"הפעם נשברתי ובכיתי"

"אלוהים לא היה בטרבלינקה" הוא אחד הדברים הבודדים שמסכימים עליו שמואל ווילנברג וקלמן טייגמן, שני הניצולים האחרונים ממחנה ההשמדה טרבלינקה, שחזרו לשם במארס 2011 במסע שתועד בסרטה של הבמאית ציפי ביידר, "האחרונים מטרבלינקה" וששודר אמש בערוץ 10.

"הוא פשוט לא היה שם", אומר שמואל ווילנברג, "הסתכלי על שריפת הגופות, על תאי הגזים, על המתים - הוא היה שם? איפה? הוא היה בחופש? אני שונא אותו. אני כל הזמן במלחמה איתו. מבחינתי הוא לא קיים. פעם הלכתי עם אבא לבית כנסת, כשהייתי ילד, אבל מאז המלחמה אני אתאיסט. אולי יותר טוב לאלה שכן מאמינים, כי יש להם מי שיפתור את הבעיה - לי אין".

קלמן טייגמן: "גם אני מרגיש ככה, גם אני התרחקתי מהדת. איפה הוא היה? כנראה הוא לא מצא את הכתובת".

רכבת שנוסעת ביער

כל אחד משני הניצולים מתמודד בדרכו עם התופת שחווה במחנה ההשמדה לפני 68 שנה. עבור קלמן, שאיבד שם את אמו, מדובר בחזרה לבית הקברות הכי גדול בעולם, שממנו הוא התעקש להתעלם ושבו ביקר רק פעם אחת בחייו מאז המלחמה. שמואל, לעומת זאת, מקפיד כמעט בכל שנה לנסוע לפולין וללוות משלחות נוער, ואף הוציא ספר מפורט שבו הוא מגולל את סיפורו.

"אין לי מה לעשות כאן, הלוואי שלא הייתי נולד כאן ולא הייתי עובר את הגיהינום הזה", מתאר קלמן בסרט את תחושותיו ומוסיף: "כל המשפחה הלכה לי בפולין. אני מוכן לנסוע לטרבלינקה, להרים דגל ישראל, להגיד קדיש ובזה לסגור מעגל". מנגד שמואל, בתפקיד של מדריך הטיול, משדל את קלמן כל הזמן להביט, להתבונן בגשרים, במסילות, בפסי הרכבת, "875 אלף יהודים עברו את השביל הזה ולא ידעו שזה הסוף", הוא אומר לו, "זה פסטורלי, רכבת שנוסעת בתוך היער. גם אני לא הבנתי שאני במחנה השמדה, לא יכולתי לתפוס את זה".

"אני הגעתי בגיל 19 עם אמא למחנה", מספר קלמן, שנולד בוורשה, בראיון עם חזרתם ארצה. "שאר בני המשפחה כבר נלקחו לפני זה, וברגע שיצאתי מהקרון לקחו לי את אמא, לא הספקתי אפילו להגיד לה שלום. בכלל לא היה לי צורך לחזור לשם. רק בגלל שהיה עוד חבר ששרד שנסע איתי ובא עם אשתו, אמרתי שאני מוכן להצטרף".

גם שמואל, שנולד בעיר צ'נסטוחובה בפולין, הגיע לטרבלינקה בגיל 19 בלי משפחה. "הוריי לקחו אותי ואת שתי אחיותיי וכולנו ברחנו מוורשה ב-1940", הוא מספר, "בצ'נסטוחובה המשטרה לקחה את האחיות שלי, ואותי שלחו עם 6,000 יהודים לטרבלינקה. אבא ברח לוורשה, הפסיק לדבר כי היה לו מבטא וצייר רק ציורים קתוליים, כך שלא ידעו שהוא יהודי. אמא ברחה לעיירה ליד ונשארה שם כל המלחמה. אחרי המרד בטרבלינקה מצאתי את אבא ובאוגוסט 43' מצאנו את אמא".

בזמן שקלמן הקפיד לא לחזור לפולין, אתה דווקא הרבית לפקוד אותה.

שמואל: "קלמן היה רחוק מהשואה, לי יש חברים בוורשה, אני מרגיש פולני אבל יהודי. כבר בגיל 16 התגייסתי לצבא הפולני, היו לי חברים פולנים והייתי נאמן לממשל הפולני. לא הרגשתי את האנטישמיות, וביום אחד זה השתנה. היו גם פולנים שהלשינו על יהודים, אבל אשתי, עדה, חיה הודות לפולנים שסיכנו את חייהם והחביאו אותה בביתם. בנסיעה הזאת עם קלמן הרגשתי כמו מורה. הוא לא זכר, אז אני כל הזמן הסברתי לו. אני גם ממש ציירתי את טרבלינקה כמו שהיתה בספר שהוצאתי בשנות ה-80 ונקרא 'מרד בטרבלינקה'".

"בעלי, חוץ מזה שהוא כתב ספר ונסע עם בני נוער למשלחות, ירש גם את הכישרון האמנותי של אביו הצייר", מצטרפת עדה אשתו לשיחה. "אחרי שפרש לגמלאות, הוא התחיל לפסל ויצר סידרת פסלים על טרבלינקה, שהוצגו בגרמניה ובפולין. היום חלקם עומדים במשכן הנשיא, במוזיאונים וביד ושם. ככה שהוא חי את העבר כל הזמן".

מה אתם זוכרים מהמרד שבסיומו הצלחתם לברוח מהמחנה-

שמואל: "באביב היתה קבוצה של אסירים שקיבלו פקודה לבנות חדר נשק בין שני צריפים של הגרמנים. ב-2 באוגוסט 1943 אחד מהם נכנס לחדר והתחיל להוציא אלינו דרך החלון נשק, רימונים ורובים, ששימשו אותנו נגד האוקראינים, שהחזירו לנו אש".

קלמן: "אני זוכר שלא יכולנו ללכת כי השריפה היתה כל כך גדולה שאי אפשר היה לעבור. בינתיים הגרמנים והאוקראינים שהיו חיילים מיומנים התאוששו, בעוד שאצלנו היו חבר'ה שקיבלו נשק ולא ידעו מה לעשות. ראינו שאנחנו בצרות, אז במקום סתם לתת את הראש שלנו אמרנו שננסה לברוח ליער. נצליח טוב, לא נצליח - הכל נגמר".

"את חייבת להבין שהמטרה של המרד היתה להשמיד את המחנה", מוסיפה עדה, בעצמה ניצולת גטו ורשה. "אנשים שהיו במחנה ידעו שאין להם סיכויים להישאר בחיים, זו היתה סביבה עוינת, 350 איש ברחו ואחרי המלחמה נשארו 67 בחיים, ועכשיו רק שניים".

"אני זכרתי את קלמן מהמחנה", מספר שמואל, "והוא זכר אותי. בהתחלה היינו כל שנה נפגשים כל הניצולים ב-2 באוגוסט, יום המרד, אבל המפגשים האלה לא היו נעימים. הם היו מתחילים טוב ולאחר מכן היו שותים הרבה ונזכרים בכל מיני זוועות, אז קצת הפסקנו. אבל משנה לשנה הקבוצה נהייתה יותר קטנה. לפני שנה עוד היו חמישה אנשים, עכשיו נשארנו שנינו".

קלמן: "שניים אחרונים".

הפעם בכיתי

את הסרט חותם קטע מרגש במיוחד, שבו משלחת של אנשי צבא שביקרה בטרבלינקה מארגנת באופן ספונטני מסדר של כבוד לשניים, עם חיילים שמצדיעים ונאום שבו הקצין הבכיר אומר: "אתם העדים האחרונים של טרבלינקה, אנחנו רוצים בשם המשלחת ובשם כל צבא הגנה לישראל להצדיע לכם".

זה הרגע שהכי ריגש את שמואל ווילנברג. "הייתי הכי גאה בסוף המסע, במפגש שלנו עם הצבא של ישראל", הוא מסביר בהתרגשות, "אני בכיתי שם. היינו 30 פעם בפולין עם נוער ישראלי, היינו מלווים בהתנדבות נוער ישראלי ותמיד זה היה מרגש, אבל אף פעם לא בכיתי. הפעם, עם הצבא הישראלי באותו מקום שבו הייתי בתקופה הקשה ההיא, הפעם נשברתי ובכיתי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו