שבוע אחד בחיים

הרומן שלי עם הרומן "שירה" של ש"י עגנון החל לפני 42 שנים. בירושלים מוצפת האושר של אחרי מלחמת ששת הימים נפוצו שמועות עיקשות כי זה כבר שנים רבות מחזיק גאון הספרות העברית במגירתו את כתב היד של "שירה" וחומק מלמסרו למו"ל שלו, עורך "הארץ" גרשום שוקן.

בבתי הקפה ריכלו כי "שירה" היא מאהבת של פרופסור יקה נכבד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הפרופסור עסק במחקר על קבורת עניים בביזנטיון, עגנון ליגלג עליו שהוא אוסף מידע בפתקים הרבים הנצברים במגירותיו, אבל כאשר רוח פרצים חודרת לחדר ומעיפה את הפתקים לכל עבר - עלול הדבר להשפיע על המסקנות המדעיות של המחקר.

עגנון שם ללעג ולקלס את המרצים הנכבדים באוניברסיטה העברית. הלשונות הרעות הוסיפו כי התכוון לשכנו, ההיסטוריון יוסף קלויזנר. הוא חשש לריב עם אנשי האוניברסיטה וגנז את הספר, אך מדי פעם שיחרר פרק ועוד פרק לפרסום בעיתונות.

באותה שנה קראתי אחד הפרקים שפורסם כנראה בשנתון של "הארץ", ונשביתי בקסמי היצירה. מקץ זמן מה נולדה בתנו השנייה ונקראה שירה, אף שכתב היד של עגנון היה עדיין גנוז.

הספר השנון והחכם והכל כך ירושלמי הזה ראה אור רק לאחר מותו של עגנון. הוא נפטר ב-1970 ו"שירה" פורסם לראשונה במלואו מקץ כשנה.

איני מכיר ספר ששבה את ליבי יותר מ"שירה", אף כי זו, כרגיל, אמירה שטחית. לא רק סיפוריו הקצרים של עגנון גורמים להתרגשות, אלא יש המשבחים דווקא את "תמול שלשום" - האפוס הגדול משנות הבראשית של חידוש ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הרומן "תמול שלשום" הוא היום ומחר - המאבק על ההגמוניה בין "העיר שחוברה לה יחדיו" לבין "העיר ללא הפסקה", ירושלים של היישוב הישן מול תל אביב התוססת.

במקרה, ואולי לאו דווקא במקרה, ריגוש שיא היה לי שנים רבות לאחר מכן, כשהופיע ספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך". הרומן ניקז אליו את מלוא יצירתו של עוז והתרחש בירושלים של "שירה" באיחור של כ-15-10
שנים, ואפילו יוסף קלויזנר - דודו של עוז - מילא בו תפקיד מסוים, ומשהו בתיאורו מאושש את הדמות ששירטט ש"י עגנון לגבי הרבסט, הפרופסור הירושלמי שלו. כאילו נסגר מעגל.

אך הספרות העברית כפי שנתפשה על ידי בני דורי - אלה הצמודים לנייר ולא לקריאה מן המחשב או מן הספר האלקטרוני - אינה רק עגנון ועוז. לאורך דורות הספרות הזו העמידה בחירות קשות - "פרקי אליק" או "מלך בשר ודם" של משה שמיר? היא ליוותה את התחייה העברית מ"החי על המת" של אהרן מגד ועד "מר מאני" תחת
שלטון עות'מאני של אברהם ב' יהושע, או "כימים אחדים" מאת מאיר שלו, וקריאת הבולמוס המטורפת ב"חופן של ערפל" של סמי מיכאל.

כן גם מאוחר לפני מוקדם: נורית גרץ על עמוס קינן כנציגו של דור לוחמים ב"על דעת עצמו", ו"ימיו ולילותיו של הדוד אווה" של אמנון דנקנר, ומשנים ראשונות לעצמאות: "גן נעול" של בנימין תמוז שנתפס אפילו כארוטי תוך כדי קריאה עייפה בבסיס הטירונות, ו"חימו מלך ירושלים" של יורם קניוק שניעור לחיים חדשים כעוף החול ברומן "תש"ח". ומתוך אלה שנזכרו כאן כה רבים קופחו בהתעלמותי קלת הדעת מהם, ונוסף על כך הן פסחתי על גאוני השירה העברית המתחדשת.

העם היהודי הוא אכן "עם הספר". לא רק הפרוזה. הלב מתרחב רק מעצם אזכור השמות - חיים נחמן ביאליק ונתן אלתרמן ואורי צבי גרינברג ושאול טשרניחובסקי ודליה רביקוביץ ולאה גולדברג וזלדה; ולא רק השירה אלא גם ספרות ההגות והמחקר והזיכרונות והתיעוד - מ"בשדות פלשת" של אורי אבנרי ועד "שיח לוחמים" לאחר
מלחמת ששת הימים.

כמה זמן יוסיף הספר להיות אוסף של דפי נייר הכלוא למחצה בשני לוחות של קרטון צבעוני? כמה שנים נוזמן לשוטט בין דוכני הספרים תחת כיפת השמיים ולא ללחוץ על כפתור ולהזמין ספר על צג מחשב ביתי עם כל מיני שמות לועזיים-

אפשר שאין בכך כל רע. אפשר שהצעיר היושב מול הצג יכול לשאוב מקריאת הספר האלקטרוני את ההתרגשות והמתח והצחוק והדמע, כפי שדורות רבים וארוכים חשו נוכח ספר מודפס, שלעיתים הגיע מהדוכן בשבוע הספר היישר הביתה עם ריח מיוחד של צבע האותיות. איני יודע.

אבל אני שייך לדור המצטט ממה שנהגו חכמים לומר על יום הגעתו של המשיח - "יבוא ואל אראנו". הדור שעבורו ספר הוא נייר, לא משהו אלקטרוני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו