צעיר לנצח

כששלום חנוך היה נער בקיבוץ משמרות, בערך בן 15, הוא הלחין את שיריו הראשונים. היו שם, בין היתר, שירים כמו "לילה" ו"אגדת דשא". שלום וידידו המבוגר ממנו, מאיר אריאל, יצרו שירים במיוחד לאירועים שונים בקיבוץ, חלקם פרודיה על שירים מוכרים. אחר כך, כשלמד משחק בבית צבי ושירת בלהקת הנח"ל, עדיין לא היה ברור לחנוך שיהיה מוסיקאי, כותב וזמר. אבל האש בערה בו. חמישים שנה אחרי, ועם מאות שירים, מילים ומנגינות שהפכו ללהיטי ענק ונחשבים לקלאסיקה של המוסיקה הישראלית, שלום חנוך, ללא ספק מגדולי היוצרים הישראלים בכל הזמנים, ממשיך ללהוט.

הוא יהיה בן 65 השנה, אבל על הבמה הוא מתנהל עדיין כמו נער רעב בתחילת דרכו בלהקת רוק. בקרוב ישוב לסיבוב חד פעמי של הופעת הענק "4 תחנות" (ראו מסגרת), שבמסגרתו הוא מבקר בתחנות השונות בקריירה הארוכה שלו, וחוץ מזה יש לו גם את המופע "חיות לילה", שממלא את הבארבי בתל אביב בשעות הקטנות מאוד של הלילה, ואת "יציאה" המיתולוגי עם משה לוי, שרץ כבר שבע שנים. מאיפה כל האנרגיות האלה.

"כשהייתי צעיר הופעתי הרבה פחות מאשר עכשיו", אומר חנוך. אני פוגש אותו באולפני גלי צה"ל, והקסם שלו עובד היום בדיוק כמו אז, אם לא יותר - גם על אנשים צעירים שלא נולדו כלל כשהוא החל ליצור. השמועה על הראיון פושטת בבניין וחיילי התחנה ממתינים לו בחוץ, לומר לו שלום ולהצטלם עם האליל שלהם. "זה נורא מצחיק", אומר שלום, "הרבה פעמים אנשים אומרים לך כמה הם אוהבים אותך, ובסוף הם שואלים, 'אפשר גם להצטלם-' בוא'נה, זה חדש".

בעשר השנים האחרונות, הוא אומר, הגביר את קצב ההופעות שלו. "עברתי תהליך. נרגעתי קצת מהמתח שיש בהתמודדויות האלה. לארגן הופעות זה מאוד קשה, אני לא עושה את זה לבד. אבל זה היה קשה גם לי. אז נתתי גז בדברים עצמם: בכתיבה, בחומר, בחיפושים שלי. כשהייתי יותר צעיר חשבתי, מה אני אעשה כשאהיה מבוגר, בשלב שכבר לא קופצים על הבמה. איך רוק יהיה בכלל. האם עוד ידברו ככה? מי ידבר ככה? החששות האלה נרגעו. פתאום נוח לי, וכשנוח לי אני נהנה מאוד. במקום להשתדל יותר, אני נהנה יותר. ועם הרקע של כל מה שעשיתי, עם הבסיס הזה, יותר קל לי ליהנות היום".

מפתיע לשמוע את חנוך מתאר דווקא את הימים היפים ההם, שבהם נראה היה שהוא רוכב על הגל, כתקופה של מתח וחוסר ביטחון. מבחינתו אין סתירה: "להיות על גל זה מתח. אתה יכול ליפול מהגל, אתה יכול, אני יודע מה, לעוף. לזה אני קורא מתח".

"מחשבה נהדרת, ומטופשת"

הוא עדיין משורר רגיש ועשיר ביטוי שאינו חדל להפתיע, להתחדש ולרגש. מלחין רב דמיון שנע בין אינטימיות ומופנמות לקטעי רוקנרול סוערים ומלאי אנרגיה. השפה שלו, ההופעה, ובעיקר החיפוש המתמיד אחר מחוזות חדשים ליצירה, עיצבו את המוסיקה הישראלית שאנחנו מכירים.

לפני שנתיים, שש שנים אחרי אלבום האולפן הקודם שלו ("אור ישראלי"), ואחרי אלבום הופעה אקוסטי כפול מצליח עם משה לוי ("יציאה") והופעות שוברות קופה עם שלמה ארצי (שגם הן יצאו באלבום כפול) - הוציא את אלבומו ה-14 (לא כולל אוספים שונים ושיתופי פעולה). האלבום, "שלום חנוך", הציג אותו שוב כאמן מבוגר אך צעיר. אולי לא בקריטריונים הרכילותיים-ריאליטיים של ימינו, אבל במה שחשוב באמת: ביצירה, בהופעה, באנרגיה שגורמת לו להיות מי שהוא. כי אם להיות צעיר זה להמשיך להתעניין, להמשיך לאהוב את העיסוק שלך, להמשיך לחפש דרך מקורית לבטא את עצמך, להמשיך לנסות ולהשתנות - אז שלום חנוך הוא באמת צעיר לנצח. בקלות יכול היה להוציא אוסף של שירי אהבה קלים לעיכול, נעימים להאזנה, מלודיים ושקטים, ואולי לזכות בהצלחה מסחרית מיידית. אבל חנוך העדיף ללכת בדרכו העצמאית והבלתי מתפשרת, כפי שעשה בכל אלבומיו.

וכרגיל אצל שלום חנוך, הוא מסרב להיות חלק מעולם הבידור. כך נהג תמיד. הוא לא רוצה להיות פופ. הוא מתעקש לומר את דברו מבלי להתחשב באופנה זו או אחרת. לכן לא קל היה להתאהב באלבום האחרון שלו. הסאונד לעתים קשה ומחוספס, הנושאים בחלק מהשירים רחוקים מהאסקפיזם המקובל בימינו. אמנם, יש גם שירי אהבה מלודיים, אבל הגישה הכללית היא - באין מילה טובה יותר - רוקית. אמירה חזקה. בוטה. ישירה. לא מתחנפת.

הוא יצר את האלבום עם חבריו ל"חיות לילה": משה לוי בקלידים, רוני פיטרסון בגיטרות, זיו הרפז בבס, אשר פדי בתופים. חוץ מהשירים היפים, היה בו גם משהו חדש וטרי בעיבודים ובהפקה המוסיקלית של משה לוי ואייל ליאון קצב. תחושה של "חי באולפן", עם קטעי נגינה מלאי חיים ואנרגיות משוחררות. כמו פעם. כבר לא עושים אלבומים כאלה בימינו. ואני חוזר אל האלבום הזה כדי להדגיש שחנוך, כמו מוריו הרוחניים בוב דילן ופול מקרטני, לא נח על זרי הדפנה ומתרפק על העבר. הוא ממשיך ליצור ולחפש, אבל מוצא גם זמן לעצור לרגע ולהביט לאחור.

"פרויקט '4 תחנות' זה לא סיכום של הקריירה", הוא מסביר. "בשבילי זה פשוט תרגיל זיכרון, עם חיבור לתגובות של הקהל לשירים מסוימים".

לאיזו תקופה אתה הכי מתגעגע מבחינה יצירתית-

"וואלה, זה לא קונץ. 'שבלול', האזור הזה. הייתי הרבה עם אריק והיינו חבר'ה. וזה היה קל. מאוד קל. זה רחש וגעש וזה פשוט קרה, וקרה יפה, וזרם. גם לאנשים אחרים היה חלק בזה. זו היתה תקופה יצירתית מאוד, אני זוכר שחוץ מזה עוד כתבתי לאחרים באותו זמן. זה היה די מהמם. אחר כך כבר התחלתי להיות לבד".

היה עוד קצת ביחד כשהיית בלהקת תמוז.

"זה כבר לבד. בתמוז זה התחיל להיות כמו קיבוץ. החבר אריאל זילבר מבקש להעמיד לדיון את שאלת השיר הזה והזה, אתה יודע, והעיבוד הזה והזה. זה כבר נעשה קיבוץ, וקיבוץ היה לי מספיק לפני כן, אז המשכתי בעצם לבד. ואל תרחם עלי. המשכתי לבד בשמחה".

גם כשאתה לבד, אתה בכל זאת עם אנשים.

"בטח. אין דבר כזה לבד, אבל יש הרגשה כזאת. כשאתה מרגיש לבד, קשה כבר לתאר לך את הזיקוקין דינור שביצירה. זה מתחיל להיות 'יאללה, לכתוב, לכתוב'".

מייד אחרי העבודה עם אריק, כשהיית בשיא ההצלחה, החלטת לעזוב את הארץ. למה-

"נסעתי לאנגליה, לתת לעצמי פטיש של חמישה קילו בראש. לבוא למקום שאני לא יודע את השפה שלו ואין לי מושג עליו בכלל, אלא רק משירים של 'הביטלס'. אם אני עושה שירים, אז למה לא אוכל להיות גם שם? המחשבה התמימה הזאת היתה נהדרת, אבל מטופשת. זה לא יעזור, כי אם אין לך שפה, אין לך מה לחפש במקום אחר. מוסיקאי יכול לנגן, אבל מי ששר צריך שפה. מוכרח שפה. אנשים חושבים שבשביל אנגלי או אמריקני, האקסנט של הזמר הוא עניין קטן. זה לא עניין קטן בכלל".

גם בתקופות שנראו לך רעות הוצאת שירים טובים.

"גיליתי אז שזה מה שאפשר לעשות כשאתה כותב. פתאום התחלתי להסתכל על עצמי כעל כותב. ובתור כותב אתה שואל את עצמך: 'רגע, מה יש לי להגיד? מה אני? מה אני עושה-' ואתה מתחיל להתלבט. לא שקודם לא התלבטתי, אבל ההתלבטויות קודם היו צחוק. אחר כך נקרעת לך הנשמה, ופתאום משהו יוצא. והרבה פעמים, מתוך שלא לשמה בא לשמה. אתה לא מתכוון, ויוצא דבר שעומד בזכות עצמו, וזה בעצם קנה המידה מתי אני חושב שזה בסדר".

למשל-

"השיר 'ככה וככה'. התכוונתי להשאיר אותו מחוץ לאלבום 'בגלגול הזה' כי הוא היה בעיניי קצת קל מדי. שמיילק (המפיק שמוליק בורנשטיין; י"ק) כמעט הכריח אותי להכניס את השיר לאלבום".

נראה שלעתים קרובות היוצר הוא האחרון שמבין מה יש לו ביד. מאיר אריאל ז"ל לא רצה להכניס לאלבום את "נשל הנחש" כי חשב שהוא לא מספיק טוב, וכך גם את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ".

"שנינו חשבנו שיש דברים שלא נאה לתת לקהל, שזה לא מספיק טוב, והקהל משום מה אהב את זה. היינו מדברים על זה הרבה וצוחקים ומנסים למצוא לזה שמות, לקטע הזה של ה'דווקא'. את המנגינה של 'אהבת נעוריי' כתבתי בהתחלה כפרודיה, ולאט לאט גם באו המילים. כשעבדתי עם אריק על האלבום 'מוסקט' השמעתי לו את 'גיטרה וכינור' ואת 'אהבת נעוריי' שעוד לא היה גמור. את הראשון הוא אהב ועל השני אמר שיותר מתאים לי לשיר בעצמי. אחר כך הצעתי את השיר לדורי בן זאב, והוא ניסה ואיכשהו זה לא הסתדר. ואז, כשעבדתי בארה"ב עם טומי פרידמן ז"ל, עלה לי השיר הזה וכתבתי עוד כמה מילים. פתאום זה קיבל צורה והתחלתי לשיר את זה בהופעות. השיר הצליח מייד, ואחרי שנה או שנה וחצי נכנס לדיסק. מתוך שלא לשמה בא לשמה".

"לא לומדים מהצלחה"

האלבום "חתונה לבנה" יצא אי אז לפני 30 שנה. הוא נחשב כיום אחד האלבומים הכי חשובים של חנוך מבחינת האמירה האישית הבלתי מתפשרת. אבל באותה תקופה היה כישלון מסחרי.

כשאמן כמוך, שכבר היו לו כמה הצלחות, חוטף כזאת סטירת לחי, מה הוא מרגיש? מה זה עושה לו-

"לא קל לי להיזכר בדברים שאני אוהב, אז תאר לעצמך כמה קשה להיזכר בדברים שאני לא אוהב... ההרגשה היתה חרא. הרגשה שלא מבינים אותי וגם שפיספסתי. ידעתי שהסאונד הסופי של התקליט בעייתי, לא כמו שצריך היה להישמע, עם המון דיסטורשן".

מבחינה מסוימת, "4 תחנות" הוא ניצחון הגישה של "חתונה לבנה". היום אתה לא נשמע כמו שלום הצעיר עם הקול הדקיק. הגישה העוצמתית של האלבום ההוא לא התאימה אז אבל היום היא מאוד מצליחה. נראה לי שחלק מהעניין הוא להראות לעצמך שאם אתה מאמין בדרך מסוימת, אז אתה ממשיך גם כשהיא לא מצליחה.

"זה נשמע מפיך כאילו אני כל הזמן בשליטה וכל הזמן יודע מה אני עושה. זה לא ככה. האמת היא שבחיים הדברים קורים וזה צירוף של מקרים. כל הזמן. אני יודע מה אני רוצה, ולפעמים אני רואה את התוצאה מתעכבת. את זה יכולתי לראות כבר אז, ולכן לא היה לי מאוד קשה כי הרגשתי טוב עם עצמי. מבחינתי, חוץ מהסאונד שיצא לתקליט, שלא היה טוב, כל היתר היה חלק מהדרך שלי. אם זה לא מצליח, אז לא. תמשיך הלאה. ככה צריך, זה בסדר גמור. אנחנו לומדים רק מהטעויות ומהכישלונות שלנו, לא מניצחון או מהצלחה. והיות שכולנו כאלה, אז כדאי בכלל לעזוב את הרעיון שמישהו יודע את הדרך. אדם יכול לחלום, לרצות, יכולה להיות לו מוטיבציה, אבל ההתקדמות נעשית כשהוא לומד מהטעויות שלו ופוגש טעויות חדשות ברמה אחרת. זו צורת הלימוד, אחרת היינו תקועים".

ניסוח יפה.

"תודה מורתי".

בעיניי אתה אחראי לכמה מהפכות במוסיקה הישראלית.

"תשמור עלי קצת, אל תשים עלי הכל. זה לא אני עשיתי. זה משהו שקרה, ואולי יש לי חלק בו, אבל זהו".

אחד הדברים שהצלחת לעשות, ביחד עם שותפים אחרים, הוא לשבור את הקיר שבין האמן לקהל.

"קוראים לזה רוק, אגב. סתם, מילה קצרה כזו. רוק".

איך אתה מסביר את זה שבתוך מהפכת הרוק, בסופו של דבר מה שהכי מרגש את הקהל זה דווקא הבלדות.

"בשירים השקטים יש באמת משהו יותר דרמטי ומרגש, אבל צריך טווח עצום של מרכיבים בשביל להיות מיוחד בתחום הזה. אם תעשה ערב שלם של שירים שקטים זה יהיה איום ונורא, משעמם וגם בטח לא מרגש. בתור מאזין אני לא יכול להתרגש יותר מדי זמן. כמו בחיים. תשים לב שכל השירים השקטים האלה כמעט תמיד מדברים על יחסים ועל רגשות. הקהל כמובן אוהב את עצמו באותו רגע, אבל זה לא אומר שהוא לא מוכן לחיות גם אחרת, ושיכסחו אותו מצד אחד או שיגרמו לו לשיר ביחד או שמישהו יפליא בנגינתו על גיטרה. זה רוק".

כשאתה על הבמה, לא שלום היוצר אלא שלום הפרפורמר, אתה הרבה יותר נהנה מהשירים הקופצניים. מהכיף.

"בשירים יותר קצביים, יותר אנרגטיים, גם הקהל נעשה כזה. וזה מה שצריך להיות, אחרת הקהל לא יתרגש. לא ירקוד. זה כל הסיפור - הגרוב, המצברוח. אני לא אשים יותר מדי שירים שקטים. אני בורח מזה כמו מאש. אני אגלה לך סוד: מאז ומתמיד, ועד היום, כשאני עובד על סדר השירים בהופעה, חסר לי עוד שיר אחד מקפיץ. לא משנה כמה שירים כתבתי, חסר לי עוד Upper".

אתה בא להופעה ליהנות...

"כן, ואני בא גם לגוון. אני באמת רוצה לפתוח את העסק ושכל דבר יעמוד במקום שלו ויקבל את האור הנכון".

קצת אחר בכל פעם

מדהים לראות את חנוך חוזר על הבמה לשירים שביצע בימים ההם, בפעם המי יודע כמה. אני שואל אותו אם בשלב מסוים זה לא הופך להיות מעין הצגה. הרי זה לא משהו שהוא מרגיש עכשיו.

"מגיל 16 למדתי תיאטרון במשך שלוש שנים בבית צבי. ומי שלומד משחק יודע שכדי להופיע, כדי לבצע משהו, זה צריך לבוא ממקורות רגש וזיכרון וחוויה מבפנים, מתוכך. אם זה טוב וזה מרגש אותך, זה הרבה בגלל שהפנים והחוץ מחוברים: אתה מרגיש את הפנים, והחוץ מתאר את זה. בוב דילן שר את השירים שלו אחרת בכל פעם, אבל ריצ'רד ברטון לא יכול לעשות את 'אותלו' שונה בכל פעם. אז יש לי מקורות בפנים, שעם חלקם נולדתי ואת חלקם למדתי במשך השנים. אני חושב שלזמרים, ובעיקר לכאלה שהם גם יוצרים, יש משהו שמחדש להם את הרגש, אפילו בלי לשנות משהו. את זה אני מרגיש באותו רגע, ובאותו רגע אני נמצא במקום הזה. זה לא איפה שהייתי אתמול, אני לא זוכר איפה הייתי אתמול. והקהל הוא חלק מהדבר הזה. אם הקהל איתי והוא מקשיב לי, זה עובר אליו. השיר הוא אותו שיר, אבל ברור לי שאין אפילו פעם אחת ששרתי בדיוק אותו דבר במובן של רגש או של הבעה".

אתה קצת אחר בכל פעם.

"בדיוק. זה זה".

וקורה לך שפתאום, באמצע ביצוע, אתה מתחבר לאותו שלום שיצר פעם את השיר-

"זאת אפשרות. האמת היא שאני לא זוכר. אם אתה מודע לעצמך כל הזמן אז אי אפשר לחיות, אי אפשר לכתוב, אי אפשר לשיר. אתה צריך להיות במקום הזה ובזמן הזה, עם מה שאתה מגייס מבפנים, כי זה לא בא מבחוץ. זה שמגיש את השיר הוא בעצם שחקן".

חנוך דאג להעביר את המסר הזה גם לאחרים. "אביב גפן, כשהיה בן 16, היה בא אלי מדי פעם להשמיע לי שירים שלו. יום אחד אמרתי לו: 'אביב, אין לי מה להגיד לך יותר. אתה כותב שירים לא פחות טוב ממני, ומהיום אל תשאל אותי יותר בעניין הזה. אני מאוד אשמח לשמוע, אבל אל תשאל אותי אם זה יפה. תן לי להגיד לך רק דבר אחד מהניסיון שלי בהופעה עם שירים שכתבתי: כשאתה שר בהופעה, אתה לא צריך כל הזמן לשיר כמו זה שכתב את השיר, אלא לדרוש מעצמך להופיע'. הוא הבין את זה, ואני זוכר שמהר מאוד ראיתי שהוא לקח את זה כל כך נכון, כל כך למקום הרצוי. ומאז זה פשוט. לא עוצרים בנאדם כזה.

"זאת נקודה שחשבתי עליה הרבה בזמנו. האם אני משורר, או זמר, או פרפורמר. הכל יכול להיות. מאיר אריאל היה משורר, וגם הופיע ככה. דילן הוא משורר. הוא מופיע ככה. הוא לא פרפורמר של רוק והוא לא זמר גדול, אבל יש לו מה להגיד".

ואתה-

"וואלה, אני, מה אני אגיד לך? אני טוב בלזהות את הקשר בין מילים ומוסיקה. אני חושב שאני שדכן".

הראיון עם שלום חנוך ישודר היום ב-13:00 בגלי צה"ל

* * *

4 תחנות

המופע "4 תחנות" עלה בחורף 2010. ביחד עם המנהל האמנותי לואי להב והמפיק המוסיקלי משה לוי, חילק שלום חנוך את עשרים השנים הראשונות לפעילותו לארבע תקופות, והקדיש כל מופע לשירים מאותה תקופה. השירים נבחרו מתוך היצע כמעט בלתי נגמר: מתחילת דרכו כיוצר, באמצע שנות השישים, ועד סוף שנות השמונים, הקליט חנוך 70 שירים, ויצר עוד יותר מ-130(!) לזמרים אחרים, חלקם להיטי ענק. המופע נשמע מרגש ומאוד רלוונטי כיוון שלא מדובר סתם ב"קאברים", אלא בגרסאות חדשות ומלאות חיים לקלאסיקות, חלקן כאלה שהוקלטו לפני 40 שנה.

התחנה הראשונה, "שבלול", כללה שירים מתוך האלבומים שהוציא כשותפו של אריק איינשטיין ב-1970 - "שבלול" (ביניהם "מה שיותר עמוק יותר כחול", "אבשלום", "אל תוותרי עלי", "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "קח לך אישה ובנה לה בית") ו"פלסטלינה" ("אמא שלי", "כתבו עליו בעיתון", "שחק אותה"), שיר מתוך האלבום "Shalom" באנגלית ("Never kissed the sun"), אחד של "השלושרים" ("צרות טובות") וגם, לראשונה, "פראג" ו"לך לפסיכיאטור".

בתחנה השנייה, "אדם בתוך עצמו", היו שירים מאלבום הסולו באותו שם ("אדם בתוך עצמו", "לילות שקטים", "שעונים"), מימי להקת "תמוז" ("לא יודע איך לומר לך", "פנס הרחוב", "סוף עונת התפוזים") וגם "לילה" ו"כמה טוב שבאת הביתה".

התחנה השלישית, "חתונה לבנה", סיכמה את שירי שלום חנוך של ראשית שנות השמונים, עם שירי אלבום המופת "חתונה לבנה" ("הדרכים הידועות", "שיר דרך", "זה רק געגוע", "שחרר אותי") והאלבום "על פני האדמה" ("כי האדם עץ השדה", "שיר ללא שם", "ילדים של החיים", "ניגע אל החלום").

והתחנה הרביעית, "מחכים למשיח", ציינה את החצי השני של שנות השמונים - שלום חנוך סופרסטאר, עם שירי האלבום "מחכים למשיח" ("לא עוצר באדום", "לצאת מהלחץ", "בלי לומר מילה", "דז'ה וו", "קרן שמש מאוחרת") והאלבום "רק בן אדם" שבא אחריו ("נגד הרוח", "על שפת הנחל הזורם", "בסוף אמצא אותך"). היו כאן גם שני שירים קצת יותר מאוחרים שהתגנבו פנימה ("את מביאה הכל", "בגלגול הזה"), אולי כדי להזכיר שהסיפור של חנוך לא הסתיים ב-1989.

עכשיו יוצא תיעוד המופעים במארז של ארבעה דיסקים וגם די.וי.די כפול, הכולל 54 שירים. לרגל הוצאת הפרויקט יחזור שלום לסיבוב חד פעמי של התחנות, החל מ-24 ביוני ובמשך שלושת החודשים הקרובים, באמפי שוני בבנימינה. האיש שהוציא, במו ידיו, גיטרתו וקולו, את הרוק הישראלי מהאולמות הקטנים ("צוותא") אל הפארקים ומופעי הענק, סוגר מעגל בהופעות תחת כיפת השמיים. אחר כך, מן הסתם, יהיה לו זמן להתעסק בתחנות הבאות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו