נראה שכבר לא צריך להציג בפני הקהל הישראלי את האחים התסריטאים-מפיקים-במאים ג'ואל ואיתן כהן. אחרי שחשפו את שורשיהם היהודיים ואת הידע הנרחב שלהם בעברית ובענייני הקרן הקיימת בסרטם "יהודי טוב", הם בני בית רצויים אצלנו. באמתחתם סידרה של סרטים מצוינים שזכו באוסקרים, למשל "ארץ קשוחה" ו"פארגו", וגם כאלה שלא, אבל טובים לא פחות. מבחר מייצג: "לקרוא ולשרוף", "אכזריות בלתי נסבלת", וסרטי פולחן אמיתיים שבהם "האיש שלא היה שם", "אחי, איפה אתה-", "ביג לבובסקי", "ברטון פינק", "צומת מילר" ואפילו סרטם הראשון, "רציחות פשוטות". האחים כהן נוהגים לעשות סרטים שמתבוננים בווירטואוזיות קולנועית מרשימה, ותמיד באופן ביקורתי אך גם הומוריסטי בז'אנרים הקולנועיים האהובים ביותר, למשל סרטי מתח, סרטי גנגסטרים, סרטים אפלים, קומדיות וסרטי אלימות. מעולם הם לא עסקו במערבונים, אולי הז'אנר האהוב ביותר בעבר, ורק התקרבו אליו מעט בסרט "ארץ קשוחה". הפעם, בסרטם "אומץ אמיתי", הם תוקפים את המערבון במלוא החימוש המופלא העומד לרשותם. על כך הם מועמדים השנה לעשרה פרסי אוסקר, במקום השני אחרי "נאום המלך", והרבה לפני הסרט הכי פייבוריטי, "הרשת החברתית". כה לחי. הכל מתחיל עם הסופר הפופולרי והמוערך צ'רלס פורטיס, איש ארקנסו שבדרום האמריקני העמוק, שכתב ב-1968, בשיא פריחת תרבות הנוער והמחאה, את "אומץ אמיתי". היה זה ספרו השני מתוך חמישה שכתב בסך הכל, וייחודו בכך שהוא היחיד שעוסק בעבר, ב-1870, ודווקא ספר זה תפס בעיקר את הנוער המורד. הסיבה לכך היא אולי שהאירועים מסופרים מנקודת ראותה של נערה ובשפתה הציורית. הוליווד לא פיספסה את הספר והוציאה גירסה קולנועית ראשונה שלו כבר ב-1969, בימי הגסיסה של ז'אנר המערבון ופריחת מחאת הנוער (הסרט שמסמל ביותר את מרד הנעורים דאז, "איזי ריידר", יצא באותה שנה, והאיש שביים אותו, דניס הופר, מופיע גם בתפקיד מרתק בסרט "אומץ אמיתי"). במרכז הסרט העמידה הוליווד את סמל המערבונים, השחקן הוותיק והנערץ ג'ון ויין, שגילם את רוח המערבונים ואת משמעותם החברתית והפוליטית. מבחינה פיזית, היא הציגה אותו כשבר כלי: אדם שבקושי מסוגל לראות ולכוון את רובהו, שיכור ועייף, ממורמר וציני, אך גם סוער ובלתי צפוי, רענן ובעל יכולת התחדשות. כל מה שרצתה הוליווד לומר אז על המערבון ועל גורלו. הסרט גם שילב היטב אלימות קשה ובלתי צפויה עם הומור שובב וחצוף. מי פגע בג'ון ויין- אין הבדלים רבים באמת בין הגירסה הקלאסית התוססת והמצוינת שביים הנרי האתוויי, שהיה מומחה הוליוודי למערבונים, לבין הגירסה החדשה של האחים כהן. זו של האחים יותר צינית וחריפה, ההומור שלה חצוף עוד יותר, והסרט פחות ריאליסטי והרבה יותר מסוגנן. יש לאחים נטייה לעיצוב מוקצן של המציאות ולנימה כמעט סוריאליסטית שהפכה לסימן ההיכר שלהם. ההבדלים הם בכל זאת בעיקר בטון. קודם כל, עיצובה של הנערה בת ה-14 שיוצאת לשטח הפראי של האינדיאנים כדי למצוא ויהי מה את רוצח אביה. בסרט המקורי השחקנית המגלמת אותה, קים דרבי, נראית בוגרת יותר מאשר הגיבורה של האחים כהן (היילי שטיינפלד), בעיקר בשל התספורת הנערית שלה. בגירסה החדשה מודגשת דווקא הילדותיות של הנערה. ההבדל הגדול ביותר בא בסיומו של הסרט. אצל האתוויי המרשל רוסטר קוגבורן (ג'ון ויין) חוזר לחיים ולחיוניות יתר אחרי שהשלים את משימתו והציל את הנערה, ואין כל התייחסות לדעיכתו שלו ולדעיכת המערבון בכלל. להפך, יש תחושה הרואית: אי אפשר לפגוע בג'ון ויין, סמל המערבון, גם כשהוא מייצג קריסה. ואילו האחים כהן שומרים על רוח המקור הספרותי ומסיימים באפילוג נוגה שמתרחש שנים רבות מאוחר יותר, ובו אנו למדים שהנערה הפכה לבתולה זקנה ומעולם לא התחתנה, שקרה לה עוד משהו עצוב שלא מרומז אפילו בגירסה הראשונה, ושגיבורי המערבון דעכו ומכרו את עצמם בזול לתעשיית הבידור בצורה שמביישת גם את זקנתם. הסיום מקנה לסרט של האחים כהן מימד נפלא שחסר בסרט המקורי, ועם זאת, כל אחד מהסרטים מייצג היטב את תקופתו. "אומץ אמיתי" של האחים כהן הוא סרט מענג בצורה יוצאת מן הכלל. האחים מצליחים תמיד לגרום הנאה לצופים, והפעם הם עושים זאת ללא בושה וללא מגבלות. הסרט מצולם בצורה מופלאה בידי הצלם הכמעט קבוע שלהם, רוג'ר דיקינס, ונופי המערב הפרוע והתפאורה היפה שמתארת את החיים באותה תקופה עשויים כולם בשלמות מעוררת קנאה. והמשחק, אוי המשחק, נופת צופים. רק להישען לאחור ולתת לשחקנים לעשות מה שהם יודעים. ג'ף ברידג'ס נפלא ממש. הוא מאמץ קול ייחודי וצורת ביטוי מקורית, והוא מגיש את הטקסט שלו במיומנות גבוהה שמעניקה לכל שורה משמעויות חדשות. מאט דיימון (מי היה מאמין שאגיד זאת אי פעם) וג'וש ברולין עושים עבודת משחק על הצד הטוב ביותר, וגם היילי שטיינפלד מתוקה, עדינה ותמימה כנדרש, אך גם קשוחה, נחושה, עקשנית וחסרת פשרות כשצריך. פשוט, בלי חוכמות, יופי של סרט. כבוד לאחים כהן (ולא לשכוח אוסקרים).