מטר של "עלבונות" ספג הכותל המערבי בשנים האחרונות משוחרי הר הבית. מה לא נאמר עליו? יהודה גליק קרא בפומבי: "די לכותל". הרב יעקב מדן, מחשובי הרבנים בציונות הדתית, הביע חשש שאם הציבור יזנח את הר הבית, "יקימו לנו יום אחד אבן כעבה בכותל המערבי", והמקום הקדוש ביותר ליהדות, הר הבית, יישכח ויתקבע בתודעה כמקום שקדוש למוסלמים בלבד. ראש מכון המקדש, הרב ישראל אריאל, אמר על הכותל שאינו אלא חלק משוק חנויות קדום. עוד רבים תיארו אותו כ"קיר תמך סתמי", חסר ייחוד. הם ציטטו בהקשר זה ארכיאולוגים שהדגישו את שידוע כבר שנים: הכותל המערבי הקדום אינו כותלו של בית המקדש, אלא כותלו המערבי של מתחם הר הבית.
התחרות הבלתי נתפסת הזאת בין הכותל והר הבית על ליבה של הציבוריות היהודית, התנהלה בעיקר במרחב התורני והרבני, אך גלשה לא פעם גם לציבור הרחב. במירוץ בין הכותל לבין ההר, נהנה הר הבית בשנים האחרונות מדומיננטיות תקשורתית; העימות היהודי־מוסלמי על הר הבית סייע לו בכך.
עכשיו מתרחש תהליך הפוך: הכותל המערבי הוא שהופך למוקד של עימות פנים־יהודי. מצד אחד ניצבים הרבנות הראשית ורוב הרבנים האורתודוקסים. מצד אחר ניצבים הרפורמים, הקונסרבטיבים ונשות הכותל, ובלב המחלוקת: מתווה פשרה שבמרכזו רחבת תפילה חדשה בדרום הכותל המערבי. הרחבה אמורה לספק פתרון למי שנוהגיו שונים מאלה של האורתודוקסים, למשל בתפילה מעורבת של נשים וגברים.
בינתיים המתווה תקוע, אבל העימות עם הרפורמים כאילו שיחרר מכבליו את העולם הרבני השמרני, שבמשך שנים התפוצץ מזעם אך שתק לנוכח ביטויי הזלזול בכותל המערבי בעימות האחר, מול שוחרי הר הבית. כעת נקרתה לפניו ההזדמנות "לצוד שתי ציפורים במכה אחת", והוא מנצל אותה.
בציבוריות החרדית וגם בקרב הממסד הרבני יורים כעת בשתי מטרות: גם מסע של דה־לגיטימציה
מול שני הזרמים הנוספים ביהדות וגם מאבק מול "שוחרי הר הבית", שחלק מהם מבזים כבר שנים את הכותל המערבי. שתי המלחמות הפכו לאחת.
רק לפני שבועות אחדים תיארנו ב"ישראל השבוע" את מירוץ המכשולים הצפוי עד ליישום ההחלטה להקים בדרום הכותל המערבי רחבת תפילה נוספת עבור הזרמים הפלורליסטיים ונשות הכותל. זה קורה עכשיו: הרבנות הראשית, העיתונות החרדית והזרם החרד"לי בבית היהודי מובילים את ההתנגדות. על הדרך ניצבת משוכה גבוהה עוד יותר: ועדות התכנון. אלא שבמקביל עוסק, כאמור, הממסד הדתי בכיבוש תודעתי מחודש של הכותל המערבי בדעת הקהל.
"מורדים" ציונים־דתיים
דומה כי ביטויי הזלזול בכותל המערבי אינם במקומם. קדושת ההר שבו שכן המקדש, היא שמאצילה אמנם על קדושת כותלו המערבי, אבל הבחירה דווקא בכותל המערבי, ולא בכותלי ההר האחרים, היא בחירה מנומקת היטב, ולא מקרית. מוזר שצריך לציין זאת, אבל הכותל אינו "סתם קיר תמך", כפי שמתבטאים חלק מאנשי הר הבית. מבין כל כותלי הר הבית, הכותל המערבי הוא הכותל הקרוב ביותר למקומו המשוער של קודש הקודשים, אבן השתייה שבכיפת הסלע.
מאבק של 27 שנה. "נשות הכותל" בתפילה ברחבת הכותל // צילום: נעם ריבקין פנטון
מדרשים שנוצרו ונכתבו במאות הראשונות שלאחר חורבן בית המקדש השני מייחסים לכותל המערבי קדושה עצמאית. הם קובעים בניסוחים שונים ש"לעולם אין שכינה זזה ממנו". הכותל אמנם הפך למקום תפילה בציבור עבור היהודים רק במאה ה־16, אך יהודים התפללו בנקודות רבות לכל אורכו, לאו דווקא באזור הרחבה של היום, מאות רבות של שנים קודם לכן. התקופה שבה עמדו יהודים על הר הזיתים והתפללו לכיוון הכותל המזרחי נבעה מגזירת השלטונות הנוצרים, שאסרו על יהודים לגור בעיר.
עכשיו משננים מחדש רבנים ותלמידי ישיבה בעיר העתיקה את אמיתות היסוד הללו, וגופים, כקרן למורשת הכותל, עוסקים בלימוד מחודש ותיעוד של הקשר היהודי לכותל. הם שבים אל ים של דברי ספרות ושירה שנכתבו על אודותיו ולתקופת "סכסוך הכותל", לא זה הנוכחי, הפנים־יהודי, אלא זה שליווה את מאורעות תרפ"ט, היהודי־מוסלמי.
הסכסוך ההוא בן כ־90 השנים מספק "תחמושת" גם במסגרת המאבק שהכריזו הרבנות הראשית וחוגים חרדיים על מתווה הפשרה עם נשות הכותל והזרמים הפלורליסטיים. בעיתונות החרדית, למשל, מרבים בימים אלה להשתמש במשפט אחד, שהפך לקריאת קרב שאיחדה את היישוב היהודי בתחילת המאה ה־20 במאבק על הכותל מול המוסלמים: "שמע ישראל הכותל כותלנו הכותל אחד". המשפט הזה מזוהה יותר מכל עם איתמר בן אב"י, בנו של מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה, שאף הכתיר את ספרו הפולמוסי על הכותל המערבי בשם זה.
עכשיו עושה שימוש במשפט הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים, שקובל: "עד עכשיו היה לנו כותל אחד. עכשיו - שניים. עד עכשיו היה לנו כותל של עם אחד... מעתה יהיה לנו כותל נוסף בשביל פורשים מהמסורת, פורשים מהאומה".
גם הרב צבי יהודה הכהן קוק, שנפטר לפני 34 שנה, מגויס למערכה. הרצי"ה פירסם ב־1976 כרוז חריף נגד האפשרות שעלתה כבר אז, להפקיד את החלק הדרומי של הכותל המערבי בידי הרפורמים, ולאפשר להם להתפלל שם. בין היתר כתב אז הרצי"ה כי "מי שיעז לפגוע בקדושת הכותל המערבי וסביבתו, והיתה יד ה' בו ובמשפחתו". עכשיו מופצים מחדש דבריו הקשים יחד עם החלטות מועצת הרבנות הראשית בהנהגת הרב הראשי דאז שלמה גורן מאותה התקופה, וההיסטוריה חוזרת: מועצת הרבנות הראשית שוב מתנגדת למתווה כמעט זהה. בעיקר היא זועמת שאיש לא ספר אותה. המתווה גובש מאחורי גבה.
תזכורת: במשך שלוש שנים התנהל מו"מ בניצוחו של מזכיר הממשלה לשעבר אביחי מנדלבליט (כיום היועמ"ש) על רקע התעקשותן של "נשות הכותל" להתפלל כמנהגן בעזרת הנשים בכותל המערבי. בשלב האחרון, כשהיה ברור שמתגבשת הסכמה, שיתף מנדלבליט את מנהיגי הסיעות החרדיות. הם הסכימו להשלים עם המבנה אחרי שהתברר להם שאם יחוללו משבר – בג"ץ יכפה פתרון שלא לרוחם. כך סוכם אפוא שרחבות התפילה הנוכחיות (נשים וגברים) יישארו בשליטת האורתודוקסים, ולזרמים האחרים תוקצה רחבה נוספת בשטח הגן הארכיאולוגי, מדרום לשער המוגרבים.
הצפרדע הגדולה שבלעו החרדים היתה הקמת מועצה חדשה, שתנהל את רחבת הכותל הדרומית, שבה ישבו נציגים של הרפורמים, הקונסרבטיבים ונשות הכותל. נציגי הזרמים הפלורליסטיים ראו בכך הישג היסטורי. סוף סוף, אמרו, המדינה מכירה בנו. כשפורסם המתווה לפני כחודש הוכתה הציבוריות החרדית בהלם.
פרופ' יצחק רייטר, איש מכון ירושלים לחקר ישראל, שפירסם לפני שבועות אחדים את מחקרו "פמיניזם בהיכל. נשות הכותל ומאבקן בסטטוס קוו", מציין שההתנגדות הגדולה שהתעוררה עתה נוגעת יותר לסוגיית ההכרה של המדינה בזרמים הפלורליסטיים ופחות לעובדה שנשים וגברים יתפללו יחדיו ברחבת הכותל האלטרנטיבית.
רייטר שילב במחקרו צילומים מפורסמים מסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, שבהם נראים גברים ונשים יראי שמיים המתפללים יחדיו ללא הפרדה בכותל המערבי. צילומים מעין אלה מצויים בארכיון התמונות הלאומי, וגם באוסף הגלויות הגדול של ירמיהו רימון מחיפה. רק השבוע התפרסמה עוד עדות על כך. העיתונאי חגי הוברמן נזכר כיצד סיפרה לו אמו, בתו של חכם גרשון כהן, רב שכונת שמעון הצדיק, על תפילתה כנערה לצד אביה בכותל המערבי, ללא כל הפרדה.
רייטר שירטט במחקרו חלופות נוספות לפתרון הסכסוך בכותל. אחת מהן מציעה חלוקת זמנים; אחרת מציעה לקיים את התפילה הפלורליסטית ברחבה העליונה, זו שבלאו הכי שוהים בה יחדיו - אם כי לא בתפילה - נשים וגברים. התנאי המשלים של רייטר לחלופה זו הוא שתוסר הגדר שנבנתה לאחרונה, זו שיוצרת חיץ בין הרחבה העליונה לבין שתי העזרות הקיימות (נשים וגברים), וכן שתבוטל מדרגת ההפרדה בין הרחבה העליונה והתחתונה ובמקומה ייווצר שיפוע מתון.
במחקרו מזכיר רייטר כיצד התיר שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג לאחר מלחמת ששת הימים לתנועה הרפורמית לקיים תפילה מעורבת ברחבה העליונה, וכיצד חסמו המוני תלמידי ישיבה את דרכם של הרפורמים לשם.
את האות למאבק במתווה נתנה כאמור מועצת הרבנות הראשית, שמתנגדת לו. הרבנים הראשיים לאו ויוסף זועמים שאיש שלא התייעץ עימם. הם אף מותחים ביקורת מרומזת על רב הכותל, הרב שמואל רבינוביץ', ששיתף פעולה עם המתווה, וטוען עד לרגע זה שמדובר ב"רע במיעוטו".
רבינוביץ' זכה במהלכיו לגיבוי של רב העיר העתיקה, הרב אביגדור נבנצאל, שפירסם מכתב תמיכה בו. גם שר הדתות, איש ש"ס דוד אזולאי, הודיע - בניגוד לעמדת היו"ר אריה דרעי - כי לא יחתום על התקנות להקמת המועצה שתהיה ממונה על הרחבה החלופית, מכיוון שישבו בה רפורמים וקונסרבטיבים.
"מורדים" במתווה נמצאים גם במחנה הדתי־לאומי. השר אורי אריאל, שמזוהה בדרך כלל עם המאבקים בנושא הר הבית, ביקר השבוע בכותל המערבי. הוא הבהיר כי מה שעומד עתה על הפרק הוא "מעמד התנועה הרפורמית". אריאל מציע שהרבנות הראשית היא שתהיה אחראית על הרחבה החדשה, גם אם הסדרים הנהוגים בה יהיו שונים מאלה שמקובלים עליה.
לטובת המאבק, החיה אריאל חזית ישנה של שיתוף פעולה. הוא פועל עתה יחד עם השר לשעבר אלי ישי, יריבו של אריה דרעי, ויחד עם הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת כיסא רחמים, הגב הרבני של ישי כאשר רץ לכנסת בנפרד מש"ס. הרב מאזוז נחלץ השבוע לעזרתו של הרב הראשי של ירושלים הרב שלמה עמר, שמתנגד אף הוא בחריפות למתווה הפשרה.
מאזוז אמר כי "אם היה איתנו מרן הרב עובדיה יוסף, היה צועק על שרוצים לתת חלק מהכותל לרפורמים, שאין להם לא תורה ולא דת". במערכה המחודשת נותנים חלק מרכזי גם רבני הר המור ותקומה, ובהם הרב דב ליאור, הרב שמחה קוק, הרב מרדכי שטרנברג והרב חננאל אתרוג. הם נפגשו לתיאום עמדות ופגישת חיזוק עם הרב הראשי הרב דוד לאו.
"בושנו מכל דור"
התקשורת החרדית לוחצת אף היא על הח"כים שלה לשנות את המתווה. עיתון "הפלס", שמזוהה עם הרב שמואל אויערבך, כתב בכותרתו הראשית ביום שישי שעבר: "בושנו מכל דור על השערורייה הנוראה", והזכיר את "כת הרפורמים אשר מעולם לא היה לה חלק בעיר קודשנו". "יתד נאמן" פירסם התקפה אישית פרועה על רה"מ בנימין נתניהו, שכונה שם "עקבי בהפכפכותו". עורך "משפחה", העיתונאי החרדי יוסי אליטוב, חלק עם קוראיו את "רוח השאלה האילמת שריחפה במועצת הרבנות הראשית: למה לא נמצא עדיין איזה אורן חזן חרדי, שיסכים להשתגע ויודיע לנתניהו שבלי קשר למפלגה שהוא חבר בה, אם המיזם ההרסני הזה יוצא לדרכו - עד להודעה חדשה הוא יכול לשכוח ממנו בהצבעות החשובות לקואליציה?"
נדבך נוסף בהתנגדות שמתגבשת להסדר הפשרה מספקת חוות דעתו המשפטית של עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ', מומחה בעל שם בסוגיית המקומות הקדושים. בחוות דעת מפורטת המחזיקה 21 עמודים, מציין ברקוביץ' בין היתר כי תוכנית המתאר ע.מ.9, החלה על העיר העתיקה, מגבילה בנייה סמוך לחומות הר הבית, ולכן ספק אם ניתן לאשר את במת התפילה החדשה שמתוכננת בשטח הגן הארכיאולוגי עבור הזרמים הפלורליסטיים ביהדות.
ברקוביץ' גם מציין שהפשרה שהתקבלה בממשלה טעונה אישור של ועדת שרים שבה חברים שרי החינוך, המשפטים והדתות, וכן שהממשלה אינה רשאית להתערב בשיקול דעתו של שר הדתות בהחלטה מעין זו. שר הדתות מתנגד כידוע לפשרה.
הלחץ הציבורי על המפלגות החרדיות ש"ס ויהדות התורה עושה את שלו. הפגישה, שיועדה ליום ראשון האחרון, בין רה"מ והרבנים הראשיים - בוטלה. בפגישה אחרת דרשו ראשי ש"ס ויהדות התורה, אריה דרעי, יעקב ליצמן ומשה גפני, לשנות שינוי יסודי את מתווה הפשרה ולהפקיד את ניהול הרחבה החלופית, הדרומית, רק בידי הסוכנות היהודית. הם גם דרשו חקיקה שתעקוף את החלטת בג"ץ מהשבוע שעבר, לאפשר למתגיירים לא אורתודוקסים לטבול במקוואות, וכן לחזק באמצעות חקיקה או תקנות את הבלעדיות האורתודוקסית על ענייני הדת במדינה.
בניסיון לפתור את הפלונטר, רה"מ נתניהו מנסה להרוויח זמן. הוא הודיע שהוא דבק במתווה הפשרה, אך בד בבד ביקש מהרבנים הראשיים להגיש לו את הסתייגויותיהם והצעותיהם.
פרקליטות המדינה, מצידה, ביקשה מבג"ץ דחייה של שלושה חודשים בדיון בעתירה של התנועה הרפורמית שתלויה ועומדת, לאפשר לנשים להתפלל כשהן עטורות תפילין ברחבה המרכזית של הכותל.
האם יש פתרון לסבך? נתניהו יכול אולי להפקיע משר הדתות את הסמכות לחתום על התקנות ולחתום עליהן בעצמו. הוא יכול גם להפקיד בידי יו"ר הסוכנות נתן שרנסקי את מינוי המועצה. ספק אם יבטלה כליל, כפי שתובעים החרדים. אם ינהג כך הוא יסתכן במשבר קשה עם העולם היהודי בחו"ל.
מנכ"ל התנועה המסורתית בישראל, יזהר הס, מזהיר כי "אם נתניהו ייסוג מהסיכום, שבו כל צד ויתר ויתורים משמעותיים, אנחנו ועמיתינו נרגיש חופשיים לממש את חופש הדת שלנו ברחבות התפילה הקיימות. 27 שנה נשות הכותל התפללו שם מדי ראש חודש. אם ייסוגו מהמתווה, אנחנו נגיע לשם בכל יום שני וחמישי, שבהם קוראים בתורה, ונתפלל שם כמנהגנו. אם המתווה ישונה אנחנו נסתלק ממנו ונממש את זכותנו להתפלל ברחבת הכותל עצמה תפילה מעורבת, כפי שרוב היהודים בעולם עושים מדי שבת".
החרדים, מצידם, במבוכה. בצר להם הם תולים את יהבם דווקא במוסלמים ומקווים שהוואקף והירדנים יעשו עבורם את העבודה ויקימו קול צעקה על "שינוי הסטטוס קוו" והכשרת שטחי תפילה נוספים למרגלות הכותל המערבי. בעיתונות החרדית יש רמזים לתקווה הזאת, אך בינתיים ירדן והוואקף הסתפקו במחאה מינורית. מי יודע? אולי מכיוון שהם סומכים על החרדים שיעשו עבורם את העבודה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו