"כמעט שמונה שנים קשות הייתי כמו טיל מונחה מטרה - להביא ילדים בכל מחיר. תיפקדתי כמו רובוט. הייתי קמה בבוקר, ניגשת לאינקובטור ורואה את התינוק שלי, נקשרת אליו, מתנתקת ממלמולי הרופאים שמסביב ומההסברים המלומדים הרפואיים שלהם על ראות לא בשלות ועובר שלא מתפתח, ומתנתקת. מעצמי, מהסביבה. מביטה בתינוק שלי, בן יום וכבר יש לו שם - עוד מאז שהיה בתוך הבטן - ומדמיינת איך יהיה החדר, איפה יונחו הצעצועים, רואה איך הוא כבר גדל ובונה חיים משלו - ואז, בום, הוא מת. ואת נאלצת להתאבל על פרי בטנך פעם אחרי פעם. ככה זה קרה חמש פעמים ברציפות. חמש פעמים ברציפות את מוצאת שמשהו בך גם מת. זו תחושה נוראית. כאב בלתי יתואר. רק אחרי שאת מתאוששת מהטרגדיה של עצמך את מתפנה לשאול: 'מה החטא הנורא שעשיתי שמגיע לי עונש כזה? למה דווקא לי-', ואין מי שיענה. ואז את מבינה שרק את תצליחי לחלץ את עצמך ומתחילה בעבודה הקשה". הדבר הראשון שעולה בראשי כשאני פוגשת את חני יזרעאלי-נוי (53), פסיכותרפיסטית, יועצת זוגיות ומתקשרת מהוד השרון - הוא שהאישה היפה, בעלת השיער הרך והגוונים הזהובים עם מסגרת הפוני, נולדה עם כפית זהב בפה. עד שפגשתי בעיניה. בשעות של שיחה מרתקת וחושפנית, נטולת ריח של רחמים או התבכיינות, היא מספרת שוב ושוב כיצד נלחמה כדי ללדת את כל אחד משמונת ילדיה, ובהם החמישה שמתו מייד עם היוולדם בלידה מוקדמת. אך יזרעאלי-נוי לא ויתרה על החלום - ללדת ארבעה ילדים. החלום נגוז רק בלידת הילד השלישי, אז אסרו עליה הרופאים להמשיך להרות. המוות, אצל מי שאובחנה בידי הרופאים כלוקה בתופעה הנדירה הנקראת "רחם חצוי דו-קרני", והמביאה ללידות מוקדמות ולאי תקינות בלידה (ראו מסגרת בעמוד הבא), הוא לא זר. יזרעאלי-נוי, בת לזוג הורים ניצולי שואה - שהמילים שואה, מחנה השמדה או תאי גזים היו ועודן בבחינת טאבו אצלם, פיסת חיים שהשתיקה יפה לה - חוזרת אחורה אל הילדות: "הסבל הוא כמו איזו קארמה משפחתית שלא מרפה מאיתנו", היא מחייכת, "אבל לצד זה יש גם סיפור של תקומה ושיקום. אבא ואמא היו ההוכחה החיה שאפשר להגיע אל המקום הכי נמוך ומשם ליפול, ועם זאת, לקום מהרצפה, לנער את עצמך ולהתחיל לבנות מחדש. כילדה נולדתי אל תוך מציאות של הרבה כאב, הרבה סבל, הרבה מוות, הרבה סודות. אבל עם כל הקשיים - צריך להילחם. מציאות שבה הייתי מתעוררת בלילה מזעקות של הורים שחלמו מדי לילה על זוועות הנאצים, ואף אחד לא ידע מה עברתי. כלפי חוץ הראיתי שאני רגילה. כמו כולם. גדלתי בחינוך של פולנים. הכל מבחוץ טוב ויפה, שום כביסה מלוכלכת שיוצאת החוצה. כילדה, למדתי איפה לא לדרוך. רק אחרי שעברתי את סאגת ההריונות שלי, כשעשיתי הקשרים ותובנות, הרגשתי הכי קרובה להורים. הבנתי לראשונה איך זה לקום מתוך התופת, ובכל זאת להיכנס לרוטינת הישרדות בחיים, כשהחיים שלך הם אבל מתמשך". גם בשירותה הצבאי היתה יזרעאלי-נוי פייטרית לא קטנה. בתחילה כמקפלת מצנחים בצנחנים ובהמשך כמדריכת ספורט בחיל הים. בשנת 1996, כשהיא בת 20, היא החלה את לימודיה להוראת חינוך גופני במכון וינגייט, והפכה לאחת המורות הראשונות בארץ לספינינג. כמו כולם היו לה חלומות על "אהבה, בעל, ארבעה ילדים, תוכי ודג" היא צוחקת ומדקלמת בדיחה ישנה. אחרי כשנתיים חלומה התממש: היא נישאה ליוסף, ולאחר כשנתיים, בהיותה בת 24, נתבשרה כי היא בהריון עם תאומים ("הראשון היה מין גוש כזה. השני היה בן", היא מעדכנת בלקוניות). בחודש השלישי "נפלט לי אחד מהשניים היישר אל תוך האסלה". את השני היא ילדה בסוף החודש השישי. רק כמה שעות אחרי לידתו, התבשרה האם הצעירה כי גם הוא איננו. "ועדיין", היא אומרת, "שום דבר לא הכין אותי לקראת מה שהעתיד טווה עבורי. השיטות היו ישנות והגינקולוגיה לא מתקדמת כמו היום. אחרי האובדן אמרו לי: 'את בחורה צעירה, זה יכול לקרות. תנסי שוב'. כולם הרגיעו אותי ואמרו שזה בסדר ונורמלי להריון ראשון עם תאומים. אחרי פחות משנתיים שוב נכנסתי להריון. הפעם הייתי בשמירת הריון, ונולדה לנו בהצלחה רבה בתנו הבכורה". אחרי כשנה, וכן במהלך שמונה השנים הבאות, החזיקה יזרעאלי-נוי בבטן הריונית, במאמציה העיקשים והבלתי נשלטים ללדת ילדים, כשהיא נתונה בהשגחה רפואית תמידית. "זו היתה תקופה הזויה לחלוטין. הרגשתי כמו טייס על אוטומט כשהתרתי את כל מנגנוני ההגנה. ההליך היה כמעט תמיד זהה: הייתי מגיעה לחודש השביעי, השמיני, מתחילים צירי לידה, דימום או ירידת מים, רצים מייד לבית החולים - זה תמיד היה אותו בית החולים, "הקריה" של פעם - מתאשפזים, ולא עוזר כלום, הרחם היה פולט את התינוק החוצה. עברתי ניתוחים ושוב הריון, והתוצאה היתה זהה במשך חמש לידות. "התינוק לפעמים נולד כשהוא שלם וכל כך יפה מבחוץ, אבל בפנים משהו בו שבור, לא שלם, לא תקין. נקרעתי. הגוף שלי עדיין לא שכח את הטראומה של הלידה, את המאמץ, את הדחיפות, ותוך כדי אני מצליחה להבחין בפרצופים של הרופאים שאומרים לך בכל הבעה שאין סיכוי לתינוק שלך לשרוד. "פחדתי שלא אצליח ללדת יותר או שאמות מצער. הייתי כמו טיל מונחה. במין ניתוק רגשי, לא בוכה, כמו רובוט שמתעלם מהצלקת הנפשית, מדלג עד כמה שאפשר על הטראומה וממשיך בייעודו - ילד נוסף בכל מחיר. דמייני לך אותי אז: כלפי חוץ הייתי קמה בבוקר, מתלבשת, מתאפרת, דואגת לבת הבכורה שלי, פועלת במכניות כמו בובה, ובפנים הייתי כל הזמן עסוקה בשאלות: 'למה זה מגיע דווקא לי? מה קורה לי-'. הרגשתי דפוקה. הייתי מתעוררת כל בוקר לפעולות קבועות: לקום, לאכול, לצאת לעבודה, להיכנס שוב להריון, ושוב בוקר, עבודה ושוב אחרי כמה חודשים להיכנס להריון. ושוב תינוק מת לי בידיים, ואז שוב לקבור את מה שהיה, ולהתחיל להתמודד עם הדיכאון הזה". אמרת שקראת לכל אחד מהם בשם, בנית לו עתיד. "זה היה בהתחלה. את נקשרת לתינוק באופן טבעי כשאת חווה את התפתחות העובר, את הבעיטות הראשונות. זה הקשר הראשוני. היתה לי סקרנות וחשבתי על האופי, אם זה בן או בת. את השם לא העזתי להגיד בקול, בגלל אמונות תפלות. ואחר כך למדתי למדר את עצמי מהמחשבות האלה, האופטימיות. הייתי בלחץ נפשי מתמשך, לא יכולתי לתכנן יותר מדי קדימה. הייתי במלחמה ביני לבין הרחם שלי, עד שכפיתי על עצמי לא לחשוב על כל דבר שהוא מעבר לכאן ועכשיו - לא לתת שמות, לא לתכנן חדר. אפילו פחדתי לקוות, כי אולי עם התקווה חס וחלילה יקרה משהו נוראי. נכון, קרו דברים נוראים, אבל לפחות זה עזר לי לא להיקשר אליהם, כך הרגשתי שהכאב לא יהרוג אותי". ואיפה בעלך היה בכל התהליך- "יוסף היה אז איש צבא שהתמודד בדרך שלו. הוא תמך, ועם זאת היה לו מאוד קשה. הוא לא הבין בדיוק מה הבעיה. התביישתי ממנו וממה הוא יחשוב עלי. את יודעת איך מחנכים את הפולניות? את צריכה להיות אישה מושלמת ואני הרגשתי מאוד אשמה, פגומה. בסך הכל היינו זוג צעיר שרק התחיל לבנות את החיים יחד. הוא בהחלט תמך, בדרכו שלו, ועבר איתי את הדברים". רק אחרי הלידה החמישית, ולאחר סידרה מקיפה של טיפולים ובדיקות אצל טובי הרופאים, מתגלה התופעה הנדירה "רחם חצוי דו-קרני" שיזרעאלי-נוי לוקה בה. הגילוי הביא גם לטיפול בבעיה: "בהריון החמישי, בבוקר, אחרי ליל סיוטים ובכי אינסופי, הכרתי מלאך ששינה את חיי - פרופסור שהיה מנהל המחלקה ושמע על הסיפור שלי, נכנס לחדר ואמר: 'את, כשתתאוששי, תבואי אלי לחדר. אני רוצה לדבר איתך'. הוא היה המלאך הפרטי שלי. זו היתה הקארמה שלי. הוא אמר: 'אלוהים ישמור, כמה את סובלת. אני מבקש ממך לא להיכנס להריון עד שאני מברר מה יש לך. אני לוקח אותך תחת חסותי'. "מלבד התחושות הנפשיות נאלצתי להתמודד עם מציאות כואבת של בעיות פיזיות קשות, צלקות ודלקות. הגילוי עצמו היה רגע מכונן עבורי. העובדה שיש שם לבעיה שלי ומטפלים בה בפעולות הנכונות - הפיחה בי תקוות חדשות, אבל עדיין הייתי בלחץ. רק כשהגעתי לחודש שביעי, ואחר כך שמיני ותשיעי - נשמתי לרווחה. הבנתי והאמנתי שבאמת מפה יהיה רק טוב". בעקבות הטיפולים יזרעאלי-נוי הצליחה להביא לעולם שני ילדים בריאים ולאחריהם נמסר לה כי הרחם לא יהיה מסוגל לשאת הריון נוסף. "הייתי בת 39 וחצי וקיבלתי את זה מייד. הבנתי שזהו, הגשמתי את החלום ללדת ילדים, וגם שלושה זה טוב". בשלב הזה של החיים, כאם לשלושה ילדים שדווקא אמורה להיות שמחה בהצלחתה, ומאחוריה הלחצים של הכניסה להריונות וכישלונם, היא לקתה בפוסט טראומה. יזרעאלי-נוי התחילה לקלוט את כל האובדנים שחוותה ושאותם ניסתה כל כך להדחיק. היא נתקפה במה שיתברר לה בהמשך כהתקפי חרדה, שהביאו אותה להסתגר בביתה כשהיא מסרבת לפגוש אנשים, מסרבת להגיע למקומות ציבוריים ואף מגיעה למחשבות אובדניות. "הייתי אמורה בעצם לחגוג את סיומו של הסיוט אחרי לידת הילד השלישי, אבל הסיוט הנוסף חיכה לי מעבר לפינה. בשקט בשקט. הגדולה שלי היתה בת 12, הבינוני בן 6 ועוד תינוק בן פחות מחצי שנה, ודווקא בתוך כל הכיף הזה והחוויה המשפחתית הנעימה והכביכול שגרתית, הרגשתי שאני הכי בשפל. משהו התחיל להתפרק וזה רק הלך והתעצם: התקפי חרדה, עצב, בכי. מנגנון ההדחקה התפרק. ההלם וחוסר הוודאות לפני הלידה ואחריה התעוררו בזמן שהייתי אמורה להיות הכי מאושרת. על בשרי למדתי שטראומה היא דבר שאי אפשר להדחיק. באותו הזמן עברתי חוויה נוראית שאחריה הבנתי שאין ברירה, ושאני צריכה עזרה נפשית דחופה". כשהיא מדברת על "חוויה" היא מתכוונת ליום ההוא שבו נהגה בכביש מורשה בדרך לרמת השרון, ובמהלך הנסיעה איבדה את הכרתה למשך שניות ספורות. "הגעתי שבורה ומיוסרת אל חדר המיון של בית החולים תל השומר עם תחושה שעברתי התקף לב. סיפרתי לרופא על איבוד ההכרה בנסיעה, והוא ישב מולי ואמר לי באופן חד וברור שמדובר בהתקף חרדה. לעולם אני לא אשכח את הרגע הזה. שוב, בפעם השנייה בחיים שלי נותנים שם לגיהינום שבו הייתי. הוא אמר לי: 'את חייבת לטפל בנפש שלך. לכי תבררי ממה את בפאניקה'. הרגשתי הקלה עצומה. יצאתי מהמיון ואמרתי לעצמי: 'חני, אם יש לך כאלה כוחות הרס עצומים, אז יש לך באותה מידה כוחות לבנות את עצמך'. הרגשתי שאני עומדת בפני שערי שמיים שנפתחו לי. יצאתי מחדר המיון עם ההחלטה שאני לוקחת את כל חורבות חיי ובונה את החיים שלי מחדש". כחלק משיקום הנפש והניסיונות להבין את גופה, את נפשה ועם העקשנות להוציא את עצמה מהמצב שאליו נקלעה, יזרעאלי-נוי מתעמקת, עוברת מסעות רוחניים ונוגעת בהילרים, במדיומים, בגלגולי נשמות ובכל מה שהעולם האלטרנטיבי רק יכול להציע לה, בדרכה להציל את משפחתה ואת עצמה. כך עוברות עליה שלוש שנים עד שהיא מבינה כי רק בטיפול בטראומות ובכאבים של אחרים היא תוכל באמת לטפל בעצמה. "פתאום מצאתי את עצמי מתחילה שוב ליהנות מהחיים, לאט לאט משחררת את הצלקות הפנימיות שלי ומצליחה לחוות שמחה אמיתית. קונפליקטים פנימיים החלו להיפתר, הכאב, הפחדים והתקפי החרדות פחתו, ובהמשך הפסיקו לגמרי. צעד צעד, עוד יום ועוד יום נהפכו לשבוע, לחודש, ופתאום אני מוצאת את עצמי חצי שנה ללא סבל וללא התקף. בשלב מסוים התחלתי לפתח יכולות מיסטיות. הטיפולים ההוליסטיים נתנו לי לראות את קרן האור, כי בסוף המנהרה החשוכה שנכנסתי אליה - יש אור חזק, אוהב ומיטיב". בשלב הזה, יזרעאלי-נוי מתחילה להתאושש ולחזור לעבודה, אך מבינה שהייעוד שלה הוא לטפל באנשים. היא נוטשת קריירה, וממדריכת ספורט שמסייעת לאנשים באופן פיזי, היא הופכת למטפלת שעוזרת לאנשים לצאת ממשברים מנטליים: "כבר אז הבנתי בחלק הנ-ש-מתי שכל מה שעברתי, שחוויתי, היה כדי לכוון אותי אל הייעוד האמיתי שלי - טיפול באנשים בדרך רוחנית ומיסטית". כיום יזרעאלי-נוי, אם לשלושה - בת 29, בת 20, ובן 15 ("הם מחוץ לתחום הכתבה", היא שומרת בקנאות על פרטיותם) - עדיין עם הבעל ששרד את כל הטלטלה הגדולה. היא מנהלת את מרכז חנ"י בהוד השרון - קליניקה הוליסטית לטיפול ביציאה ממשברים, שם היא מטפלת גם בנשים לאחר אובדן הריון, בזוגות חד-מיניים ובמשפחות אלטרנטיביות, באמצעות שיטת "שבעת המפתחות לריפוי הנפש בדרך לשינוי ולצמיחה". היא הוציאה דיסק מדיטטיבי מושקע בשם "כוח הריפוי", ועמלה בימים אלו על כתיבת ספר ובו סיפורים מתוך הקליניקה, המשולבים עם סיפור חייה שלה. היא אומרת שמעולם לא היתה מאושרת יותר: "היום הרבה מתנות מונחות לי בדרך, אבל זה בא אלי מעבודה קשה על הצער, היגון, התסכול, הרחמים, המסכנות וגם על הקורבנות שהקרבתי בעל כורחי". "זה לא שהייתי בוחרת שוב בחיים האלה אם היתה לי ברירה. דברים כאלה עוברים פעם אחת בחיים. אבל כשמטופלים מגיעים אלי הם יודעים מה עברתי, זה לא סוד. הכל חשוף. דרכי הם רואים שאפשר להשתנות, לשנות ולצמוח. שאני לא נולדתי ככה - שלמה עם עצמי, מצליחה ומאושרת. הם רואים בי את ההיבט המתקדם המתרפא שלהם". פרופ' מרק גלזרמן, מנהל בית החולים לנשים בילינסון-השרון וסגן מנהל המרכז הרפואי רבין בפתח תקווה, הסביר כי "רחם דו-קרני הוא תופעה נדירה המופיעה אצל כאחוז אחד מכלל הנשים. בתהליך ההתפתחות, אצל עובר ממין נקבה נוצר הרחם כאיחוד של שתי צינוריות. אם האיחוד מושלם התוצאה היא היווצרות של רחם אחד עם שתי חצוצרות. אם האיחוד אינו מושלם, הפגם יכול להתבטא במחיצה שמחלקת את חלל הרחם עד כדי היווצרות של שני רחמים עם שני צווארים. במקרה קיצוני זה בדרך כלל לא מבצעים היום ניתוח איחוד בגלל התוצאות הלא טובות מניתוח כזה". לדברי פרופ' גלזרמן, במקרים פחות חמורים של היווצרות רחם עם שתי "קרניים" אפשר להגדיל את החלל במקצת באמצעות חיתוך המחיצה העבה בין שתי הקרניים, ואם מדובר במחיצה דקה בלבד אפשר להסירה בעזרת היסטרוסקופיה שמתבצעת בעזרת מכשור עדין המוחדר דרך הנרתיק לצוואר ולחלל הרחם. לפני שאנחנו נפרדות בחיבוק ארוך, שואלת אותי חני מה תהיה הכותרת. אני נותנת לה את האופציה להציע הצעות והיא בוחרת לומר מה לא מתאים לה. "בשום פנים ואופן שלא ייצא סיפור של מסכנות", היא מדגישה, "לא רחמים, לא אסונות ולא טרגדיות. לא מילים שליליות. הייתי רוצה הפי אנד, גם להעביר מסר לאחרים וגם בשבילי. היום אני חזקה מתמיד, אם לעיתים אני נכנסת למצבי משבר בחיים שלי - כיום יש לי כלים לצאת מהם. אם בעבר בכיתי על מבנה הרחם שלי, היום פיתחתי לי גישה שאני בחורה נדירה ומיוחדת".
לידה מחדש
חני יזרעאלי-נוי איבדה חמישה ילדים בלידה מוקדמת, בשל תסמונת נדירה • אבל בתם של ניצולי השואה, שעברו סיוטים מדי לילה, לא ויתרה על חלומה והצליחה ללדת שלושה ילדים • בהמשך היא חוותה דיכאון עמוק והתקפי חרדה • היום, כאם מאושרת ומנהלת מרכז הוליסטי ליציאה ממשברים, היא מבקשת: "שלא ייצא סיפור של מסכנות. היום אני חזקה מתמיד"
Load more...