היסטוריה הקצרה של הספרות העברית המודרנית - אם נתחום אותה לצורך העניין בשרירותיות בין המחצית הראשונה של המאה ה-19 ועד היום - אפשר למנות על קצת יותר מאצבעות כף יד אחת את מספר הניסיונות שבהם התמודד יוצר בהצלחה עם ז׳אנר הרומן המקראי.
מעטים היו ימי שני חייה של הסוגה, שהותנעה על ידי אברהם מאפו בספריו "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון", פותחה על ידי פרישמן וחיים הזז והגיעה לשיא תקופתי בספרו של זאב ז׳בוטינסקי "שמשון"; על אף הצלחה נוספת שהיתה לה בעשורים הראשונים לקום המדינה, הלכה ודעכה עד שכמעט נעלמה. התנ״ך הוא לא מה שהיה פעם, והמרחק ממנו בתרבות הפופולרית ניכר, לא רק בספרות.
אל תוך הפער הזה מהסיפור, מהדמויות ומהדרמה, מרחק המחוזק בתווך הפרשנות, הן העתיקה והממוסדת והן זו החדשה הבאה לידי ביטוי ביוזמות אינטרנטיות מגושמות – נוחת לפתע "טיט", ספרו החדש של דרור בורשטיין. והרי זה פלא – הנה רומן שמתעלם מהפער ומהבעיות ומציג מכלול אמנותי שלם, חכם, מצחיק, עמוק ואמיץ.
"טיט" מגולל את סיפורו של הנביא ירמיהו בימי מלכות יהודה שלפני הגלות. תזכורת מהפרקים הקודמים: מטוטלת השליטה בעולם הקדום נעה בין מצרים לבבל; צדקיהו, מלך יהודה, הימר על הסוס הלא נכון, הפסיד ואיבד את המכנסיים, הילדים, הממלכה ושתי עיניו. ירמיהו, שניסה למנוע את המהלך, לא זכה להקשבה ומצא את עצמו עמוק בבור. ירושלים נחרבת, מול עיניו, כפי שניבא. את הסיפור הזה בדיוק פורס בורשטיין ב"טיט" בשינוי קל: הוא לא מתרחש בשנת 589 לפני הספירה, אלא בירושלים של ימינו.
ירמיהו ברומן הוא משורר ירושלמי עדין נפש, שאוזר אומץ ומגיע לפגישה אצל ברוך, מבקר וחוקר הספרות עריץ, שמעניק ייעוץ חינם לסופרים ומשוררים ובלבד שיעמדו בזמנים. הפגישה אצל ברוך, טיפוס שבקיאותו, רשעותו וקפדנותו נראות כאילו יצאו מחוטר אחד, מתחילה בטון חיובי, אבל הופכת בהדרגה לסיוט בלתי צפוי וירמיהו נפלט ממנה מוכה וחבול, אל הרחוב הירושלמי החם.
שם, ברחוב, בין סימני הזיהוי הירושלמיים המוכרים כמו גשר המיתרים ורחוב אגרון - מתגלה חוזקו של הרומן ושל בורשטיין כמספר, ששוזר את המציאות התנ"כית לתוכה ביד אמן וממציא אותה מחדש כתערובת גיאו־אפוקליפטית הזויה. עם בית מקדש וכוהנים, והולילנד, וחומוסיות, ונביאים שמתנבאים ברכבת הקלה ונהר גדול שזורם מתחת לסינמטק - עיר שיש בה מלך, והגבולות שבה פרוצים ואפשר לטייל ממנה לאשור ולמואב או למצרים וחזרה. הקלות שבה בורשטיין מלחים את תיאור הרקע הירושלמי כמעט מטריד, וניתן לתהות האם עלילה כזו, וחיבור כזה, היו עובדים לגבי עיר אחרת, או שמא רק בירושלים - שכל יום בה הוא פוטנציאל לבשורות איוב ויש על שמה מחלת נפש רשמית ומוכרת - היא זו שעליה היינו מאמינים הכל.
דרור בורשטיין (צילום: יהושע יוסף)
פרקי הרומן מסודרים בהתאם לזמני המלכים: יהויקם, בנו יהויכין ומתניה - הלא הוא צדקיהו. ברקע נמצאים הבבלים ובאמתחתם חורבן וגלות בלתי נמנעת, שאותה ירמיהו מנבא בפרצי תודעה־השראה. הסוף הידוע מראש ב"טיט" הוא מה שהופך את הדינמיקה שבו למסוכנת. הקורא הרי מכיר את העלילה התנ"כית, וממתין לטוויסט בעלילה. בורשטיין מגשר על הפער הזה בקלות חסרת מאמץ: הוא מעמיד את הציר המרכזי של הרומן על המתח בין שתי הדמויות הראשיות – ירמיהו ומתניה, שבהמשך הופך לצדקיהו. ירמיהו, המשורר־נביא שנבואת החורבן שנמסרת דרכו מסמנת גם את חורבנו האישי; ומתניה, שמתאפיין בספר כאחד שפספס את ההתבגרות של עצמו. גם מתניה רצה להיות משורר, אבל סופו שהפך להיות מלך נטול כלים נפשיים לקבל החלטות נכונות.
וכך, שני ילדים טובים־ירושלים שהכירו בנוער שוחר מדע, נקלעים שלא ברצונם לייעודם ההיסטורי. האחד, לנבא על החורבן, והשני להיות אחראי לו. שני משוררים כושלים שנאלצו לציית לקול הקורא להם. האחד לתפקיד המבשר, והשני לנעלי המלך האחרון ביהודה.
"אתה יודע כמה נביאים מסתובבים בירושלים, רק סביב השיכון הזה, שהם מכנים 'ארמון'?" ממלמל לעצמו ברומן המלך יהויקים,"אין יום שלא מתנבאים לי ועלי. ברדיו, בעיתונים, עכשיו לאינטרקום הוא הגיע, מה זה, אין אבטחה כאן? כל אחד יכול לגשת וללחוץ ולשגע את השכנים ואת המלך?". האיזון המדוד של הרומן וחוש ההומור השתול בו ניכרים בקריאה. מהסצינה הנפלאה שבה ירמיהו חוטף בראש מברוך החוקר הספרותי ועד התיאור המוגזם של ירושלים הדיסטופית שבה אפשר לנגב חומוס עם צידונים רגע לפני שהיא מותקפת על ידי מסוקים - הסיפור נע בווירטואוזיות בין פנטזיה לריאליה.
היכולת לנהל במיומנות את המתח טמונה בכיסיו העמוקים של בורשטיין ככותב. הוא לא מתבייש לכתוב את הסיפור "לעומק" - הן לעומק הרגשי כפי שהוא בא לידי ביטוי בדמותו של ירמיהו, שמורכבת גם מסיפור הרקע על משפחתו שיוצאת לגלות וחווה אובדן של בת, והן לעומק הפרטים ההיסטוריים והלשוניים כמו השמות הבבליים השונים המופיעים ברומן ומשווים לו בסיס תחקירי, מדויק ונאמן.
מגע הקסם של בורשטיין הופך את "טיט" לספר מצחיק בדרכו הטרגית. הקצב המהיר והאווירה הקומית הן בחירות שמעידות על ביטחון ואומץ של כותב. כי צריך אומץ כדי לבחור דווקא בירמיהו, הנביא הקודר, כדי לספר את סיפורה של ירושלים הנחרבת כבר יותר מאלפיים שנה. אלא שירמיהו של בורשטיין הוא וודי אלן ירושלמי, משוטט והוגה, מודע לשפה וגם מעט לעצמו.
נבואת ירמיהו, כפי שהיא נמסרת ב"טיט", היא המקום שבו השירה פוגשת את המציאות והכורח פוגש את משאלת הלב. ובזכות הרומן המפתיע הזה, דרור בורשטיין שומר על מעמדו כאחד הסופרים המעניינים והחשובים בישראל כיום.
טיט / דרור בורשטיין;
כתר, 336 עמ'
