בת־אל יָשנה במשך שלושה חודשים לבושה בחולצת הטי של האיש שלה. קרן הוציאה בכל פעם כמה חולצות ומכנסיים של ט' מהארון, נקיים ומקופלים, והכניסה אותם למכונת הכביסה עם בגדיה שלה, שיתערבלו להם יחד. לפרקים היתה גם מבלגנת את הבית בכוונה, כמו שהוא נוהג לבלגן: נעליים זרוקות בפתח הבית, מגבת סתורה על המיטה, גרביים מפוזרים בכל מקום. העיקר לשחזר ולו במקצת את הבלאגן שהוא עושה, ודרכו לחוות אותו, להרגיש כאילו הוא כאן איתה, ולא אי שם בים.
ונטלי, היא חזרה בכל פעם אל תמונת הלב, שהפקידה בידיו של אהובה לפני שנפרדו. לב עשוי עץ, שעליו חרוטות באדום המילים "Ich liebe dich", אני אוהבת אותך, בגרמנית. לפני שנתנה לו את הלב למשמרת, הזליפה עליו את הבושם שלה, קירבה את הלב אל שפתיה והתפללה, כאילו ניסתה להחדיר אל העץ הקשיח את משאלתה האחת ויחידה, שיחזור הביתה בשלום. שרק יחזור הביתה בשלום.
לפני שבוע וחצי שבו האהובים שלהן אל חיקן. שלושה אנשי צוות מתוך 50 צוללני הצוללת החמישית במספר של חיל הים, אח"י (אוניית חיל הים) רהב, שעגנה בחיפה ביום שלישי שעבר, אחרי שלוש שנים של בנייה בגרמניה והפלגה של שלושה שבועות לישראל.
רס"ן בת־אל (28) באה לנמל לפגוש את בעלה, רס"ן י' (28), סגן מפקד הצוללת, לבושה בבגדים חדשים לגמרי, כמו שהיא נוהגת לעשות תמיד כשהוא חוזר מהפלגות ארוכות. מתרגשת בכל פעם מחדש כאילו זו הפעם הראשונה שהיא פוגשת אותו, ומתחדשת לה, מין מסורת כזאת שהנהיגה לעצמה. בגדים חדשים, נעליים חדשות, הפעם גם העזה לגזור את מחלפות שיערה הארוך. העיקר להתחדש לקראתו.
גם היא קצינה בחיל הים, הכירו בבסיס חיפה כשהיתה קצינת ארגון רפואה, והדייט הראשון שלהם היה על קפה הפוך בשק"ם של הבסיס. הם גילו ששניהם בני אותו מחזור בחיפה, היא למדה בליאו בק, הוא למד בריאלי, אבל דרכיהם מעולם לא נפגשו עד אותו יום בבסיס. כבר אז היא הבינה שהבחור הצעיר והמוכשר, שכל כך מצא חן בעיניה, שזה עתה סיים שנתיים וארבעה חודשים של קורס חובלים, מיועד לקריירה ארוכת שנים בצבא.
ועכשיו ייפגשו אחרי שלא ראתה אותו שלושה חודשים תמימים ולא שמעה ממנו חודש. באוקטובר חזרה לארץ כדי להתחיל את שנת הלימודים באוניברסיטה, ובחודש האחרון הוא היה בהפלגה, הביא את הצוללת לארץ. על ידיה נשאה את יהלי בן תשעת החודשים, בנם הבכור והחייכן שנולד בגרמניה ולא ראה את אבא שליש מימי חייו. "פרויקט גרמניה", הם קוראים לו.
וכשנפגשו עיניהם, והם נפלו זה לזרועות זה, בדיוק כמו בסרטים, הם עמדו שם על הרציף, התחבקו והתנשקו במשך דקות ארוכות ולא הבחינו בטבעת האנשים שמקיפים אותם, צוות הצוללת, המשפחות, אנשי חיל הים. כולם עמדו סביבם נרגשים ודומעים, בגלל המשפחה שהתאחדה סוף סוף אחרי חודשים.
נטלי (36) הגיעה מקריית טבעון עם שני בניה, רון (7) וניר (5), לפגוש את אהוב ליבה ב־14 השנים האחרונות ובעלה זה תשע שנים, רס"ב ק', מכונאי בצוללת. יומיים לפני עגינת הצוללת סיפרה בפעם הראשונה לבנה הבכור את סיפור טביעתה של אח"י דקר בתחילת 1968, והראתה לו תמונות מהטקס שערך צוות הצוללת של אבא שלו לזכרם של 69 הלוחמים, בנקודת הציון שבה טבעה הצוללת, לא רחוק מחיפה.
רון התבלבל לרגע ושאל, "זה אומר שגם אבא לא חוזר?", וכשליבה מכווץ הם נכנסו יחד לערך על טביעתה של הצוללת בוויקיפדיה, כי היא כבר לא יכלה להסתיר. "תאונות מתרחשות גם בים, בדיוק כמו ביבשה", ענתה לו, "אבל אבא יחזור, ברור שאבא יחזור".
קרן (30) באה מטירת כרמל לפגוש את בעלה זה כשנה, רס"ר ט', ראש צוות החשמל באח"י רהב, אחרי יומיים שבמהלכם לא הצליחה להכניס דבר אל פיה. ככה היא כשהיא לחוצה ודואגת. רק בבוקר עגינת הצוללת, כששמעה מקצין המשפחות, המלווה אותם, שספינות חיל הים כבר יוצאות לעבר הצוללת כדי ללוותה אחר כבוד, ורק אחרי שסימנה את האיקס האחרון בטבלת הייאוש שעל המקרר, הרשתה לעצמה לנקות את הבית, אחרי 30 יום שבהם לא ניקתה אותו, כמו שהיא רגילה ואוהבת. נבוכה־משהו היא מספרת על האמונה הטפלה, שמלווה אותה מאז ילדותה, שאם מישהו מבני הבית יוצא לחו"ל או לטיול ארוך, לא מנקים את הבית עד שהוא חוזר בשלום.
"אני מרגישה שהיום אנחנו כאילו נישאים מחדש, רק שהפעם אתה זה שתלבש לבן", היא כתבה לו, נרגשת, בדף הפייסבוק שלה.
מודעת היטב לסיפור טביעתה של הדקר, היא ידעה שהיעלמותה של הצוללת אירעה יומיים לפני העגינה המיועדת בחיפה. "בפירוש יכולתי לשים את עצמי בנעליים של אותן נשים שחיכו בדיוק כמוני לגברים שלהן שיגיעו כבר, אחרי כל כך הרבה שבועות של נתק מוחלט, והם לא הגיעו מעולם. זה נורא.
"סילקתי מעצמי בכוח את המחשבות השליליות, לא איפשרתי לעצמי להיות נביאת זעם. אני באמת סומכת על הצוות המקצוען של הצוללת הזאת שהוא יודע מה שהוא עושה, שהוא ערוך לכל תרחיש ומסוגל לפתור כל בעיה שרק תתעורר. זה ברור לי שמסקנות האירוע של אז נכתבו בדם".
* * *
יומיים לאחר הגעת הצוללת לישראל, שעת ערב בבית משפחת הוריו של רס"ן י' שעל הכרמל. אורות מפרץ חיפה מנצנצים למרחוק, זו תבנית נוף ילדותו של רס"ן י', בנו של תא"ל (מיל') ד', שהיה סגן מפקד חיל הים ומנהל פרויקט בניית הצוללות מסידרת דולפין בגרמניה. גם האב עבר לגרמניה לתקופה של ארבע שנים עם אשתו שלי ושלושת ילדיו, כשי' היה בן 13.
י' גדל כילד שבדנ"א שלו טבועה מורשת חיל הים, התקדם בסולם הדרגות בחיל, עד שהגיע להיות סגן מפקד צוללת. לכאן, לבית הוריו, חזרה אשתו בת־אל מגרמניה עם בנם יהלי. הדירה שקנו בחיפה עדיין בבנייה, ובינתיים הם נהנים מחממת המשפחה התומכת. חמותה של בת־אל, שלי, יודעת בדיוק מה זה אומר ואיך זה מרגיש להיות נשואה לאיש ים, ובת־אל אומרת ש"שלי פשוט פה בשבילי. היא יודעת בדיוק לאיזו עזרה ותמיכה אני זקוקה".
בסלון הבית עמוס הצעצועים יהלי בן תשעת החודשים גונב את ההצגה. הוא תלוי על ידיו החסונות של אביו, ערני למתרחש וממלמל בהנאה "אבא, אבא".
"אז 7 כפיות על 210 מ"ל מים?" מהסס י' כשהוא מכין לו את דייסת הערב, ובת־אל מאשרת. "כשעזבנו את גרמניה אלו היו כמויות אחרות לגמרי", היא ספק מתנצלת בשמו. "הוא בקושי יומיים בארץ, אז הוא עוד בהסתגלות. בכלל אנחנו מסתגלים לביחד המחודש, ואני לומדת לשחרר את כל מה שהייתי רגילה כל התקופה הזו לעשות לבד. היום בבוקר מצאתי את עצמי מכינה ליהלי את הבקבוקים לגן כשהוא על הידיים שלי. אני רגילה לעשות הכל לבד, וי' בא ואמר לי, 'זה בסדר, אני פה עכשיו. תני לי את יהלי ותוכלי להכין את הבקבוקים בשתי ידיים'.
"בפעם האחרונה שיהלי ראה את אבא שלו, הוא רק התחיל לזחול וקישקש קצת. היום הוא כבר עומד והולך סביב הלול שלו ואומר בבירור 'אבא' ו'אמא'".
מימין: בת־אל, קרן ונטלי. נפרדו מהבעלים למשך שלושה חודשים // צילום: אנצ'ו גוש / ג'יני
גם נטלי וקרן פה, משלימות פערים של כמה חודשים שבהם לא התראו בעצמן. להן ולבת־אל זיכרונות משותפים מיחד שהוא ייחודי שלהן, אחווה של נשות לוחמים שנרקמה במהלך שנתיים וחצי של שהות בגרמניה, לשם נסעו עם בעליהן שליוו את בניית הצוללת והכשירו אותה למשימות מבצעיות, עד שהביאו אותה לישראל.
שלוש נשים ששיגרת היומיום שלהן דומה, וזרה לא תבין זאת. לא תבין איך הן למדו לא לשאול שאלות על העבודה של בן הזוג, כי הן יודעות שלא יקבלו תשובות חוץ מ"אכלתי טוב וישנתי פחות טוב". לא תבין איך הן רגילות לחיות עם בעל נוכח־נפקד, אהוב שנמצא ולא נמצא ושוב בא הביתה עד הפעם הבאה, "לכי תדעי מתי תהיה הפעם הבאה, ולכי תתכנני חופשות או מסיבות יום הולדת".
וככה, כבר שנים, הן מנהלות זוגיות שטבוע בה הרבה לבד שאליו הן התרגלו. התרגלו לישון לבד, להתעורר לבד, לאכול לבד, להתנהל לבד, לקבל החלטות לבד. ומתוך הלבד הזה הן צמחו והתעצמו, אף שברור לשלושתן שאם הן לא היו מלכתחילה נשים חזקות ועצמאיות, שמסוגלות ויכולות ללבד הזה, הקשר הזוגי המיוחד שלהן לא היה שורד, אולי אפילו לא היה מתחיל. כי שלושתן ידעו מראש, כשנכנסו לקשר הזה, שהגברים שלהן הם אנשי דממה, שבחרו את הים כעבודה שלהם.
שלושתן מודות שכל אימת שהבעלים שלהם מודיעים "אנחנו הולכים לצוללת", הן מתבדחות שהנה הם הולכים לאישה הראשונה שלהם, שלה הם נשואים באמת. אישה שהם מכירים היטב, כמעט כמו שהם מכירים את עצמם, ושאי אפשר באמת להתחרות בה. והן? הן על תקן המאהבות. איתן הם נפגשים לפרקים, פגישות קצרות, חטופות, שבמהלכן הם מנסים להספיק כמה שיותר, ותמיד יגיע הרגע הזה שבו הם יבקשו לחזור אליה. אל הצוללת.
"מה שכל קשר זוגי רגיל מבקש לעצמו כדי לשרוד - געגוע, התרחקות לפרקים ויצירת מרחב מחיה אישי - מתרחש אצלנו ביומיום, לא מתוך בחירה", אומרת קרן. "בטח, זה כיף להתגעגע, אבל אצלנו זה מוגזם".
"יש לי קושי עצום עם האין של י' בכל פעם שהוא נעלם להפלגה של ימים או שבועות", בת־אל משפילה מבט. "הוא כאילו לא קיים, זו תחושה מאוד קשה. כשהוא מתחת למים, אין שום תקשורת ושום סימן חיים, הנתק הוא מוחלט. ומכאיב. זה לא קורה עם אף לוחם בצה"ל, כי גם כאלה שנמצאים רחוק מהבית, אפילו בגבול, עדיין יכולים לדבר בנייד ולסמס. במקרה שלנו זה אפס תקשורת.
"כולם אומרים לי שאני 'גיבורה', אבל אני חושבת שלו זה לא פחות קשה, ואני יודעת כמה הוא זקוק לתמיכה שלי. גם לו קשה שהוא לא יכול לדעת מה קורה עם הבן שלו, שהוא מפסיד תקופות משמעותיות בהתפתחות שלו. אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאני בחרתי בדרך החיים הזו, ואני גאה במה שהוא עושה למען המדינה. החברות שלי לא תמיד מבינות איך אני שורדת את הלבד הזה, זה מצחיק אותי כשהן מתלוננות שהבעל שלהן חוזר מאוחר מהעבודה. אני מזכירה להן שלפחות הוא חוזר, והם הולכים לישון יחד".
בת־אל מזהה אצל אנשי הצוות דפוסים ממש זהים, "אפילו ברמת ההליכה. בפירוש יש לכולם אותה הליכה זהה, קצת כפופה, עם הידיים לצידי הגוף, ואני אף פעם לא אדע אם הם נבחרים אחרי תהליך מיון ארוך מאוד וקפדני ולכולם אותן תכונות, או שעם הזמן והביחד האינטנסיבי במקום כל כך צפוף וצר, הם הופכים להיות דומים. כולם ציניים וסרקסטיים, ויש להם הומור שרק הם מבינים".
קרן צוחקת איך ט', שמתנשא לגובה מטר ותשעים, הולך בבית כפוף מתוך הרגל, ואיך הוא מחשב זוויות כשהוא מניח משהו על השידה בבית, והיא שם כדי להזכיר לו שהוא במישור, ואין צורך לחשב סיכויי נפילה של פריט כזה או אחר. "אני לא חושבת שהייתי שורדת תקופה ארוכה במקום כל כך קטן וצפוף", היא אומרת.
"הם לא מתקלחים כל יום, השינה במיטות הצרות היא בשיטת המיטה החמה, והכי קשה בעיניי זה שהם לא רואים אור יום ימים שלמים. בכל פעם שט' חוזר מהפלגות ארוכות, אני מקפידה להעיר אותו עם טיפות ויטמין D לפה, אומרת לו, 'הנה, הבאתי לך שמש עד למיטה'".
* * *
הן עברו עם בעליהן לגור בעיר קיל שבצפון גרמניה, ב־2012. גם הן, ככל המשפחות של לוחמי הצוללת, שוכנו בדירות שכורות ברחבי העיר, לאו דווקא בצמוד זו לזו. כולן מתרפקות על זיכרונות יפים מהמקום, "שגרים בו יאכטיונרים מבוגרים שמזדקנים יפה". זה היה הזמן שלהן ללכת אחרי הגברים שלהן ולנצל את ההפסקה הזו בחייהן, שבמהלכה לא עבדו, "כי מישהו היה צריך להיות שם בשביל הילדים".
ההתחלה היתה קשה, או כמו שנטלי אומרת, "מהר מאוד הבנו שזה לא טיול קצר ומהנה, אלא שאנחנו פה כדי להישאר". היה לה קשה בעיקר בגלל העובדה שנאלצה לגור עם הילדים במלון כמה חודשים עד שנמצאה להם דירה ראויה, כי הדירה שרצתה במקור היתה שייכת לבעלת בית ממוצא ערבי, והחוזה לא יצא לפועל.
"זה ממש לא כיף לגור במלון עם שני קטנים שהצעצועים שלהם ארוזים במכולה והם מגיעים עם כל האנרגיות הישראליות", היא נזכרת. "הם נכנסו לגנים בלי שהיתה להם שפה, ומערכת החינוך שם מאוד שונה מאשר בישראל. המעבר לכיתה א' כרוך במיונים שאנחנו מכירים אצל מתגייסים, ממש אותו דבר, כולל בדיקות גופניות.
"אבל הילדים הפתיעו, ובתוך חודש כבר התחילו לדבר גרמנית וללכת לחוגי כדורגל ושחייה, והסתגלו מהר מאוד למה שקורה. גם החברוּת עם הילדים של שאר המשלחת עזרה להם. כשחזרנו, רון וניר המשיכו לדבר ביניהם בגרמנית, אבל בתקופה האחרונה הם מדברים רק עברית, שפת בית הספר שלהם, שפת החברים שלהם. ברגע שהם נכנסו לשיגרה שם, בקיל, הרשיתי לעצמי להתחיל ללכת למכון כושר ולהכיר חברים חדשים, תושבי המקום ממוצא רוסי.
גם קרן, שעלתה מבריה"מ כשהיתה תינוקת, שייפה את הרוסית שלה. "גיליתי שהשפה הזו מצילה אותי בכל מקום שבו אני נמצאת בעולם, לא פחות מהאנגלית".
נטלי ומשפחתה. יומיים לפני עגינת הצוללת סיפרה בפעם הראשונה לבכורה על טביעתה של אח"י דקר // צילום: דובר צה"ל
בת־אל וי' הגיעו לגרמניה חצי שנה לאחר נישואיהם. היא לקחה אז את החל"ת מצה"ל ותיכננה להשקיע את רוב מרצה בלימודים מתוקשבים דרך האוניברסיטה הפתוחה. אבל היא לא צפתה את המשבר שיביאו החיים החדשים.
"למרות שהגעתי לגרמניה מוכנה, חוויתי סערת רגשות לא פשוטה. אחרי שנים שהייתי עצמאית ועובדת, עומדת בזכות עצמי, זו היתה הפעם הראשונה בחיי הבוגרים שלא הכנסתי כסף לחשבון הבנק שלנו, עד כדי כך שהרגשתי שאני סוג של טפילה. תמיד הייתי רגילה להיות פעילה כל הזמן, ופתאום אני קמה בבוקר ואין לי כל כך מה לעשות. מהר מאוד מיציתי את בתי הקפה, את קריאת הספרים ואת הטיולים בעיר המנומנמת.
"היו לי שיחות ארוכות בעניין עם י', היה לו חשוב שארגיש טוב בצעד הזה שעשינו יחד. הוא כל הזמן הזכיר לי שמדובר בתקופה שיש לה סוף, ושחשוב שאצור לעצמי שיגרה מספקת. וכך היה. השקעתי הרבה בלימודים, חזרתי לשחק טניס, התחלתי לקחת שיעורים בגרמנית, וגיליתי שאני כותבת. ככה פתאום התחלתי לכתוב ובכל פעם שהיה קצת לבד וקשה, הייתי כותבת. כותבת את מה שאני חווה, מציפה את הרגשות.
"לשמחתו של י' ולשמחתם של החברים שלנו מהמשלחת, פיתחתי בצורה משמעותית את הבישול שלי. גיליתי תבלינים חדשים עם ריחות וטעמים שלא הכרתי עד כה, ברור שדאגתי להביא אותם איתי לישראל".
באופן טבעי, התהוו להן חבורות וחברויות. את החגים נהגו לציין יחד. נטלי התחברה למשפחות עם ילדים, קרן ובעלה למדו את כל סוגי הבירות שיש לגרמניה להציע וניצלו את חיי הלילה עד תום. הם הגיעו לכל פסטיבל שאליו יכלו להגיע במסגרת החופשות של ט' מהצוללת, גם אם זה דרש מהם לטוס לדבלין, זוג צעיר שמבין את הזדמנות הפז לחוות תרבות אחרת, לדבר שפה אחרת, לנשום אוויר אחר.
"אז אתם מהצבא הישראלי?" היו שואלים אותן השכנים הגרמנים, לעתים במבוכה, אבל כולם היו יראי כבוד ומלאי אמפטיה, ושאלו והתעניינו איך זה לחיות בישראל. בת־אל ביקרה אצל רופא, שסיפר לה שהוריו וסבו היו נאצים, והוא כל כך הצטער על כך.
ביום השואה נסעו כל חברי המשלחת לברגן בלזן, שם ערכו את טקס יום השואה בעברית ובגרמנית. "זה היה מאוד מרגש לראות את חברי המשלחת לבושים בלבן, עומדים על אדמת המחנה ונושאים דברים בעברית", הן אומרות.
* * *
דווקא כשבת־אל הרגישה שהנה מתחילה לה שיגרה נינוחה, היא למדה על בשרה עד כמה החיים יכולים להפתיע. "בוקר אחד גיליתי שאני בהריון. הייתי מופתעת, הוא לא היה מתוכנן בשום צורה שהיא. אני רואה את תוצאת הבדיקה, חיובי, ואני לבד. לבד. לבד. י' באימונים בים, ואין לי עם מי לדבר. רציתי לספר לו לפני כולם, ואני לא יכולה. אי אפשר להתקשר, אי אפשר לסמס. ניתוק מוחלט. בכיתי מרוב הלם ובדידות.
"רק אחרי שלושה ימים, כשהם עגנו באיזה נמל, הוא התקשר, וגם אז התלבטתי. לספר לו ככה בטלפון, או לחכות שנהיה פנים אל פנים? בסוף סיפרתי לו בטלפון, וגם הוא היה מאוד מופתע. התחושה היתה מבולבלת.
"קיוויתי שאת ההריון הראשון אני אעבור מוקפת במשפחה שלי, ברופאים שלי, בשפה שלי. לא כולם בגרמניה היו דוברי אנגלית, ומערך הבדיקות הטרום־הריוניות שונה אצלם מאשר אצלנו. למשל, הם כבר מזמן לא מבצעים בדיקת חלבון עוברי, בגלל ספק במהימנותה. לא היתה לי שם המלצה מחברה על רופא נשים מצוין. את הכל עשיתי תוך כדי ניסוי וטעייה בגוגל, פשוט מצאתי את הרופא הקרוב לביתי.
"את סקירת המערכות המורחבת עשיתי בארץ, טסתי במיוחד, אבל חזרתי ללדת בגרמניה, כי י' היה צריך להישאר שם, וזה היה ברור שהוא צריך להיות נוכח בלידה. אמי באה עם המזוודה ללידה, היישר משדה התעופה, אני כבר הייתי בצירים מוקדמים. בחדר שלי היתה מיילדת שלא דוברת אנגלית, ואני צועקת מכאבים בעברית, זו שפת האם שלי, ככה אני יודעת לכאוב.
"י' היה לידי, הוא מדבר גרמנית מהתקופה שבה התגורר בגרמניה במסגרת השליחות של אביו, והוא עשה כמיטב יכולתו לתרגם. אבל הלידה בבית חולים גרמני היתה באמת חוויה יוצאת דופן.
"הרגשתי שאני מביאה חיים על אדמת גרמניה, הטעונה כל כך, יולדת את הבן שלי ושל י' שם, כנגד כל הסיכויים שהיו לנו שם פעם, כנגד כל התוכניות לכלותנו. זו היתה ההרגשה הכי טהורה של ניצחון החיים על המוות, חוויה מדהימה שלא משתווה לשום דבר שעשיתי ושחוויתי עד כה".
קרן קיבלה את הצעת הנישואים חודש לפני שהגיעו לקיל. הם הכירו עוד כשהיו ילדים בחולון, ט' היה חבר ילדות של אחיה, קטן ממנה בשנתיים, אבל רק בבגרותם נזכר אחיה להזכיר לה שאולי כדאי לה לצאת לדייט עם החבר שלו, שהפך ללוחם בחיל הים. את החתונה היא כבר תיכננה בגרמניה, קבעו לחזור לארץ כדי להינשא בתל אביב באוגוסט 2014, והיא הזמינה שמלה דרך האינטרנט וסיכמה עם רוב בעלי המקצוע בשלט רחוק, סמכה על המלצות נשות המשלחת.
"דבר אחד לא לקחנו בחשבון - שתהיה מלחמה", היא נזכרת. אח שלה ואח של ט', שניהם לוחמים ביחידות קרביות, גויסו למבצע, ויומיים לפני החתונה עדיין לא היה ברור אם היא תצא לפועל, בגלל התקפות הטילים והאזעקות. אבל האחים שוחררו לבסוף, והחתונה התקיימה, ואפילו לא הופרעה. החברים מהמשלחת שנשארו בגרמניה ולא יכלו להיות נוכחים בחתונה, הפתיעו אותם בסרטון וידאו מושקע שצילמו במוזיאון צוללות בקיל, תוך כדי שירת "להשתטות לפעמים" של גבי שושן.
"ישבתי בחתונה, צפיתי בסרט שהם שלחו ולא הפסקתי לבכות", קרן מתרגשת שוב. "כמה החבר'ה האלה מגובשים ומוכשרים, ואיך הם מצאו את הדרך הייחודית שלהם להיות איתנו בחתונה גם כשהם היו הרחק בגרמניה".
בת־אל אומרת שהשנים בקיל חיזקו את הזוגיות שלה ושל י', "כשהיו משברים, כמו שכל זוג חווה, ישבנו ופתרנו אותם יחד, כי אין לאן לברוח, אין מעטפת של משפחה וחברים, זה רק אנחנו, והביחד המבודד הזה מאוד חיזק את הקשר בינינו".
קרן אומרת שהשנה הראשונה של הנישואים היא חשובה כל כך, ובשנה הזו היתה להם הזדמנות לחוות יחד שהוא אחר ושונה, בלי ויכוחים איפה עושים את החג הפעם, או לאילו הורים נוסעים מחר. יחד מבודד, שעשה להם רק טוב.
* * *
שלושתן חזרו לארץ לפני כארבעה חודשים, יחד עם שנת תשע"ו שהתחילה ופתיחת שנת הלימודים. השאירו שם את הבעלים להשלים את משימת הבאת הצוללת ארצה, והתחילו את תהליך ההסתגלות המחודשת לישראל.
שני בניה של נטלי התחילו ללמוד בגן ובבית ספר בנשר. רון התחיל כיתה ב', את לימוד יסודות הקריאה והכתיבה בעברית הוא פיספס, בגרמניה למד גרמנית ודיבר גם רוסית, שהיא שפת אמו, שנולדה באוקראינה. "הוא לאט לאט משלים את הפער, מקבל תגבור פרטני, והוא מסתגל מהר, כדרכם של ילדים", אומרת נטלי.
ביתם של נטלי ושל האיש שלה, ק', הולך ונבנה בנשר, והם מחלקים את זמנם בין בתי ההורים בקריית טבעון ובמגדל העמק. נטלי מחכה שייכנסו לבית, ואז תקצה ממנו חלק למכון היופי שלה, שהפעילה עוד לפני המעבר לגרמניה.
קרן התחילה שנה ב' בלימודי הנדסת מחשבים בטכניון, את המכולה מגרמניה היא פרקה לבדה בדירה שלה ושל ט' בטירת כרמל, סידרה את הקן המשפחתי שלהם כמו שהיא אוהבת, עם כל הרהיטים המיוחדים שקנתה בגרמניה, עם המנורה שיצרה שם בעצמה מצינורות ביוב, זיכרון מהתקופה הנינוחה שבה היה לה זמן פנוי ליצור כמו שהיא אוהבת, לצלם, לצייר, בלי לחכות יותר מדי למוזה, מסתבר שהיא באה מהר מאוד וללא הזמנה מיוחדת בתקופות נינוחות.
בת־אל עדיין בחל"ת מהצבא, שלקחה עם המעבר לגרמניה. היא התחילה שנה ב' בלימודי התואר הראשון בחינוך מיוחד וייעוץ בהתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה, שנה א' הספיקה לסיים בגרמניה. תפקידה האחרון בחיל היה בכוח אדם, וכשתסיים את הלימודים תבחן את המשך עתידה בצבא.
בת־אל ובנה יהלי. "בפעם האחרונה שיהלי ראה את אבא שלו, הוא רק התחיל לזחול" // צילום: קוקו
במקביל לכניסתה לאוניברסיטה יהלי החל ללכת לגן, אבל בימים שבהם הוא חולה, ויש הרבה כאלה בגן, אין לה מי שיגבה אותה עם הילד. הסבים והסבתות של יהלי בעבודה, ולכן היא נאלצת להחסיר ימים רבים מהלימודים ולהסביר למרצים שלה שזה חלק מהמחיר שהיא משלמת כשבעלה בלב ים בשירות המדינה.
הנשים חזרו לארץ עם הילדים והשאירו בגרמניה את אהוביהן, מקפידות להיות איתם בקשר בכל אמצעי קשר שניתן. כולן התכוננו למסע הזה בן החודש שבו תשוט הצוללת לארץ, והן לא יוכלו להיות בקשר עם בני זוגן, והעדכונים על מצבם יגיעו רק אחת לשבוע מקצין המשפחות המסור, שהיה בעצמו מפקד בצוללת תנין ויודע בדיוק מה עובר עליהן.
קרן הקפידה לכתוב לט' כל יום הודעת ווטסאפ. "זה נכון שהוא בעצם לא קיבל אותן ולא קרא אותן, אלא כשהוא הגיע לארץ, אבל זו היתה הדרך שלי להתמודד עם הבדידות. כתבתי כל יום מה קורה איתי, שלחתי לו כל מיני לינקים של כתבות בנושאים שמעניינים אותו, הוא גיימר רציני ומתעניין במשחקי מחשב, תיעדתי כל מה שיכולתי. דמיינתי לעצמי שהוא מקבל את כל מה שאני שולחת, ושהוא רק לא יכול להחזיר לי תשובה. ככה היו מאות הודעות. בימים שעברו מאז שהגיע לארץ, הוא עוד לא הצליח לקרוא את כל ההודעות שלי".
נטלי הקפידה לצלם את הילדים ולתעד את ההסתגלות שלהם לארץ. בת־אל הקפידה להראות ליהלי כל יום תמונות של אבא ולצלם אותו עומד בלול, מתלהב מחתול. רק כשהגיע לארץ הוא ראה חתול לראשונה בחייו, בקיל קיפצו להם סנאים מסביב לבית המחומם, חתולים אין שם.
האם הילדים שלהן ימשיכו את מסורת חיל הים? רון וניר של נטלי עדיין לא מראים זיקה מיוחדת לחיל הים. בת־אל חושבת ש"זה מאוד מתבקש שיהלי יבחר להצטרף לחיל הים, אחרי סבא שלו ושני הוריו, אבל אני אתן לו את זכות הבחירה. גם תחפושת של איש חיל הים אני לא מתכוונת לקנות לו כל עוד הוא לא יבקש. בינתיים אני עסוקה בלחפש לו תחפושת של פו הדוב לפורים הקרוב".
עוד מעט יהלי יחגוג שנה ובת־אל חושקת בהפקה מושקעת, אבל זה ממש לא ברור לה שי' יהיה נוכח בה. מאוד יכול להיות שהוא יהיה בעבודה שלו, במצולות הים.
hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו