סלט קיסר

קולנוע, קומוניזם ומערכות של אמונה מתנגשים חזיתית ב"יחי הקיסר!", סרטם המשעשע, המבדר וה־17 במספר של האחים יואל ואיתן כהן. 

העלילה הרופפת והקלה כנוצה מתרחשת בהוליווד, 1951, ומתמקדת בנעשה באולפני קפיטול, מפעל חלומות משגשג שמייצר סרטים מכל הסוגים בקצב מסחרר. בין המוצרים הבידוריים שנמצאים בשלבי הפקה מתקדמים על הסטים השונים של האולפן ניתן למצוא אפוס היסטורי־תנ"כי שבו מככב ביירד וויטלוק (ג'ורג' קלוני, במצב צבירה אהבלי), מערבון קליל עם קאובוי מזמר (אלדן ארנרייך המצוין), מלודרמה רומנטית מעונבת של במאי מעודן (רייף פיינס), מחזמר עם מלחים שרוקדים סטפס בסגנון ג'ין קלי (את המלח המרכזי מגלם צ'אנינג טייטום) ומחזמר על אודות בת ים (סקרלט ג'והנסון), שכולל סיקוונס ראוותני של שחייה צורנית המונית א־לה באסבי ברקלי.

על הקרקס הססגוני הנ"ל מופקד אדי מאניקס (ג'וש ברולין), שמנהל את האולפן בפועל. תפקידו הוא לטפל בבעיות, לכבות שריפות, למנוע נזקים תדמיתיים אפשריים, ולדאוג שהכל יתקדם על פי לוח הזמנים ולשביעות רצונו של הבוס הגדול, שיושב בניו יורק. בניגוד לאדי מאניקס האמיתי (שעבד עבור אולפני MGM בשנות החמישים, ושהרס את חייהם של לא מעט אנשים), המאניקס של הכהנים הוא איש משפחה הגון וירא שמיים, שחטאו הגדול ביותר מסתכם בעישון סיגריות בסתר (הוא הבטיח לאשתו שיפסיק, אך מתקשה לעמוד במילתו). עם זאת, הגינותו אינה מונעת ממנו לבצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר.

הסרט מתחקה אחר מעלליו המגוונים של מאניקס במשך יממה וחצי, ויוצא לדרך עם היעלמותו המסתורית של הכוכב האהבל וויטלוק, שנחטף בידי גורמים עלומים. בתוך כך, מלבד לאתר את הכוכב האבוד, מאניקס גם נדרש למצוא פתרונות יצירתיים לבעיות שצצות סביבו בקצב מסחרר. בת הים נמצאת בהריון מתקדם ואין לה בן זוג, מה שעשוי לפגוע בתדמיתה המהוגנת. הדרמה הרומנטית המעונבת איבדה את השחקן הראשי שלה ויש ללהק במהירות שחקן במקומו. בנוסף, רכילאית נמרצת מאיימת לפרסם סוד אפל מהעבר שנוגע לוויטלוק. ואם בכל אלה אין די, מאניקס גם צריך להחליט אם להיענות בחיוב להצעת העבודה המפתה שהוגשה לו בידי חברת התעופה לוקהיד מרטין. בקיצור, לבנאדם יש צלחת מלאה.

כצפוי, קפיצת הראש של הכהנים אל תוך המיתולוגיה ההוליוודית של שנות החמישים מניבה פארסה צבעונית, וירטואוזית ומלאת אירוניה ואבסורד, שמציגה את המדיום הקולנועי כדת המועדפת עליהם. כי בעולם נטול כל היגיון או סדר שמתעקש לנסות ולהסביר את עצמו, לדעתם של האחים כהן לפחות, הוליווד של פעם פשוט סיפקה את ההסברים המבדרים (והמופרכים) מכולם. ובכל מקרה, התוצרת שלה עדיפה לאין שיעור על פני פצצות מימן. 

זהו אמנם לא אלבום "מיטב הלהיטים" של הצמד, אבל "יחי הקיסר!" כן מכיל כמה וכמה קריצות לסרטיהם הקודמים (אולפני קפיטול, למשל, הם האולפנים שהעסיקו את התסריטאי המיוסר ברטון פינק), ושפע של קריצות לסרטים של אחרים (מלבד טונות של רפרנסים לשחקנים, לבמאים ולסרטים של שנות הארבעים והחמישים, תמצאו כאן גם הומאז'ים ל"1941 - הפלישה להוליווד", של שפילברג, והשפעה ברורה של "אוכפים לוהטים", של מל ברוקס).

חווית הצפייה ב"יחי הקיסר!" קצת דומה לזלילת שקית הפתעות - מהסוג שקיבלתם בימי הולדת של חברים כשהייתם קטנים. האווירה משוחררת, רופפת וקלילה יותר מהרגיל אצל האחים, וכתוצאה מכך הסרט מאיים לא פעם להתפזר ולהפוך לאוסף לא מאוד קשור של נאמברים מוסיקליים/מערכונים. אך אף שהכתיבה הקומית אינה מתעלה לרמה המופתית של "ביג לבובסקי" ו"הקפיצה הגדולה", ואף שבמבט ראשון התוצאה הסופית לא ראויה להיכלל בטופ פייב של הצמד (וכנראה גם לא בטופ טן), יש כאן מספר לא מבוטל של יהלומים נוצצים - למשל הקטע שבו הקאובוי המזמר, שמוצא את עצמו מלוהק לתפקיד הראשי בדרמה הרצינית, מנסה שוב ושוב להגיד את השורה שלו באופן שירצה את הבמאי, או הקטע שבו עורכת סרטים (פרנסס מקדורמנד) כמעט מוצאת את מותה תוך כדי עבודה, או סיקוונס הסטפס של צ'אנינג טייטום - שראויים למקום בפנתיאון. 

חוץ מזה, העובדה ש"יחי הקיסר!" מספק מעין מבט ציפור על גוף העבודות של הכהנים (והוא סוג של יצירת אחות ל"יהודי טוב") הופכת אותו לחובה עבור מעריציהם. אז לא, זהו אינו סרט מבריק, עמוק או חד במיוחד. אבל אתם יכולים להיות רגועים. ממש לא מדובר ב"לחסל את הליידי 2". 

"יחי הקיסר!" ("Hail Caesar!"), כתבו וביימו: יואל ואיתן כהן. ארה"ב 2016

 

גזה רוריג ב"הבן של שאול". עמוק בגיהינום // צילום: יח"צ

בתוך מכונת המוות

בואו נדלג על הדיון הנצחי (והמרתק בפני עצמו) שעוסק בדרך ה"נכונה" לייצג את השואה בקולנוע ונגיע היישר לעיקר: "הבן של שאול" הוא סרט מכובד, משמעותי ובלתי נשכח שלוקח על עצמו משימה לא פשוטה בכלל, ומבצע אותה באופן מעורר השתאות. זהו סרט נבון שעשוי בטעם ושנצרב בתודעה. והוא מספק המחשה אודיו־ויזואלית בעלת ערך וחשיבות לדברים שקראנו עליהם, וששמענו עליהם, אבל שלא ממש הצלחנו להעלות על הדעת. לא באמת, על כל פנים. 

באמצעות מעקב של 36 שעות אחר שאול - זונדרקומנדו יהודי־הונגרי במחנה הריכוז אושוויץ, שמועסק בתאי הגזים והמשרפות - הסרט מכניס את הצופים אל לב ליבה של מכונת ההשמדה הנאצית, תוך כדי שהבמאי לאסלו נמש בוחר למקד את מצלמתו אך ורק בפנים ובעורף של הגיבור שלו. משמעותה של הבחירה המבריקה הנ"ל היא שכמעט כל הזוועות שמתרחשות בכל רגע נתון סביב שאול מתרחשות מחוץ לפריים, או מחוץ לפוקוס, ונוכחותן מורגשת בעיקר בפסקול. הדבר מייצר חוויה תובענית, מיידית ומאוד קלאוסטרופובית, שמאגפת את הקהל מכל הכיוונים, ללא הפסקה, וללא רחמים. ואם הייתם זקוקים לתזכורת לכך ש"Less is more", הרי היא לפניכם.

שאול, שמגלם גזה רוריג - משורר בן 47 שזהו תפקידו הקולנועי הראשון - נמצא בתנועה מתמדת. בתחילת הסרט, בעת פינוי גופות מתא הגזים, הוא שם ליבו לילד שבאורח פלאי לא מת מייד, ומחליט להביאו לקבורה יהודית. כאשר שאול נשאל מדוע החליט לקחת על עצמו מטלה כה מסוכנת ולא הגיונית, הוא עונה כי מדובר בבנו, אך לנו הצופים אין כל דרך לדעת אם הוא דובר אמת (ויש יותר מכמה סיבות לחשוב שלא). כך או כך, התסריט החסכוני של נמש ושותפתו לכתיבה, קלרה רוייר, כמעט לא מסגיר פרטים על אודות שאול, והדברים היחידים שאנחנו יכולים ללמוד עליו ועל מצבו התודעתי המעורער הם הדברים שהוא מראה לנו באמצעות פניו האקספרסיביות, תזוזתו הבלתי פוסקת ומעשיו הלא תמיד ברורים. 

"הבן של שאול" אינו מכיל מיליגרם של סנטימנטליות, מלודרמטיות או קיטש. ובניגוד לסרטי שואה קלאסיים, דוגמת "רשימת שינדלר" או "הפסנתרן", הוא גם אינו עוסק בגבורה, בהישרדות או בניצחון הרוח - לא באופן ישיר, בכל מקרה. הוא מתרחש עמוק בתוך הגיהינום שיצרו הנאצים עבור קורבנותיהם. ובמרכזו ניצב אדם שנחוש להשיב לעצמו משהו מהאנושיות שנגזלה ממנו, ולו לרגע קצר, לפני שיומת. נמש ורוריג אינם לוקחים צעד מוטעה או החלטה שגויה בדרך להגשמת היעד הבלתי אפשרי הזה. לא ייאמן שזהו סרטם הראשון.

"הבן של שאול" ("Saul fia"), במאי: לאסלו נמש. הונגריה 2015

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו