תרחיש הזוועות שניצב במרכזו של "חדר" - בחורה צעירה בשם ג'וי (ברי לארסון, "טווח קצר 12", "אסון מהלך") נחטפת ומוחזקת בחדר צר מידות במשך שנים, ונאנסת בידי החוטף שלה בכל לילה כמעט - אולי שאב את השראתו ממקרה יוזף פריצל, שנחשף באוסטריה בסוף העשור הקודם. אך הגישה של הסרט לתרחיש הזה היא הוליוודית, לא אירופית. במילים אחרות, לא תמצאו כאן את הנוקשות, את חוסר הרחמים ואת חוסר החמלה שמאפיינים את סרטיהם של במאי הארד־קור כמו אולריך זיידל או מיכאל הנקה, שכן את מקומם תופסים מימדים מטאפוריים, אגדתיים ופנטסטיים. וגם הדיכאון הקיומי שעשוי היה להיות מנת חלקו של הצופה התמים מתנדף בהדרגה לטובת אופטימיות, הומניזם ואמונה בסופים טובים.
מי שאחראי לכך ש"חדר" תופס צורה של סרט אימה מזכך ומרומם נפש הוא ג'ק בן החמש (ג'ייקוב טרמבלי), שנולד לג'וי בשבי. החדר הדל והאפלולי שבו הוא מוחזק עם אמו הוא מבחינתו כל העולם. ואת כל מה שנמצא מעבר לקירותיו הוא מכיר רק באמצעות צוהר התקרה של החדר, שמספק מבט מוגבל של השמיים, ובאמצעות מכשיר טלוויזיה ישן, שמסמל מבחינתו את העולם ה"לא אמיתי".
הקשר בין ג'וי לבנה הוא קשר חזק ומיוחד, והחלק הראשון של "חדר" מדגים את הסימביוטיות של הקשר הזה בצורה נפלאה. בעזרת לא מעט דמיון ויצירתיות - גם של הדמויות, אבל גם של לני אברמסון, הבמאי - השיגרה היומיומית של השניים מוצגת בפרוטרוט על המסך, ואט אט, הכלא הדל והמוגבל הופך למקום עשיר, מסעיר וכמעט קסום שכאילו הוצא מתוך אגדה אפלה וקיצונית. קטעים אלה, שמובאים לא פעם דרך עיניו של ג'ק, מסתייעים בווייס־אובר מהזן הילדותי־חמודי (קומפלט, עם קול רך ומילים מומצאות), שממקם את החוויה המחרידה במרחב ייחודי (אך מסוכן), ומתבל אותה בתמימות, בסקרנות ובפליאה.
המתח בין הזוועות שמתחוללות כבר שנים בחדר לבין חוסר המודעות של ג'ק לאותן זוועות, טוען את סרטו של אברמסון בלא מעט כוח והופך אותו ללא צפוי. כמי שלא קרא את רב המכר של אמה דונהיו, שעליו מתבסס הסרט, לא היה לי שמץ של מושג לאיזה כיוון יפנה הסיפור. ולזכותם של אברמסון ודונהיו (שחתומה גם על התסריט) ייאמר שהם מצליחים לספק כמה וכמה הפתעות במהלך הדרך. עם זאת, שיאו האמוציונלי של "חדר", והרגע העוצמתי ביותר שלו, מגיע כבר בנקודת האמצע, כאשר ג'ק יוצא לראשונה אל העולם, ונדרש לבצע מטלה גורלית. אחרי הנקודה הזאת, הסרט קצת מתקשה להתאושש, ומשהו הולך לאיבוד.
החצי השני של הסרט, שנוטש את החדר לטובת הבית שבו גדלה ג'וי, אמנם מציף שאלות רבות על אודות הורות, ילדות והקשר האימהי, ומספק שפע של חומר למחשבה. אך הטון משתנה כמעט לחלוטין. המתח המלחיץ של החצי הראשון מוחלף בדרמה משפחתית מהוסה (ולא לחלוטין מוצלחת). והרצון של אברמסון לסיים את הסיפור הנורא הזה עם תחושה טובה מגביל את המורכבות ואת עוצמת ההדף של המשברים הבלתי נמנעים (שמבוססים ברובם על תחושות הבושה, האשמה והכעס שחווה ג'וי), ומספק מוצא מעט מלאכותי מהטראומות ומההשלכות העמוקות יותר של הכליאה הממושכת.
מניפולציות ה"פיל גוד בכל מחיר" שמבצע "חדר" אולי קצת שטחיות מבחינה פסיכולוגית ומפוקפקות מבחינה מוסרית (במיוחד כאשר מביאים בחשבון את הסיטואציה המזוויעה והמצמררת שמניעה אותן). אך עבודתם המצוינת של השחקנים, והיכולת הפנומנלית שלהם להיענות לאתגרים הלא פשוטים שאברמסון משליך לכיוונם, לפחות הופכות את המניפולציות האלה לאפקטיביות מאוד. למרות כמה רגעי ווייס־אובר שחוטאים בחמידות יתר, טרמבלי, שהיה בן שבע בזמן הצילומים, מגיש הופעה טבעית ומעוררת התפעלות שכובשת את הלב. ואילו לארסון, שככל הנראה תזכה באוסקר עבור משחקה כאן, מחמשת את דמותה בכנות הלוחמנית והבלתי מתפשרת שכבר הספיקה להפוך לסימן ההיכר שלה. הדמויות שהם בוראים על המסך מעוררות רגש ונחרתות בזיכרון, וכך גם הסרט המעט בעייתי הזה.
"חדר" ("Room"), במאי: לני אברמסון. ארה"ב 2015
סרשה רונן ב"ברוקלין". מייד אין אירלנד // צילום: יח"צ
היו זמנים באמריקה
הדרמה הרומנטית־תקופתית "ברוקלין" היא מעשייה נאה, נעימה וקצת מיושנת שעוסקת בחוויית ההגירה. העלילה מתרחשת בתחילת שנות החמישים, ובמרכזה ניצבת בחורה אירית ששמה אייליש (סרשה רונן), שעוברת מהעיירה הקטנה והפרובינציאלית שבה גדלה לברוקלין, ניו יורק, בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, זה לא יהיה פשוט. עם זאת, למרות שמזמן לא ראיתי סרט שבו הדמויות בוכות כל כך הרבה, זה גם לא יהיה יותר מדי קשה.
הסיבה לכך פשוטה: סוחט הדמעות האינטליגנטי של ג'ון קראולי, שמבוסס על ספרו של קולם טובין (ושעיבד למסך ניק הורנבי), עוסק באנשים הגונים. אייליש, לשם דוגמה, היא הטוב בהתגלמותו - בחורה אדיבה, מנומסת ומתחשבת שקצת מתביישת לקחת לעצמה את מה שהיא רוצה (או אפילו לבטא את רצונה בקול רם). ורוב רובן של הדמויות שבהן היא נתקלת - למשל הכומר האירי־ניו יורקי (ג'ים ברודבנט), שמציע לה עצות ותמיכה, או בעלת הבית הקשוחה וחדת הלשון (ג'ולי וולטרס), שמנהלת את אכסניית הבנות שבה מתגוררת אייליש בברוקלין - ניחנות בתכונות אופי דומות (המעטות שלא, מוצגות כקריקטורות).
בתוך כך, גם העולם הקולנועי התמים והסטרילי שבו ממוקם הסיפור עבר סוג של אידיאליזציה נוסטלגית שהסירה ממנו כל סממן של ציניות
ו/או מורכבות, ועד מהרה מתברר כי השאלה המרכזית שניצבת בפני הגיבורה שלנו היא באיזה מחזר לבחור. בברוקלין, אייליש מוצאת את עצמה מפתחת מערכת יחסים עם שרברב איטלקי (אמורי כהן) שניחן בקסם עממי ובחיבה לבחורות איריות. ואילו במולדתה, לשם היא נקראת לשוב בשלב מסוים של הסיפור, מגיח לו לפתע בחור חביב נוסף (דונל גליסון), שמצהיר כי ישמח להזדקן איתה. צרות של עשירות, מה שנקרא.
הקושי של אייליש להחליט עם מי היא רוצה לחיות את חייה מיטיב לשקף את הקרע הבלתי ניתן לאיחוי שטורד את מנוחתה, כמו גם את הגעגועים והאשמה שמייסרים את מצפונה. והעובדה ששתי האופציות כה שוות רק הופכות את ההכרעה לקשה ולמסובכת יותר. אף שהוא אינו מספק הפתעות יוצאות דופן או נוטל סיכונים ראויים לציון, "ברוקלין" מספר את הסיפור שלו בצורה קולחת, עדינה ולעיתים גם משעשעת, והקלף המנצח שלו הוא ללא ספק רונן, שמופיעה בכל סצנה כמעט (ושמועמדת לאוסקר עבור עבודתה). פניה האקספרסיביות הופכות כל מבט מבויש וכל חיוך צנוע לחגיגה קטנה. ותהליך ההתבגרות וההתחשלות שדמותה עוברת במהלך הסרט מקבל את התוקף שלו בזכות המזג הנדיב (אך המאופק) שהיא מביאה לתפקיד.
"ברוקלין" לא יעיף אתכם מהכיסא. אבל הוא יזכיר למהגרים שביניכם (או לאלה ששוקלים את העניין) שלא ניתן להיות בשני מקומות באותו הזמן. והוא ישכנע אתכם שזה בסדר. ככלות הכל, הבית הוא המקום שבו נמצא הלב.
"ברוקלין" ("Brooklyn"), במאי: ג'ון קראולי. אירלנד/בריטניה 2015
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו