נפצע - ומת אחרי 25 שנה

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא גם יום הזיכרון הפרטי של חבר הכנסת דני דנון. לפני 17 שנה, ביום הזיכרון עצמו, נפטר אביו יוסף אחרי מאבק ממושך בפציעה קשה, שאותה נשא מאז נפגע בפעילות קרבית במלחמת ההתשה, ב-1969. דנון, שבחר עד היום שלא לחשוף את סיפורו של האב, נולד למעשה לתוך סיפור הפציעה וליווה אותה שנים ארוכות. המציאות של אבא שנאבק על חייו, יוצא ונכנס לבתי חולים וחווה עליות ומורדות, עד הסוף העצוב, היתה חלק בלתי נפרד משיגרת חיינו.

"אני רוצה לספר על כמה אירועים שקרו לאבי, שהתרחשו עוד לפני שנולדתי", פותח דנון, "ב-7 ביוני 76', היום השלישי של מלחמת ששת הימים, ביצעה פלוגת הסיור החטיבתית של חטיבה 99, בראשות האלוף יקותיאל אדם, מבצע טיהור של סמטה באל-עריש שבמצרים. במהלך הפעולה נפתחה אש על כוחותינו, וכל מי שניסה להיכנס לחלץ פצועים נורה על ידי צלף.

"מפקד הפלס"ר, דני ורדון מגבעת ברנר, לקח את היוזמה וניסה לחלץ את הפצועים בסמטה. הוא לא הצליח, נפגע מירי הצלפים ונהרג. לאחר הפעולה קיבל ורדון את עיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר בצה"ל. הוא היה אחד משני הרוגים באותה פעולה, והשאיר אחריו אלמנה ושני ילדים. עד היום גבעת ברנר מציינת את מותו בערב שירה. אבי, יוסף דנון, שלחם באותה יחידה כחייל מילואים ושדני היה מפקדו הנערץ, החליט שהוא קורא לבנו, לכשייוולד, על שמו של המפקד שנהרג".

אחרי מלחמת ששת הימים השתחרר יוסף דנון מצה"ל, אולם שנתיים לאחר מכן גויס שוב, הפעם למלחמת ההתשה. הוא שירת בפלוגת הסיור שהוצבה ב"ארץ המרדפים" בבקעת הירדן. השם ניתן לאזור זה בעקבות פעילותו העיקרית של צה"ל שם באותם ימים: כאשר היו נכנסים פדאיונים ירדנים חמושים לתוך היישובים הישראליים, היו מתנהלים אחריהם מרדפים לתוך ירדן.

"במהלך פעילות מבצעית באחד המרדפים", ממשיך דנון, "נפגע אבי מרימון סמוך ליישוב ארגמן. הפגיעה היתה ליד ראשו והוגדרה אנושה. אנשים שהיו איתו במקום חשבו שהוא נפטר ולא האמינו שהוא ייצא מזה. הוא פונה במסוק לבית החולים הדסה עין כרם, עבר מספר רב של ניתוחים בראש, והסיכויים שלו לצאת בחיים מהאירוע היו נמוכים. המשפחה היתה ליד מיטתו אף שהיה מחוסר הכרה. היום יש את חוק אלמנות צה"ל שמסדיר את עניין ההודעה לבני המשפחה לגבי פציעת יקיריהם, אך בזמנו הנושא היה פחות מוסדר. בשעות הלילה דפק על דלת בית המשפחה ברמת גן נהג מונית, העיר את אמא ושני הילדים הקטנים שהיו איתה, ואמר לה: בואי איתי מהר, בעלך עומד למות".

יוכבד דנון, אשתו של יוסף, מצאה במהירות סידור לילדים ויצאה לבית החולים בירושלים. רק כעבור שלושה חודשים התעורר דנון הפצוע, והדבר הוגדר מייד כ"נס רפואי". נכותו היתה קשה מאוד. הוא אמנם יכול היה ללכת בכוחות עצמו, אולם לקושי הפיזי הצטרף גם קושי מנטלי. יוסף דנון היה אז בן 92 בלבד - אב צעיר שרק פתח עסק חדש לחשמל. לעסק הוא כמובן לא יכול היה לחזור, ונאלץ להיפרד ממנו.

כחודש אחרי שהשתחרר מבית החולים החליטו יוסף ויוכבד לחגוג את שחרורו, ולמעשה את שובו לחיים, והלכו לקונצרט. השקט המוחלט בקהל והציפייה לצלילי התזמורת, שלא הגיעו, הביאו אותו להכרה המחרידה, לראשונה מאז התעורר, כי איבד את שמיעתו לחלוטין. בשל מצבו המעורפל והפגיעה בראשו הוא לא שם לב לעובדה הזאת כל זמן השיקום שלו עד אז.

בין טיולים לבתי חולים

יוסף לא התייאש והמשיך לעבוד בעבודות מזדמנות, במשרד השיכון ובעבודות חשמל, כשמדי פעם אושפז, לעיתים לתקופות ממושכות, בשל סיבוכים שהתגלו בעקבות הפציעה. הוא אף זכה להגדיל את המשפחה, וכשנולד בנו קרא לו, כאמור, על שם מפקדו הנערץ.

"הוא אהב את הארץ והירבה ללמד אותנו על ארץ ישראל באמצעות חידונים וסיפורים", נזכר דני דנון, "תמיד כשנסענו היה מסביר לנו על הכרת הארץ וההיסטוריה. תמיד ידע להגיד כמה זמן לוקח לעלות למצדה, וכמה קילומטרים בינינו לחדרה ועוד. אני זוכר שנסענו לטיול בצפון והיינו אמורים לישון על גדת הירדן. הוא לא הרגיש טוב במהלך הטיול ואושפז בבית החולים פוריה. היה לו הרצון לטייל אבל היה לו קשה מאוד. בפוריה העבירו אותו לתל השומר, כי נבהלו מהתיק הרפואי שלו.

"כך העביר לי אבא את הילדות. מצד אחד אהבת ולמידת הארץ, מצד שני בתי חולים, ותמיד על סף מוות. כל כניסה שלו לביה"ח היתה מלווה באשפוז מיידי בטיפול נמרץ. במקרים הטובים הוא היה עובר למחלקה אחרי שבועות, לפעמים היה נשאר שם חודשים. האשפוזים וההידרדרות אף פעם לא הפתיעו. היינו בכוננות ספיגה כל העת. כשהיה בבית חולים, חיכינו לבשורה שיהיה משהו. תמיד היתה התחושה של ארעיות, שזה יכול לקרות בכל רגע".

הפציעה היתה חלק מהמשפחה כמעט בכל מקום. "זכורה לי חוויה הקשורה בפציעתו של אבא בבר המצווה שלי", נזכר דנון. "לפני האירוע למדתי את הפרשה והתכוננתי. זמן קצר לפני החגיגה לאבא שלי התפתחה דלקת קרום המוח. הוא היה במצב קשה מאוד ואושפז. נאלצנו לדחות את בר המצווה. אחרי כמה שבועות, כשמסיבת בר המצווה אכן התקיימה בסופו של דבר, זו היתה למעשה גם מסיבה לכבוד חזרתו לחיים ולזה שהוא חזר לעמוד על הרגליים. הוא היה אורח הכבוד שלי בבר המצווה. כולם באו אליו והתרגשו לראות אותו".

ידיעת הארץ כמורשת

אהבת הארץ חילחלה לבנו הקטן, שהפך לפני שנתיים לחבר כנסת צעיר. "אבא אף פעם לא דחף אותי לפוליטיקה", הוא אומר, "הוא היה מאוד ציני כלפי פוליטיקאים, אבל הדחיפה לידיעת הארץ היתה מאוד משמעותית. לפעמים הייתי מתלווה אליו לביקורים במשרדים ממשלתיים ומשמש מעין מתורגמן. בגלל שנולדתי לתוך הנכות הייתי היחידי שהוא יכול היה לקרוא את השפתיים שלו ולהבין אותו. אחרים הוא לא יכול היה להבין. בתור ילד גם היינו הולכים למתקנים שמיועדים לנכי צה"ל, מתקני נופש, בית הלוחם וכו'. נחשפתי לזה שאין תחושת תסכול או מרמור במשפחת נכי צה"ל, להפך, הם הופכים פטריוטים וציוניים יותר.

"אבא שלי היה מתרגש מאוד ביום הזיכרון לחללי צה"ל. זה היה יום חשוב ביותר מבחינתו. הוא לא אהב ללכת לכל הטקסים והעצרות. פעם הוא הלך למפגש מחזור של הסיירת וחזר מאוד מדוכא. אנשים לא ידעו שהוא שרד את העניין וחלקם היו מופתעים. 'אתה בחיים-', הם אמרו לו".

ב-4991, 52 שנים אחרי שנפצע, נפטר יוסף כתוצאה מהסיבוכים של מצבו הקשה. המאבק הממושך והמתיש הסתיים. "תמיד אמרנו שהוא קיבל מתנה - להישאר עם המשפחה במשך חצי יובל, ואפילו להגדיל אותה עם לידתי", אומר דנון.

"הייתי בדיוק בפלורידה בשליחות של תנועת בית"ר והסוכנות היהודית בפעילות הסברה למען ישראל", משחזר דנון אותו יום זיכרון, כשהיה בן 32. "אח של אבא התקשר אלי ואמר לי לחזור מהר כי המצב לא טוב. מייד הבנתי שאבא נפטר. אבא היה כועס כשמישהו היה משנה מתוכניותיו רק בגלל שהוא מאושפז, כי זה היה קורה כל הזמן".

"במשך חצי יובל אמא שלי היתה בעצם שומר הסף עבור אבא. 52 שנה הוא היה מרכז החיים בשבילה. הקושי הגדול שלה וגם שלנו היה שהוא לא רצה להיהפך לנטל עלינו. הוא רצה שנלך לעבוד, ללמוד, ושלא נישאר ליד המיטה שלו. לאחר מותו האבל של אמי נמשך - היא ממשיכה לשמר את הזיכרון שלו. אנחנו המשכנו את החיים שלנו, אבל היא מבחינה משפחתית נשארה במקום".

מאז נכנס לכנסת הפך דנון, היום בן 04, לכתובת עבור אלמנות ויתומי צה"ל. מלבד היותו ח"כ, מכהן דנון גם כיו"ר ועדת הקליטה של הכנסת ויו"ר הליכוד העולמי. הוא מתגורר עם משפחתו במושב משמרת, נשוי לטלי ואב לאביעד יוסף (01) הקרוי על שם אביו, הילה (5) ושירה (3).

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו