בריסל, 26 בינואר 2008.
ברנאר-אנרי לוי היקר,
אין לנו שום דבר במשותף, כמו שאומרים, למעט נקודה אחת, מהותית: שנינו אנשים מאוסים למדי.
פוזאיסט מקצועי ומומחה בלהטוטי תקשורת – אתה מבזה אפילו את החולצות הלבנות שאתה לובש. מתחכך בשררה, טובל מילדות בעושר מגונה – אתה התגלמותו של מה שמגזינים ירודים דוגמת "מריאן" ממשיכים לכנות השמאל-קוויאר, ושהפובליציסטים הגרמנים מכנים ביתר עידון Toskana-Fraktion. פילוסוף עקר-מחשבה אבל עתיר קשרים – אתה גם יוצרו של הסרט הנלעג ביותר בתולדות הקולנוע.
ניהיליסט, ריאקציונר, ציניקן, גזען ושונא נשים נקלה; זה יהיה מעל לכבודי להיות חלק מהמשפחה הדוחה של האנרכיסטים של הימין; ביסודי אני רק כפרי נבער. כסופר שטוח וחסר סגנון קניתי לי מוניטין ספרותיים בעקבות טעות-שיפוט תמוהה שעשו לפני כמה שנים מבקרים פזורי דעת. למרבה המזל, הפרובוקציות המאומצות שלי כבר לא מרגשות אף אחד.
יחד אנחנו מהווים סמל מופתי להתנוונות המחרידה של התרבות והאינטליגנציה הצרפתיות, כפי שציין לאחרונה, בחוּמרה שצִדקתה עמה, המגזין "טיים".
לא נקפנו אצבע לחידוש סצנת האלקטרו בצרפת. אנחנו אפילו לא מופיעים ברשימת הקרדיטים של "רטטוי".
תנאי הדיון מוכנים.
כריכת הספר (בבל)
פריז, 27 בינואר 2008.
דיון?
שלושה נתיבים אפשריים, מישל וולבק ידידי.
נתיב ראשון. כל הכבוד. אמרת הכול. הבינוניות שלך, האפסות שלי והריק שמהדהד בראשינו במקום מחשבה. חיבתנו למשחק, שלא לומר להתחזוּת. כבר שלושים שנה אני שואל את עצמי איך אדם כמוני הצליח, ועודנו מצליח, לתעתע כך באנשים. כבר שלושים שנה, תשוש מרוב המתנה לקורא הנכון שיידע לחשוף את התרמית שלי, אני מכביר ביקורת עצמית פחדנית, נטולת כישרון, תפלה. והנה אנחנו כאן. בזכותך, בעזרתך, אולי אצליח לעשות זאת. היוהרה שלך ושלי. הפריצוּת שלי ושלך. כפי שאמר פעם טיפוס שפל לא פחות – אם כי מליגה אחרת, חייבים להודות – אתה תגלה לי את הקלפים שלך, ואני אגלה לך את אלה שלי. איזו הקלה!
נתיב שני. אתה, ניחא, אבל מדוע אני? למה לי, עם כל הכבוד, לקחת חלק בתרגיל כזה של השמצה עצמית? למה לי לאמץ את הנטייה שלך להרס עצמי מתלקח, משתלח, מיוסר? אני לא אוהב ניהיליזם. אני מתעב את המרירות והמלנכוליה שנלוות לו. ואני מאמין שכל ערכהּ של הספרות טמון בהתנגדותה לדיכאוניוּת הזאת, שכיום, יותר מתמיד, היא סיסמת התקופה. הייתי יוצא מגדרי כדי להסביר שיש גם יצורים מאושרים, יצירות מוצלחות, חיים הרמוניים יותר מכפי שסבורים משביתי השמחות ששונאים אותנו. הייתי מגלם את התפקיד הרע, האמיתי, את התפקיד של פילינט מול אלצסט, ופוצח בדברי תהילה נרגשים על ספריך, ובעת הצורך על ספרי. זאת דרך נוספת לפתוח את הדיון.
ולבסוף, הנתיב השלישי. בתשובה לשאלה ששאלת באותו ערב, במסעדה, כשצץ במוחנו הרעיון לקיים את הדיאלוג הזה. על מה כל השנאה הזאת? מנין היא באה? ומנין לה, כשמדובר בסופרים, נימה וארסיוּת קיצוניוֹת כל כך? מן העוינות כלפיך, בלי ספק. כלפי. אבל יש גם מקרים אחרים, חמורים יותר. המקרה של סארטר, שהוקא על ידי בני זמנו... המקרה של קוקטו, שמעולם לא הצליח לראות סרט עד סופו מפני שתמיד חיכה לו מישהו ביציאה כדי להחטיף לו מכות... פאונד בתוך הכלוב שלו... קאמי בתוך הקופסה שלו... בודלר, שתיאר במכתב נורא את "הגזע האנושי" שחורש מזימות נגדו... והרשימה עוד ארוכה. הרי נצטרך לבחון את ההיסטוריה של הספרות לכל דורותיה. ואולי – זאת תהיה התיאוריה שלי – נצטרך לנסות לבדוק את כמיהתם של הסופרים עצמם. איזו כמיהה? הכמיהה להיות שנוא, כמובן. הנהִייה אחר הגינוי. שכרון החושים, התענוג שבחרפה.
בחירה שלך.
2 בפברואר 2008
ברנאר-אנרי היקר,
אוותר לפי שעה על התענוגות הגלומים בדיון המלבב שנוכל לקיים (ואכן נקיים) על ה"דיכאוניות", שאני, כאמור, אחד מנציגיה המוסמכים ביותר. זאת משום שאני בבריסל, בלי אף אחד מספרַי, ועלול לטעות באִמרה כזו או אחרת של שופנהאואר, בעוד שבודלר הוא עדיין הסופר היחיד שאני מסוגל כנראה לצטט פחות או יותר בעל-פה. מה גם שתמיד נחמד לדבר על בודלר בבריסל.
בפסקה שכפי הנראה קודמת לזו שאתה מזכיר (כיוון שהוא עדיין לא יוצא נגד הגזע האנושי כולו, אלא רק נגד צרפת), בודלר טוען שאדם דגול הוא דגול רק למרות בני ארצו, ולכן עליו לפתח כוח תקיפה המשתווה לכוחות ההגנה המאוחדים של כל בני ארצו, העומדים שכם אחד, או עולה עליהם.
המחשבה הראשונה שעולה היא שזה ודאי מייגע להחריד. המחשבה השנייה היא שבודלר מת בגיל ארבעים ושש.
בודלר, לאבקרפט, מיסה, נרוואל – סופרים כה רבים שהיו משמעותיים בחיי, מסיבות שונות – מתו חודשים ספורים לפני שמלאו להם ארבעים ושבע. אני זוכר היטב את יום ההולדת הארבעים ושבע שלי. בבוקר סיימתי את עבודתי על "אפשרות של אי" ושלחתי את הרומן למו"ל. כמה ימים קודם לכן אספתי טקסטים לא גמורים שהתפזרו על תקליטורים ותקליטונים, ולפני שזרקתי את הדיסקים ריכזתי את הקבצים על כונן קשיח של מחשב ישן. ואז, לגמרי בטעות, פירמטתי את הכונן הקשיח ומחקתי לצמיתות את כל הטקסטים. נשארו לי כמה מטרים עד הפסגה, וכבר יכולתי לנחש מה טיבו של המדרון הארוך שהוא מחציתם השנייה של החיים: רצף ההשפלות של ההזדקנות, ואז המוות. לא פעם עלתה במוחי, בהבלחים עקשניים, המחשבה שדבר לא מכריח אותי לחיות את המחצית הזאת; שיש לי זכות מלאה להבריז.
לא עשיתי כלום בעניין, והתחלתי את הירידה שלי. אחרי כמה חודשים הבנתי שאני נכנס לתוך תחום של אי ודאות, שטח צמיגי למגע, ושאצטרך להתאזר בסבלנות כדי להיחלץ ממנו. הרגשתי מין נפילות מתח (לעתים קצרות, לעתים ארוכות) ברצון הזה להיות שנוא, רצון שהחזיק אותי מול העולם. הרגשתי – קשה לי להודות בכך – כמיהה גוברת והולכת לאהבה. פשוט להיות נאהב על ידי כולם, כמו שקורה לספורטאים ולזמרים. לחדור לתוך מרחב קסום, נקי מאצבעות מאשימות, מתכסיסים מלוכלכים, מוויכוחים. למותר לציין שבכל פעם שזה קרה, די היה בהבזק של מחשבה כדי לשכנע אותי באבסורדיות של החלום הזה; החיים מוגבלים והכפרה בלתי אפשרית. אבל למרות המחשבה הזאת הִמשיכה הכמיהה להתקיים, ועלי להודות שהיא מתמידה בקיומה עד עצם הרגע הזה.
שנינו חיפשנו בדבקות אחר תענוגות הבזוּת, ההשפלה, הנלעגוּת - ובזאת הצלחנו בגדול, בלשון המעטה. אלא מה, התענוגות האלה אינם מיידיים ואינם טבעיים, וכמיהתנו האמיתית, כמיהתנו הקמאית (סלח לי שאני מדבר בשמך), היא כמיהתם של הכול: להיות נערצים, נאהבים, או נערצים ונאהבים גם יחד.
איך נסביר את התפנית המשונה הזאת שעשה כל אחד מאיתנו בנפרד? בפגישתנו האחרונה נדהמתי לשמוע שאתה ממשיך לגגל את עצמך, ושהגדלת לעשות ואתה משתמש ב"התראות גוגל", שמיידעות אותך בכל אזכור חדש. אני, לעומת זאת, נטרלתי את הפונקציה הזאת, ואחר כך ויתרתי גם על החיפושים בגוגל.
אמרת לי שאתה רוצה להיות מעודכן בעמדותיו של היריב כדי שתוכל להגיב במידת הצורך. אני לא יודע אם אתה באמת אוהב את המלחמה. ליתר דיוק, אני לא יודע כמה זמן אתה אוהב אותה, וכמה שנות אימון נדרשו לך כדי למצוא בה עניין וקסם; אבל דבר אחד בטוח: אתה, בדומה לוולטר, מאמין שאנחנו קיימים בעולם שבו חיים ומתים "עם הנשק ביד".
העדר זה של עייפות הקרב הוא כוח לא מבוטל. הוא חוסך ממך, וימשיך לחסוך ממך במשך זמן רב, את הכניעה לאותה אפתיה מיזנטרופית, שעבורי היא הסכנה הגדולה ביותר; אותו זעף נרגן ועקר שמוביל אותך להתבודדות בפינה שלך ולמילמול הבלתי פוסק: "כולם מטומטמים"; וחוץ מזה לא לעשות כלום, פשוטו כמשמעו.
כנות פרוורטית. וולבק ולוי, 2008 // צילום: AFP
במקרה שלי, הכוח שהיה עשוי למלא תפקיד זה של התרועעות הינו כוח שונה לחלוטין: הכמיהה להיות שנוא מסווה כמיהה מוטרפת לנשיאת חן. אבל אני רוצה למצוא חן "בזכות עצמי" – בלי לפתות, בלי להסתיר את החלקים המבישים שבי. קרה שנגררתי לפרובוקציה; אני מצטער על כך, מפני שזה אינו טבעי העמוק. פרובוקטור הוא בעיני אדם, שבלי קשר למה שהוא יכול לחשוב או להיות (ומרוב פרובוקציות הפרובוקטור חדל לחשוב, חדל להיות), מחשב את המשפט או ההתנהגות שיעוררו באיש שיחו את מֵרב הטִרדה או המבוכה; ולאחר מכן מיישם את תוצאת החישוב שלו בקור רוח. הומוריסטיקנים רבים בעשרות השנים האחרונות היו פרובוקטורים מהשורה הראשונה.
יחד עם זאת מתקיים בי דפוס של כנות פרוורטית: אני מחפש בעקשנות, בקנאות, את הנורא שבי כדי שאוכל להניח אותו, בעודו מפרכס, לרגלי הציבור – בדיוק כמו כלב טרייר שמניח ארנב או נעל-בית לרגלי אדונו. איני עושה זאת כדי לזכות בגאולה כלשהי – מושג הגאולה זר לי. איני רוצה להיות נאהב למרות הנורא שבי, אלא בגלל הנורא שבי. ארחיק לכת ואומר שאני רוצה שהנורא שבי יהיה מה שאנשים הכי אוהבים בי.
בכל אופן, עוינות גלויה מעוררת בי אי נוחות וחוסר אונים. בכל פעם שערכתי אחד מאותם "חיפושי גוגל" מפורסמים הרגשתי כאילו אני נתון בשיאו של התקף אקזמה כאוב במיוחד, מגרד את עצמי עד זוב דם. לשלפוחיות האקזמטיות שלי קוראים פייר אסולין, דידייה ז'אקוב, פרנסואה ביזנל, פייר מרו, דני דמונפיון, אריק נאיו ועוד רבים אחרים (שכחתי את שמו של ההוא מ"לה פיגארו"). בסופו של דבר ויתרתי על הניסיון לִמנות את אויביי, אף שמעולם לא ויתרתי, למרות עצתו העיקשת של הרופא שלי, על התקפי הגירוד שלי.
לא ויתרתי גם על התקווה לרפא את האקזמה שלי אף שהבנתי, כמדומני, שבמשך כל חיי ילוו אותי אותם מיקרו-טפילים שאינם יכולים בלעדי, שאני מספק טעם לחייהם, פשוטו כמשמעו. טפילים שמגיעים לאחרונה – למשל במקרה של אסולין – לידי נבירה קדחתנית בספרים במהלך כנס בצ'ילה (שם חשבתי לתומי שאני עדיין מוגן) בחיפוש אחר משהו שאפשר לחשוף, לאחר חיתוך ועריכה קלים, לשֵׁם הַצָגתי באור מגוחך או מגעיל.
ובכל זאת איני רוצה שיהיו לי אויבים, אויבים מוצהרים ומוגדרים. זה פשוט לא מעניין אותי. אמנם יש בי כמיהה מעורבת להיות נאהב ושנוא כאחד, אבל מעולם לא הרגשתי דבר הדומה לתשוקת ניצחון, ובעניין הזה, אני חושב, אנחנו שונים.
איני מתכוון לומר שלא קיימת בך הכמיהה למצוא חן אלא שבך פועמת, בנוסף לה, תשוקת הניצחון. בקיצור, אתה צועד על שתי רגליך (דבר שיש בו יתרון, לטענתו של הנשיא מאו דזה-דונג). אם ברצונך להתקדם מהר ורחוק, יש בכך יתרון. מצד שני, תנועותיו של אדם חד-רגלי גחמניות ובלתי צפויות משהו; אדם כזה, בהשוואה להולך רגל מן המניין, הוא מה שכדור רוגבי הוא לכדורגל; לא מן הנמנע שחד-רגל חסון יתחמק מצלף ביתר קלות.
מספיק עם המטפורות המפוקפקות האלה, שאינן אלא ניסיון להתחמק מהשאלה ששאלת: "על מה כל השנאה הזאת?" או ליתר דיוק, למה אנחנו? גם אם נודה שדרשנו זאת, עדיין יהיה עלינו לפענח את סוד הצלחתנו. יכולת לומר שאני מבזבז אנרגיות מיותרות כשאני מתעכב על אנשים תפלים כל כך כמו אסולין או ביזנל. אלא שבנחישותם הרבה, הטפילים הפרטיים שלי (ולצידם אלה שלך) הגיעו למרות הכול לתוצאה כלשהי. לא פעם כתבו לי תיכוניסטים שהמורים שלהם הזהירו אותם מהקריאה ברומנים שלי. גם אותך, באופן דומה, אופף תמיד ריח כלשהו של לינץ'.
לעתים קרובות, כשהוזכרת בשיחה, הבחנתי בעווית מרושעת שאני מכיר היטב, עווית של שמחה שפלה ונפוצה מעצם המחשבה על מישהו שאפשר להעליב ללא סכנה. פעמים רבות, כשהייתי ילד (למעשה בכל פעם שמצאתי את עצמי בקבוצה של זכרים צעירים), חזיתי בתהליך הדוחה הזה של סימון קורבן, קורבן שהקבוצה עומדת להשפיל ולהעליב בחפץ לב; ומעולם לא היה לי ספק בכך, שללא סמכות עליונה במקום, כלומר סמכות של מורים או שוטרים, היה מצב העניינים מסלים עד כדי עינויים ורצח. מעולם לא היתה לי התעוזה הפיזית להתייצב לצד הקורבן; עם זאת, מעולם לא חשתי רצון להצטרף למחנה התליינים. אתה ואני אולי איננו ראויים להערצה מיוחדת מבחינה מוסרית, אבל אין בנו מאומה מחיית העדר, ולפחות זה ייאמר לזכותנו.
כשחזיתי בתור ילד בסצנות קשות, פשוט הפניתי את המבט בשמחה על כך שהפעם זה נחסך ממני. ועכשיו, כשאני אחד הקורבנות, אני עדיין יכול להפנות את המבט כשאני משוכנע כמעט לגמרי שאלה התקפות מילוליות בלבד, לפחות כל עוד אנחנו חיים במדינה פחות או יותר ממושטרת.
או שאני יכול לנסות להבין, לעיין בתופעה המטרידה הזאת; אבל מעולם לא השתכנעתי במיוחד מההסברים הסמליים-בטיבם הניתנים לה, הסברים המתבססים על ההיסטוריה של הדתות. התופעה הזאת התקיימה בתרבויות הכפריות, מתקיימת בערים שלנו ותוסיף להתקיים גם אם הערים ייעלמו ואם התקשורת תהיה וירטואלית במהותה. להערכתי, תופעה זו אינה תלויה כלל בסוג המשטר ולא ברוח הזמן. הדתות המתגלות יוכלו להיעלם, לדעתי, בלי שיחול שינוי של ממש בתופעה זו.
על סמך פרקים שונים ב"קומדיה"* שסיימתי לקרוא עכשיו, אני משער שהזדמן לך לעסוק בשאלה הזאת בעקבות המקרה הפרטי שלך. ובכן... אני מושיט לך את השרביט.
ומצדיע לך בחום.
* ספר שפירסם ברנאר-אנרי לוי ב-1997, המתרחש בטנג'יר, וכולו מונולוג אישי שבו תוהה המחבר על דרכו כסופר ועל דמותו התקשורתית שהפכה למין מותג בשם"BHL".
"אויבי הציבור" רואה אור בימים אלה בהוצאת "בבל", תרגום: רמה איילון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו