אחרי יותר מעשרים שעות בדרך, עם ריאות שהתרגלו לאוויר מסונן של מטוסים וגב שקיבל צורה של מושב 34D, נחתנו בשעת ערב מאוחרת בסנטיאגו דה צ'ילה. כשהגענו למלון, קצת אחרי חצות, הסביר לנו פקיד הקבלה שלעיר, שמאכלסת קרוב לשישה מיליון תושבים, אין מה להציע לתיירים בשעה כזו ועוד ביום ראשון. אז שתינו פיסקו פרואני - תזקיק ענבים דרום־אמריקני שהולך בדרך כלל עם מיץ לימון ומי סוכר לפני שסגרו את הבר, והלכנו לישון.
את היום הבא התחלתי בסיור רגלי באזור המלון, רובע שנראה כמו שנראות לא מעט ערים בצפון אמריקה. בסלנג המקומי הוא נקרא "סנהטן" - מנהטן של סנטיאגו. כל כך מנהטן, עד שאפילו לבניין שבו ממוקמת הנהלת יקב "קונצ'ה אי טורו" קוראים מרכז הסחר העולמי. קונצ'ה אי טורו, כך למדנו במשרדי ההנהלה, נוסד כיקב משפחתי בשנת 1883 על ידי האציל דון מלצ'ור דה סנטיאגו, והפך לחברה ציבורית בשנת 1933. כיום מגדל התאגיד 51 כרמים בתשעה אזורי יין בצ'ילה, ובבעלותו כרמים ויקבים גם בארה"ב ובארגנטינה.
ב־2014 ייצר התאגיד 32.2 מיליון ארגזים, שכל אחד מהם מכיל 12 בקבוקי יין או בחישוב פשוט: 386 מיליון ו־400 אלף בקבוקים. הכמות הבלתי נתפסת הזו מחולקת לשלוש משפחות: יינות זניים צעירים, יינות בדרגת פרימיום ויינות איכות.
לפני ארוחת הצהריים עלינו לתצפית על העיר ממגדל קוסטנרה, המגדל הגבוה ביותר בדרום אמריקה. מגובה 300 מטרים מעל פני הקרקע ניתן היה להבין עד כמה העיר הזו גדולה, ומההתנצלויות של המארחים בנוגע לאוויר המזוהם ולנוף החדגוני עד כמה הם לא גאים בה. בלילה, בבר אירי ליד המלון, גיליתי לתדהמתי שבכל צ'ילה אי אפשר להשיג אפילו פיינט אחד של גינס מחבית. לא נורא, הרי באנו בשביל היין.
יקב אלמה ויוה. מצליח לייצר יינות כמו בבורדו // צילום: יאיר גת
למחרת יצאנו דרומה בכביש מס' 5, החוצה את המדינה לאורך כמעט כל 4,300 הקילומטרים שלה ועובר ברובו לאורך העמק המרכזי ו־14 אזורי היין שבו, בין הרי האנדים מושלגי הפסגות במזרח לבין רכס הרי החוף במערב. היעדים שלנו היו מחוז פירקה שבעמק מאיפו, אזור היין הקרוב ביותר לסנטיאגו, והאחוזה שאליה ייבא מייסד היקב גפנים מצרפת. בית האחוזה משומר, משוחזר ונראה ממש כמו בימיו של דון מלצ'ור. אפילו מפות השולחן נותרו מחוררות במקומות שעליהם טיפטף פעם חלב נרות מנברשות ענקיות. האטרקציה המרכזית באחוזה היא המרתף שבו נולדה אגדה.
היינות של קונצ'ה אי טורו, כך מספרים, התחבבו על הגנבים באזור והם היו פורצים למרתף ומרוקנים אותו. כדי להילחם בתופעה, הפיץ האציל שמועה כי השטן מתגורר במרתף ושומר על היין. לא ברור אם זה מה שעצר את הגניבות, אבל סביב האגדה הזו נולד לפני כשישים שנה מותג שנמכר כיום ב־145 מדינות ברחבי העולם.
יצאנו מהמרתף וחזרנו אל בית האחוזה כדי לטעום יין. התחלנו עם סידרת "פרונטרה", שהתגלתה כקלה לשתייה וקלה להבנה. המשכנו ליינות מורכבים יותר מסידרת "קסלירו דל דיאבלו" - מרתפו של השטן, ומהם אל היינות האזוריים הנהדרים מסידרת "מרקז דה קאסה קונצ'ה", שבהם סירה 2013, יין מקסים, אלגנטי ומהודק שנעשה מענבי עמק מאיפו ותסס במכלים פתוחים. קינחנו בדון מלצ'ור 2011, קברנה סוביניון מוצק, עוצמתי ומורכב מאזור פואנטה אלטו שבעמק מאיפו, וסיימנו את היום מוקדם. למחרת ציפה לנו יום ארוך.
בשעת בוקר מוקדמת יצאנו מהעיר ונסענו שלוש שעות וחצי בכיוון דרום, לאורך העמק המרכזי, אל מרכז המחקר והחדשנות של היקב, ליד העיר טאלקה שבמאולה - אזור הכרמים הגדול ביותר בצ'ילה. 18 איש עובדים במרכז - ייננים, כימאים, כורמים וחוקרים בתחומים שונים שמנסים לייצר גפנים עמידות יותר בפני וירוסים ומחלות, ולשפר את העבודה בכרמים וביקב. ביקב הניסיוני עומדים לא פחות ממאה ועשרים מכלי תסיסה קטנים, שבהם נערכים במקביל עשרות מחקרים. מנהל המעבדה מזג לנו שני יינות לא מזוהים, האחד היה רך יחסית והשני מוצק ושרירי. אחרי שסיימנו לנתח לעומק את ההבדלים ביניהם גילה לנו המנהל כי אלה שני יינות קברנה סוביניון שנבצרו באותו יום. ההבדל היחיד ביניהם היה שיטת חשיפת אשכולות הענבים לשמש. מרגש היה לגלות עד כמה יקב כל כך גדול משקיע בפרטים כל כך קטנים.
התגלית המעניינת של אותו יום היתה לטעמי פאיס - זן אדום שהיה הנטוע ביותר בצ'ילה עד שהובס על ידי הקברנה סוביניון. אחרי כל כך הרבה יינות מלוטשים ובינלאומיים היה תענוג לטעום משהו קצת שונה. לא יין גדול אבל קליל, רענן ומלא אופי.
חדר החביות ביקב אלמה ויוה. בקנה מידה מקומי, מדובר ביקב בוטיק // צילום: יאיר גת
ביום האחרון חזרנו למאיפו, אל היקב שבו עושים את דון מלצ'ור ויינות רבים מסדרות נוספות, כדי לטעום כמה יינות בתהליך. היו שם שרדונה פריך ורענן, קברנה סוביניון מוצק, סירה פרחוני וקברנה פרנק שיושק אולי יום אחד במהדורה מוגבלת. לא הרחק מהיקב, במבנה מצופה עץ, מוקף במדשאות מטופחות ובשקט מופתי, נמצא יקב "אלמה ויוה", מיזם משותף של קונצ'ה אי טורו והברון פיליפ דה רוטשילד מיקב מוטון רושטילד בבורדו.
בקנה מידה צ'יליאני מדובר ביקב בוטיק. הוא מייצר רק כמה מאות אלפי ארגזים בשנה, של שני יינות בלבד: איפו ואלמה ויוה, מכרמים ותיקים שנטועים סביב היקב וצופים אל האנדים. המון יקבים בעולם מנסים לעשות יינות כמו בבורדו, היקב הזה גם מצליח. אלמה ויוה 2009 הוא יין כהה, עם ריחות מורכבים של פירות שחורים ותבלינים, טעמים בשלים, מרקם משיי וסיומת ארוכה ומורכבת מאוד. טעמנו גם יין מבציר 2013, עם נוכחות מודגשת של חבית קלויה, ריחות פרי שחור ואדמה, מרקם חלקלק וטעמים עסיסיים.
את הלילה האחרון בסנטיאגו בילינו בצריכת יתר של "פיסקולה" - פיסקו עם הרבה קרח וקולה - משקה מרענן וערמומי שמזמין לשתות ממנו כמויות. ואז עוד קצת, כך שאת רוב הדרך חזרה ביליתי בהנגאובר. גם היינות של קונצ'ה אי טורו עושים בימים אלה את הדרך הארוכה לישראל, ולמי שאוהב יינות מודרניים ומלוטשים שמעניקים תמורה הולמת לכל שקל, כדאי לחכות להם.
http://cyberwall.co.il/generic/desktop/default.asp?creative=general&REF=...
הכותב היה אורח של רשת דרך היין, יבואנית קונצ'ה אי טורוטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו