הוליווד חיכתה לו

סופר המתח האירי קן ברואן (58) הוא דוגמה קלאסית להצלחה מאוחרת. את קריירת הכתיבה שלו החל כשהיה בן 30, וזכה עם פרסום ספריו הראשונים להצלחה נאה בארה"ב, באירלנד ובאנגליה. אבל מאז ספרו החמישי, מצא עצמו ברואן מוקצה מעולם הספרות. ההוצאה שלו הפנתה לו עורף כשהתעקש, בניגוד לדעתם המוקדמת, לכתוב רומן שעוסק במחלת האיידס ובמאניה דיפרסיה. "המו"ל שלי אמר לי: 'אם תוציא את הספר הזה, לא תוציא יותר ספרים'", הוא נזכר בנבואת הזעם ההיא. ואכן, מאז ישב ברואן בביתו במשך 15 שנים וכתב לעצמו.

לפני שש שנים, הגורל של ברואן השתנה. אחת מהוצאות הספרים האמריקניות נזכרה בברואן, שהצליח גם בשוק האמריקני, והביעה עניין בספריו. ברואן שלף מהמחשב 20 רומנים מוכנים. מאז, הוא הספיק להוציא שני ספרים בשנה, ולהפוך לסופר נואר מוביל, ואף הוגדר בתקשורת האמריקנית כ"ג'ון גרישם האירי". מעבר להצלחה המו"לית, ברואן הצליח לתרגם את ההצלחה גם למסך הגדול. במהלך השנה הקרובה צפויים לצאת שני סרטי קולנוע הוליוודיים המבוססים על ספריו - "בליץ" ו"לונדון בולווארד", שראו אור לאחרונה בעברית בהוצאת סלע ספרים.

בראיון טלפוני שנערך עימו מביתו שליד דבלין, ברואן עדיין מתקשה להסתיר את התרגשותו מגל ההצלחה. "יש בעולם הרבה מאוד סופרים מוכשרים, מעט סופרים מצליחים ומעט מאוד סופרים שמתפרנסים בכבוד מהעבודה שלהם", הוא אומר, "כולם חולמים שיום אחד מישהו ייקח ספר שלהם ויעשה מזה סרט. זה קרה לי ועוד עם שחקנים מוערכים כמו קיירה נייטלי וקולין פארל. אני מרגיש כאילו זכיתי בלוטו או קרה לי נס רפואי. אני בר מזל שאני לא מאותם הסופרים שמגלים אותם אחרי מותם".

מעצר טראומתי

טביעת האצבע הספרותית של ברואן כבר מוכרת: משפטים קצרים ופאנצ'ים שהיקנו לו פופולריות עצומה. שמות של סלבריטאים מפורסמים מתערבבים בספרי המתח שלו עם שמות פיקטיביים. בספרו "לונדון בולווארד", לדוגמה, מגולל ברואן את סיפורו של מיטשל, רגע אחרי שהוא משתחרר מהכלא אחרי שלוש שנים שבהן ריצה עונש בגין תקיפה. במטרה להתרחק מעולם הפשע מוצא מיטשל עבודה בביתה של ליליאן פאלמר, שחקנית עבר, ומנסה להתמודד עם החיים שבחוץ ועם העבר שרודף אחריו. ב"בליץ" הוא מספר על תחנת משטרה כושלת המאוימת על ידי רוצח סידרתי התוקף שוטרים. הכל מתובל בהומור שחור ובאווירה אפלה.

"כל מה שאני כותב עליו מבוסס על דברים שחוויתי בחיים שלי", מספר ברואן, "את 'לונדון בולווארד' כתבתי בעקבות חוויה מזעזעת שעברתי לפני הרבה שנים בדרום אמריקה. במקצועי אני מורה לאנגלית ונסעתי לשם כדי ללמד בבית ספר. יום אחד נקלעתי במקרה לקטטת רחוב אלימה, וכשהמשטרה הגיעה - עצרו אותי אף שלא הייתי מעורב. ישבתי במעצר במשך ארבעה חודשים, וזו היתה התקופה הכי קשה של חיי. את הכל אני פורק בטקסטים שלי".

החיים הפרטיים של ברואן מספקים לו חומרים רבים לכתיבה. בתו בת ה-18 לוקה בתסמונת דאון, ולדבריו, "חשוב לי להראות לאנשים עוד זווית על האנשים האלה. אף שבתי לוקה בתסמונת דאון היא הולכת לבית ספר רגיל, מצטיינת במחשבים ואוהבת לכתוב. את האהבה לכתיבה היא קיבלה ממני".

וממי אתה ירשת את האהבה לכתיבה?

"לא מהבית, זה בטוח. גדלתי בבית דתי ונוקשה. אבא שלי חשב שספרים מטמאים את הנפש והיכה אותי בחגורה כשראה אותי קורא. את היכולת לכתוב סיגלתי כתוצאה מכך שלא דיברתי עד גיל שבע. לא הוצאתי מילה מהפה, והרופאים איבחנו אותי כלוקה באוטיזם, מה שכמובן התגלה בהמשך כלא נכון.

"רק בבית הספר התחלתי לדבר, באופן טבעי הייתי במשך שנים ילד דחוי, ולכן שקעתי בעולם דמיוני של כתיבה. באוניברסיטה גיליתי עולם שלם של סופרים ומשוררים שאני יכול לתקשר איתם. מעולם לא חשבתי להיות סופר. בכל יום אני צובט את עצמי ולא מאמין שאני חי את החלום".