"הסידור שמר עלי"

כבר בכניסה לפגישה עם צבי קופלוביץ', ניצול שואה בן 87, נחשף במעט הפער שבין האפילה שחווה בתקופה הקשה ההיא לבין האור שנשקף היום מפניו. את קירות הסלון מעטרות תמונות צבעוניות של הנכדים והנינים המחייכים. מרפסת דירתו בבית הדיור המוגן בית שלום שבמרכז תל אביב מוצפת שמש ואור, מזכירה את הדירות הקטנות של צעירים שמבקשים פיסת פרטיות בלב העיר.

"המלחמה פרצה כשהייתי בן 15", הוא נזכר, "היינו שבעה ילדים ומשפחה ענפה של דודים ודודות. היו יותר מ-50 בני משפחת קופלוביץ', אבל מאלה שחיו בפולין אני היחיד ששרד". בעוד רוב בני המשפחה נשארו בפולין בשל המפעל המשפחתי שניהלו שם, שתי אחיותיו עלו לארץ כבר ב-1935. אחת מהן עלתה בעקבות אירוסים עם חלוץ מישראל שהגיע לפולין לבקש את ידה. אחות אחרת עלתה אחרי שבעלה חשד כבר אז שהאנטישמיות רק תלך ותגבר.

החשדות של גיסו התבררו כנכונים, ומייד עם פרוץ המלחמה החלו הרדיפות. "ב-4 בדצמבר 1939 הגיעו חיילי הגסטאפו למפעל שלנו ולקחו כל מה שמצא חן בעיניהם. הם גם סגרו בפלומבות את מכונות המפעל ואת הדלתות, והזהירו אותנו שאם מישהו ייכנס למפעל - הוא ימות. בתקופה הזאת חשבנו שהעובדה שלקחו לנו את כל הרכוש היא כמו סוף העולם. רק מאוחר יותר התברר שיש דברים גרועים בהרבה".

גטו לודז' עבר טלטלות. תחילה קראו ליהודים להתפנות מהמקום בתוך עשרה ימים. קופלוביץ' יצא למסע מסוכן בחיפוש אחר מקום להשתקע בו כדי להביא את הוריו. אלא שכמה ימים לאחר מכן הוחלט לא לפנות את היהודים, אלא לסגור את הגטו. "ניסיתי לחזור, אבל בדרך תפסו אותי ולקחו אותי לעבודות פרך. לאחר חמישה ניסיונות הצלחתי לחזור ללודז'. אני לא יכול לתאר עד כמה הדרך היתה קשה. ב-8 בפברואר שבתי הביתה סוף סוף. אמי היתה בטוחה שלא תראה אותי יותר. כשחזרתי סיפרו לי שהגרמנים יורים על יהודים ברחובות כדי להטיל אימה".

בתקופה זו יהודי לודז' עדיין האמינו שמי שיוצא בטרנספורטים למעשה מועבר למקומות טובים יותר. "זה היה בלוף גדול. האמנו שזה לטובה, כי חשבנו שיותר גרוע מהגטו לא יכול להיות", נזכר צבי. המצב הלך והידרדר, והיה ברור שמי שלא יכול לעבוד לא יישאר בגטו. "בגיל 17 הפכתי למחסנאי באחד המפעלים למכשירי כתיבה. מדי יום יצאו טרנספורטים של אנשים שלא היו מסוגלים לעבוד. יום אחד קיבלו הוריי 'הזמנה' להתייצב בטרנספורט. באותו היום הגיעו למפעל קצינים בכירים שהסבירו לנו שהם יכולים להרוג אותנו על כל דבר וללא שום סיבה".

שלושת המנהלים היהודים של המפעל ליוו את הקצינים הגרמנים. הם הלכו במרחק מטר מהם כדי שלא לבוא איתם במגע, אבל בניגוד לכל ההנחיות, קופלוביץ' לא התאפק, אזר אומץ והתקרב לקצינים. "התייצבתי בפני קצין ואמרתי לו: 'אדוני, ההורים שלי קיבלו צו התייצבות. בקשתי היחידה היא להצטרף אליהם'. הוא עמד מולי וקפאתי. הייתי בטוח שהוא יירה בי, אבל הוא פשוט הלך. המנהלים היהודים כעסו עלי מאוד, אמרו לי שאני מסכן את כולם, אבל לי לא היה אכפת. אמרתי להם שאם לוקחים את הוריי, חיי ממילא לא שווים כלום. הם ראו את מצוקתי והעבירו מכתב לזקן היהודים בבקשה לשחרר את הוריי מהטרנספורט", הוא נזכר. הסיכון שלקח היה שווה: למחרת הגיע האישור המיוחל.

הוריו של צבי נשארו, אך נאלצו לעבוד קשה בעבור הזכות הזו. "הם היו חייבים לקלוע מדי יום 25 מטרים של שטיחים כדי לקבל אוכל. בלילות, לאחר העבודה, הייתי עוזר להוריי לעמוד ביעד היומי. היינו מותשים ורעבים, אבל היינו יחד. לא עבר הרבה זמן עד שאבי מת מרעב בגטו. כשהוא נפטר לא ספדנו לו. למעשה, קינאנו בו על כך שהפסיק לסבול. גם אחי ואמי נפטרו בתוך כמה חודשים".

ב-1944 החליטו הגרמנים לחסל את הגטו. באותה תקופה חיו בגטו רק 70 אלף יהודים (לעומת 235 אלף בתחילת המלחמה), וכולם נשלחו לאושוויץ. קופלוביץ' הגיע למחנה ההשמדה עם אחותו, גיסו ובתם הקטנה. הגברים נשלחו לעבודה, אחותו ובתה נשלחו לתאי הגזים. "בשלב הזה הבנו שאנחנו חייבים למצוא דרך לברוח מאושוויץ", הוא אומר בדמעות.

בכל יום הגיעו למחנה נציגים מלשכת העבודה הנאצית שחיפשו עובדים, בעיקר מסגרים. "ניסיתי את מזלי הרבה פעמים, אבל תמיד נכשלתי בבחינות", אומר צבי. גיסו של קופלוביץ' הצליח לצאת לעבודה במכרות הפחם, ומשם לא חזר. לפני שיצא מאושוויץ ישב עם צבי מדי יום וניסה ללמד אותו להתחזות למסגר, ובסופו של דבר הוא נשלח למחנה עבודה.

קשה לחבר בין הפנים המחייכות שקיבלו אותי בתחילת שיחתנו לבין הסיפור ההולך ונשזר, המקיף את הטרגדיה האיומה של יהדות פולין. הניצחון של קופלוביץ' נראה כפול - לא רק גופו שרד את השואה, אלא גם רוחו. אבל תוך כדי השיחה שבות ועולות דמעות בעיניו. הוא מספר איך כמעט מת מרעב בגטו, ואיך באחת הסלקציות באושוויץ נשלח לבלוק של הנידונים למוות בשל היותו רזה וחולה, אך הצליח לבסוף לחמוק ממנו.

אלא שגם לאחר שהצליח לצאת מאושוויץ ועד היום האחרון של המלחמה, ריחפה מעליו סכנת חיים יומיומית. "הרצון שלי לראות את הסוף חיזק אותי", הוא משוכנע. "שישה ימים לפני השחרור החליטו להיפטר מאיתנו. היו איתי כ-8,000 אסירים. הכניסו אותנו לרכבת והובילו אותנו בקרונות בקר. היינו בין 80 ל-100 איש בכל קרון. נתנו לנו כיכר לחם ורבע מרגרינה, ואמרו לנו שזה צריך להספיק. הרבה מתו בעמידה, אפילו לא נפלו כי לא היה מקום. ביום החמישי הרכבת עצרה ליד בור עמוק ואמרו לנו להוציא את המתים. יותר מ-20 אחוז היו מתים. החיים תפסו את המתים, והייתי במצב כל כך קשה עד שכמעט לקחו גם אותי בין המתים. חבר אחד היה הגיבור בשבילי. הוא החזיק בי ולא נתן שייקחו אותי לבור. הוא הציל את חיי".

נסיעת המוות היתה למעשה נסיעה לשום מקום. התוכנית היתה להפציץ את הקרונות מהאוויר, אולם ככל הנראה תקלה מנעה זאת ברגע האחרון. צבי ושאר האנשים שהצליחו לשרוד את הנסיעה הבלתי אנושית חזרו למחנה וובלין, שממנו יצאו. "חשבתי שאנחנו חוזרים לעבוד, אבל פתאום שער המחנה היה פתוח. ראינו טנקים אמריקניים, והחיילים צעקו לעברנו: 'חברים, באנו לגאול אתכם'. הבנתי שניצלנו".

כל הבלוק התגייס

קופלוביץ' לא דיבר עם ילדיו על השואה כשהיו קטנים, זה היה בבחינת טאבו בבית. בתקופת משפט אייכמן היו בנותיו התאומות של קופלוביץ' בכיתה ד', והן התבקשו לערוך עבודת שורשים. הן דרשו מאביהן לדעת מה קרה אז, בשנים האיומות ההן. צבי, שלא רצה לספר להן את הזוועות, נזכר לפתע בסידור כיס קטן שליווה אותו מאושוויץ, סידור שהוא מאמין שנתן לו את הכוחות להינצל, סידור שהיה אסור לו להחזיק, ושבלוק שלם של אסירים התגייס כדי להסתירו.

"בכל בוקר קיבלנו באושוויץ פרוסת לחם. זה היה הכל בשבילנו. למסור את פרוסת הלחם היה כמו למכור כליה. בזמן החלוקה עבר אסיר גוי רוסי שהחזיק סידור קטנטן, צעק 'מי רוצה-' ודרש פרוסת לחם בעבורו. נתתי לו חלק מהלחם - באותו הרגע הרגשתי שנתתי לו חלק מהחיים שלי - וקניתי ממנו את הסידור. לא יודע למה עשיתי את זה, ולא הבנתי לאיזו תסבוכת הכנסתי את עצמי. איפה אחביא אותו? איך אעבור את הביקורת? החבר'ה ידעו שיש לי סידור, וכולם, במין מסירות נפש כזו, התגייסו לשמור עליו. כשהביקורת עברה את השורה הראשונה, הסידור עבר לשורה השנייה - ולהפך. זה היה כמו קמע, עברתי איתו את כל המחנות".

דווקא כשנתפס מעפיל לארץ ונשלח לקפריסין איבד צבי את הסידור. "זה ציער אותי מאוד, אך אלוקים הוא גדול. יום אחד ראיתי אדם שעמד ליד בית הכנסת בקפריסין והתפלל בסידור שלי. לסידור לא היה שום סימן שהוא שלי, ואותו אדם לא רצה לתת לי אותו. פרצתי בבכי, התרגשתי מאוד. אנשים התחילו לעבור וראו שזה נוגע לי מאוד, ואותו אדם בסוף החליט לתת לי את הסידור. אני חושב שזה היה היום המאושר בחיי".

שנים ארוכות לאחר מכן הראה צבי את הסידור לבנותיו. "אילו הסידור הזה היה יכול לדבר, הוא היה הוא מספר לכן הכל", אמר להן צבי. ב-1989 עבר קופלוביץ' ניתוח, ובבית החולים הוא גילה כי שכנו לחדר היה ד"ר יצחק ארד, יו"ר הנהלת יד ושם דאז. צבי סיפר לארד על הסידור שהציל את חייו, ומאוחר יותר העביר אותו ליד ושם, שם הוא נשמר במסגרת מבצע "לאסוף את השברים", מבצע לאומי להצלת פריטים אישיים מתקופת השואה.

* * *

מ"בית שלום" - למצעד החיים

צבי קופלוביץ' הוא אחד מעשרות הדיירים המתגוררים בבית שלום שבתל אביב, בית דיור מוגן השייך לעמותת רעות, שבין דייריה קולטת ניצולי שואה. העמותה הוקמה לפני 73 שנים על ידי נשים שברחו מגרמניה, ומטרתה היתה לספק דיור, מזון וטיפול רפואי לניצולים.

השנה הכריזה העמותה על פרויקט הנחלת זיכרון השואה בקרב עובדי מוסדות העמותה ודיירי בית שלום. במסגרתו ייצאו העובדים, עם דיירים ניצולי שואה ובני משפחותיהם, למצעד החיים בפולין. קופלוביץ' הוא אחד מ-40 המשתתפים במסע זה, ובמסגרתו הוא יספר, עם שכנו בבית שלום, ניצול השואה סטפן וויס, את סיפורם האישי, ושניהם יהיו עדות ממקור ראשון עבור המשתתפים במשלחת.

יו"ר עמותת רעות, מרב מנדלבאום: "משלחת זו היא כלי הנצחה והצדעה לאותם ניצולים שהלכו לעולמם במוסדותינו, והוכחה לכך שאנו ממשיכים לטפל באותם ניצולים שנמצאים איתנו. המטרה היא להבין, להעריך ולהוקיר".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו