר מאוניברסיטת חיפה, ראש מוסד הרצל לחקר הציונות, כתב לפני שבע שנים את "קוממיות ונכבה". גלבר אומר שהנרטיב הפלשתיני על הפליטות לוקה בעיוותים עובדתיים קשים. לפני שנים הוא הצביע על הזהות המפוברקת של "פליט פלשתיני לדוגמה", גולה שכונת טלביה שבירושלים, שבנה לעצמו פרופ' אדוארד סעיד, אחד האידיאולוגים הבולטים של הפלשתינים בשנות ה-70 וה-80. סעיד, מתברר, היגר עם משפחתו לקהיר כאשר היה בן שנתיים בלבד.

גלבר סבור שהזהות הרטרואקטיבית שסעיד אימץ משקפת את רגשי האשמה שהאליטה הפלשתינית חשה עד היום על כך שהפקירה את עמה כבר בתחילת המלחמה. "הנרטיב הפלשתיני מדבר על גירוש", אומר גלבר, "אבל הסיפור הזה לא עומד במבחן הביקורת של העדויות. העשירים וחלק גדול מהאליטות עזבו ראשונים בגלל הידרדרות המצב הכלכלי. קבוצה אחרת שמנתה עשרות אלפי ערבים זרים לא פלשתינים שגרה בארץ כללה הרבה מאוד סוחרים ובעלי מקצועות חופשיים מלבנון, סוריה ומצרים. הם עזבו ברגע שהבינו שהולכת להיות מלחמה. קבוצה אחרת כללה אנשים שבמקור היגרו מהכפרים לערים, בעיקר לחיפה וליפו, ופשוט חזרו אל הכפרים שלהם, למשל לטייבה ולטול כרם. והיתה עוד קבוצה, בדואית, שהקימה את בתיה באזורים היהודיים או על גבולם - דוגמת שבט זינתי שישב בעמק בית שאן וחצה את הירדן מזרחה - שגם הם קמו ועזבו. אף אחד מאלה לא גורש".

הפרופ' גלבר מציין שגם כשפרצה המלחמה, תופעות גירוש היו שוליות: "בחיפה ישבו 70 אלף ערבים עם פרוץ המלחמה, ובשבוע הרביעי של אפריל 1948, לפני שההגנה כבשה את חיפה, נשארו שם 37 אלף. כלומר: חצי מהאוכלוסייה עזבה עוד לפני שהתפתחה לוחמה רצינית. ההנהגה היהודית התחננה בפני הנותרים שלא יעזבו, אבל הם סירבו".

גלבר אומר שגם לאחר שהעימות שינה פאזה ועבר מעימות בין קהילות לעימות בין מדינתי, הגירושים היו לוקאליים: "רוב הבורחים עזבו מפחד המלחמה וההפגזות, וגם בהשפעת הדיווחים המוקצנים של שופרות התעמולה הערביים על מעשי טבח שביצעו האצ"ל והלח"י. למעט מקרים בודדים לא היה גירוש יזום. יש הסיפור של לוד, ששם זה ספק גירוש, ספק יציאה עצמאית, או כפרים באזור רחובות שהיו צמודים ליישובים יהודיים, וכן כפרים ששכנו בנתיב ההתקדמות של הצבא המצרי".

את העדויות שהצטברו על כך לאורך השנים רואה גלבר כניסיון של הבורחים לייצר לגיטימציה לבריחה ולתלות את האשם בגורם חיצוני. הוא גם מציין שבן-גוריון נמנע מכיבוש יהודה ושומרון ב-1948, לאחר שקיבל דיווחים מודיעיניים והערכות ששם לא תהיה בריחה: "בן-גוריון לא רצה להסתכן בכיבוש אזור כה גדול עם רוב ערבי וגם לא תיכנן לגרש את תושביו, כפי שלא תיכנן לגרש את התושבים הערבים מהתחומים שישראל התבססה בהם כמדינה".

בני מוריס מציין אף הוא כי התעמולה הפלשתינית אימצה שני שקרים ושילבה אותם בסיפור הפליטות הפלשתינית: "הראשון - מהנרטיב שלהם נעדר לחלוטין הפרק של מלחמת אזרחים בין הקהילה הפלשתינית לקהילה היהודית שהתרחשה בארץ בין נובמבר 1947 למאי 1948, מלחמת אזרחים שהפלשתינים פתחו בה. הסיפור שלהם מתחיל בפלישה של צבאות ערב. השקר השני הוא הטענה שהעזיבה היתה תוצר של גירוש מתוכנן". גם מוריס דוחה את הטענה שהוועד הערבי העליון והוועדות הלאומיות עודדו נטישה. עם זאת הוא אומר כי "הוועדות הלאומיות המקומיות ומפקדי המיליציות השונות, הם שהורו לא אחת לתושבי כפרים ושכונות שבקרבת ריכוזים גדולים לפנות זקנים, נשים וטף למקומות בטוחים". כך למשל אירע בדצמבר בליפתא ובעוד עשרות כפרים במישור החוף ובעמקי יזרעאל והירדן.

הפלשתינים טוענים כבר שנים כי "תוכנית ד''' המפורסמת של ההגנה היתה תוכנית אב לגירוש ערביי ארץ ישראל. מוריס שם בספריו את הדברים בפרופורציה: "תוכנית ד' ביקשה להבטיח את שטח המדינה שעמדה לקום, את גבולותיה ואת הדרכים המקשרות את מרכזי האוכלוסייה היהודית עם אזורי הספר. התוכנית הזאת העריכה שכוחותיו הסדירים, הלא סדירים והמליציוניים של האויב יתקיפו את המדינה החדשה, במטרה לנתק את הנגב ואת הגליל המערבי והמזרחי, לפלוש למישור החוף ולבודד את תל אביב, חיפה וירושלים היהודיות. על ההגנה הוטל להתגונן מול כל זאת.

"התוכנית העניקה לחטיבות חופש מלא לכבוש כפרים ערביים, ולמעשה לגזור את גורלו של כל כפר וכפר, אם להריסה ולגירוש ואם לכיבוש. היא קראה בבירור להריסת כפרים המגלים התנגדות ולגירוש תושביהם. בערים הראשיות הוטל על החטיבות לגרש תושבי שכונות שיגלו התנגדות אל שכונות הליבה הערביות, אבל לא גירוש מן הארץ. בשום מקום לא דובר על מדיניות או על שאיפה לגרש את התושבים הערבים".

קנת בילבי, אחד הכתבים האמריקנים שפעל בארץ ב-1948, כתב בספרו כי "יציאת הערבים, לפחות בתחילתה, קיבלה עידוד מצד הרבה מנהיגים ערבים כמו חאג' אמין אל-חוסייני ומצד הוועד הערבי העליון... יברחו ערביי ארץ ישראל אל הארצות השכנות, דבר זה יסייע לעורר את יתר העמים הערביים למאמץ מוגבר, וכאשר תהלום הפלישה הערבית, יוכלו הארצישראלים לשוב לבתיהם ולקבל פיצוי מרכושם של היהודים שיזרקו לים...".

גם אנואר נוסייבה, שהיה שר ההגנה הירדני, כתב בזיכרונותיו האישיים כי "איש לא חשב שהמלחמה תימשך זמן רב כל כך, שתסתיים כפי שהסתיימה. הכל האמינו שבתוך זמן לא רב יחזרו לבתיהם בעקבות ניצחונם של הצבאות הערביים המנצחים וישתלטו על הארץ". בנו, פרופ' סארי נוסייבה, איפשר לפני שנים אחדות לד"ר תום שגב לעיין בדברים, ושגב פירסם אותם בספרו "ימי הכלניות". שמואל כ"ץ מביא בספרו "אדמת מריבה" עדויות רבות המלמדות לכאורה שהעזיבה הגדולה התרחשה בעידוד הממשלים הערביים.

הפרופ' יהושע פורת מציין כי ב-1973 כתב חאלד אל-עזם, שהיה ראש ממשלת סוריה ב-1948, כי "לכישלון תרמה קריאת הממשלות הערביות לתושבי פלשתין לעזוב אותה". פורת אומר כי מצג הגירוש הוא בלוף, אבל לדבריו, "גם ההצגה המיתממת שלנו לא כולה מדויקת". לפעילות האינטנסיבית של ארגון זוכרות, הכוללת ערכת לימוד על ה"נכבה" המופצת - הוא מתנגד. "הם מערערים את יסודות קיומנו כאן, ובחומר שלהם אלמנטים של חצי אמת. ראיתי פעם טקסט בצירוף מפה שלהם שתל אביב קמה על חשבון כפרים פלשתיניים. הם לא מספרים שתל אביב התחילה את חייה ב-1909, ושב-1948 היתה עיר של 200 אלף תושבים".

פורת, ישראלי, גלבר ומוריס מציינים כי במקומות אחרים בעולם יושבו מחדש פליטים במקומות מגורים חדשים, וכי עשרות מיליונים הוזזו ממקומם במאה שעברה "בלי להניד עפעף", כדברי ישראלי. הם מציעים לזכור זאת כשצאצאי הפליטים יסתערו על הגדרות; ונחושים בדעתם כי מימוש זכות השיבה משולה להתאבדות מדעת של מדינת ישראל.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו