כמעט. ביום שני השבוע פרצה שריפה בגן ילדים בבית שמש. הילדים, שכמעט נפגעו, ניצלו בזכות פינוי מהיר והשתלטות זריזה של מכבי האש על הלהבות. לפני שבוע וחצי 116 נוסעים ברכבת ישראל כמעט עלו בלהבות בשריפה שפרצה באחד הקרונות. רגעים לפני שגברה השריפה הצליחו הנוסעים להיחלץ, והפגיעות הסתכמו בחבלות קלות ובשאיפת עשן, ללא נפגעי כוויות. לפני חודש אוטובוס צוערי שב"ס עלה בלהבות בשריפת הענק בכרמל. למשך כמה רגעים, עד שנודע סופית מותם המיידי של הנוסעים, היתה מדינת ישראל, כמעט, במצב של היערכות לטיפול בעשרות נפגעי כוויות קשים.
בכל המקרים המתינו להתבהרות התמונה בחשש קומץ המומחים לטיפול בכוויות בארץ. החשש נבע מהידיעה שאין למערכת הבריאות בישראל יכולת להתמודד עם אירוע כוויות רב-נפגעים. למעשה, אפילו אירוע שבו עשרה נפגעי כוויות קשים עשוי להביא את המערכת לכדי קריסה. "ביום יום אנחנו עובדים על גבול אי הספיקה ביחידות הכוויות", אומר ד"ר יובל קריגר, מנהל יחידת הכוויות בבית החולים סורוקה בבאר שבע, "אני והעמיתים שלי בארץ חוששים מאוד מהיום שבו, חס וחלילה, יתממש תרחיש של אסון גדול, עם נפגעי כוויות רבים. המערכת בישראל לא תצליח לטפל בהם".
"בכל פעם, רגע אחרי שכמעט מתרחש אסון, אנחנו מקווים שהנה, יבינו את הצורך האקוטי בשיפור ממשי של מערך הטיפול בכוויות בארץ", אומר ד"ר יוסי חייק, מנהל היחידה לטיפול נמרץ כוויות בבית החולים שיבא-תל השומר ויו"ר האיגוד הישראלי לכוויות, "אבל בעודנו מקווים, מתמודדים עם ליקויים חריפים ונמצאים על סף קריסה, הנושא יורד מסדר היום. לכל היותר נשלח מכתב, נשמעת זעקה קלה, אבל שום דבר לא משתנה".
על פי דו"חות שונים, בשעת חירום רגילה על מדינת ישראל יהיה להתמודד עם עומס הגדול ב-700 אחוזים מהקיבולת המקסימלית של בתי החולים המטפלים בנפגעי כוויות. "המדינה לא ערוכה בכלל לאירוע רב-נפגעים בתחום הכוויות", אומר ח"כ פרופ' אריה אלדד (האיחוד הלאומי), מומחה בכירורגיה פלסטית, מייסד האיגוד הישראלי לכוויות ובעברו קצין רפואה ראשי, "יש שורה ארוכה של מסקנות והחלטות של ועדות ודו"חות מבקר המדינה המצביעים על כך, אבל משרד הבריאות בורח ונמנע מנקיטת צעדים מתאימים. מדובר במחדל מתמשך. כנראה מפני שהיקף הבעיה בימים רגילים הוא לא מאוד חריף, קל להזניח אותה. אבל גם באופן שוטף, אני מעריך שהתמותה בארץ כתוצאה מכוויות היא כפולה מזו שבמדינות מערביות מתקדמות. והדברים האלה נאמרים בהערכת חסר".
טיפול בכוויות אינו כלכלי
כיום יש רק שלושה מרכזים פעילים המיועדים לטיפול בכוויות: בבתי החולים שיבא, סורוקה ורמב"ם בחיפה. בנוסף, בתי החולים הדסה עין כרם בירושלים ובילינסון בפתח תקווה מסוגלים להעניק טיפול מסוים לנפגעים עם כוויות מורכבות מהרגיל. מבין שלושת המרכזים הפעילים, אלה בסורוקה וברמב"ם קטנים מאוד והם חלק מהמחלקה לכירורגיה פלסטית. רק בבית החולים שיבא קיימת יחידה קטנה אך נפרדת לטיפול בכוויות, כולל טיפול נמרץ לכוויות בלבד. לטענת ח"כ אלדד, מתמונת המצב הזאת עולה ש"בכל מדינת ישראל יש יחידה אחת בלבד לטיפול בכוויות, בשיבא. היחידות בסורוקה וברמב"ם הן בעיניי יחידות על הנייר. היקצו שטח קטן בתוך המחלקה לכירורגיה פלסטית, יש תקן למנהל יחידת כוויות, זה בוודאי טוב יותר מכלום, ועדיין מדובר במצב גרוע".
"אף על פי שבשיבא התנאים משופרים", מוסיף ד"ר חייק, "הם עדיין רחוקים מאוד מלהיות אופטימליים. למעשה, שלוש היחידות אינן עומדות בקריטריונים שנקבעו על ידי משרד הבריאות, ההסתדרות הרפואית והיחידות עצמן מבחינת התשתית הפיזית, המשאבים וכוח האדם הרפואי, הסיעודי והפרא-רפואי".
כך, לדוגמה, במדינות מערביות מתקדמות נהוג לאשפז נפגעי כוויות בבידוד מוחלט. "בישראל, למעט בשיבא, נפגעי הכוויות מאושפזים בטיפול נמרץ כללי", אומר ח"כ אלדד, "עם יתר החולים, וגם במחלקה הפלסטית ההפרדה היא חסרת משמעות. חולי כוויות סובלים מזיהומים קשים מאוד ומסכני חיים. היעדר ההפרדה והבידוד שלהם מסכן אותם מאוד וחושף את יתר החולים לזיהומים קשים ומיותרים. בשעת מלחמה או פיגוע, חס וחלילה, כשיחידות טיפול נמרץ כללי מלאות עד אפס מקום בפצועים, לא יהיה מה לעשות עם נפגעי הכוויות".
"אצלי ביחידה אנחנו נאלצים לרחוץ את החולים עם בקבוקי מים סטריליים", אומר ד"ר חייק בגיחוך, כשהוא נדרש לסוגיית היעדר חדרי הבידוד בארץ, שבהם מערכות מתאימות לטיהור אוויר ומערכות סינון מים. "יש אצלנו עשרות ארגזים עם בקבוקי מים סטריליים. עוד דבר שחשוב מאוד ואין לאף אחד מהגורמים המטפלים בישראל הוא חדר ניתוח בתוך היחידה, שמאפשר ניתוחים מיידיים, בלי לטלטל את החולים. זה לא פחות מקריטי לנפגעי כוויות".
"שלושת נפגעי הכוויות מאסון הכרמל שכבו בטיפול נמרץ רגיל ברמב"ם", אומר ח"כ אלדד, "אני חושב שזה איום ונורא. על פי הספרות, לנפגעי כוויות ברמה של 95 אחוזים יש 50 אחוז סיכוי לשרוד אם הם מטופלים על פי הסטנדרטים המתאימים. לטענת רמב"ם, אין צורך בטיפול נמרץ נפרד לכוויות. היו לי ויכוחים חוזרים ונשנים איתם על כך. הטענות שלהם מתעלמות מהספרות המקצועית, מהסטטיסטיקה וממה שמתרחש בעולם".
פרופ' יהודה אולמן, מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית ברמב"ם ויו"ר האיגוד לכירורגיה פלסטית ואסתטית, דוחה את דבריו של ח"כ אלדד: "להחזיק יחידת טיפול נמרץ נפרדת לכוויות זה לא כלכלי במדינה נטולת תקציבים כמו שלנו. רוב ימות השנה הצוות יישב ויבהה בשמיים. אני בעד חיבור טוב בין טיפול נמרץ רגיל ליחידת הכוויות, כפי שקיים אצלנו". עם זאת, על אף עמדתו המרוככת והריאלית יותר מודה פרופ' אולמן ש"יש מקום עצום לשיפור. שלפחות בטיפול נמרץ הכללי ישררו תנאים מתאימים של בידוד, של אחות נפרדת לחולה הכווייה, של מיטות מיוחדות. אצלנו בבית החולים אין מספיק חדרים בטיפול נמרץ עם ציוד ותנאים מתאימים לאשפוז במצב קריטי. משרד הבריאות מודע לכך ומאפשר למצב הזה להתקיים".
בנוסף, חולה הסובל מכוויות הוא מהחולים הקשים ביותר בבתי החולים, אם לא הקשה שבהם, שכן העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף האדם וכאשר הוא נפגע נפגעות מערכות קריטיות בגוף האדם. נפגעי כוויות נזקקים לתקופת אשפוז ארוכה ביותר בבתי החולים. עבור כל אחוז כווייה נדרשים בין יום לשלושה ימים של אשפוז וטיפול, שלאחריו מגיע תהליך שיקום ארוך. כלומר, כווייה בדרגה של 80 אחוזים, כמו זו שממנה סבל הכבאי דני חייט, שנאבק בלהבות שלכדו את אוטובוס הצוערים ולמרבה הצער נפטר לאחרונה, דורשת אשפוז של כחצי שנה.
התגמול הכספי שמקבלים בתי חולים על כל מטופל כוויות רחוק מלכסות את ההשקעה בו, והטיפול בהם נכון להיום גורם להפסדים לבתי החולים ואין להם תמריץ להשקיע בתחום. לכן התערבותה של המדינה היא הכרחית, אפילו קריטית.
ד"ר חייק וד"ר קריגר מציינים קושי נוסף בטיפול בנפגעי הכוויות: בארץ, בניגוד למדינות מתקדמות, סל הבריאות אינו כולל תחליף עור מלאכותי שעלותו גבוהה ביותר, ובהשתלות נעשה שימוש בעור שנקצר מגופו של נפגע הכוויות ובעור שמקורו בתורמי איברים. העור מהסוג השני, שמקורו בבנק העור בהדסה, מספק פתרון זמני בלבד כיוון שהוא נדחה אחרי כשבועיים. בנוסף, מדגיש ד"ר קריגר: "מאגר העור בהדסה מספיק לשימוש השוטף, אבל אם, למשל, היו שורדים 40 הכבאים שנספו בכרמל, אני בכלל לא משוכנע שזה היה מספיק". בכל מקרה, בגלל שמדובר בעור שמקורו בתורמים, הוא מוסיף כי בהשתלה מסוג זה "יש לבצע ניתוחים רבים ולהחליף תורמים, וזה מסובך ביותר".
כאב שאי אפשר לתאר במילים
הסיבות לכוויות אינן מצטמצמות לשריפות. כווייה יכולה להיגרם ממים רותחים או קרים מאוד, מקרח, מחשמל, מחומרים כימיים או כתוצאה משפשופים שנגרמים במהלך תאונות דרכים, כפי שמדגים סיפורה של שירה אטיאס, חיילת בת 19. בעת שיצאה לחופשה קצרה מהצבא חצו אטיאס וחברה את צומת כפר מסריק באור ירוק, כשהם רכובים על אופנוע. לפתע הגיח מולם רכב שנסע באור אדום. הרכב פגע בהם, הפיל אותם מהאופנוע והמשיך בנסיעה כשהוא עולה על גופה של אטיאס, שנלכדה בין שני גלגליו הקדמיים. אטיאס נגררה לאורך כמעט חצי קילומטר. "כנראה נתפסתי בטמבון שלו ולא יכולתי להשתחרר", היא משחזרת, "אני זוכרת הכל. הוא ניסה לברוח מהצומת ואני הפרעתי לו כי הייתי תקועה לו מתחת לרכב. הוא לחץ על הגז, שוב ושוב ושוב. אני ממש זוכרת את עצמי מתפללת שהוא יפסיק כבר עם זה. ככה הוא גרר אותי על הכביש, עד שהחליט, למזלי, לנסוע אחורה כדי לשחרר את הגוף שלי ולברוח. חבר שלי נעמד על הכביש וצרח שיעזרו לי. אנשים מסביב חשבו שהוא השתגע מהתאונה. הם לא ראו אותי כי הייתי זרוקה באיזו פינה".
הנהג, כבן 16 או 17, שנסע ברכב גנוב וכפי הנראה ללא רישיון, לא נתפס עד היום. אטיאס אושפזה בבית החולים בנהריה, כשצד ימין של גופה מלא בשברים כתוצאה מהנפילה וצד שמאל משופשף כולו, עד העצם, כתוצאה מהגרירה על הכביש. בזכות קסדה מלאה ומעיל מגן היא לא נותרה נכה לשארית חייה. "בהמשך עברתי למחלקה הכירורגית בנהריה, אבל שם החום שלי עלה ומצב הכוויות החמיר. הבנו שחייבים לעבור לשיבא כדי לטפל בכוויות".
בשל פגיעות קשות בכבד ובטחול טופלה אטיאס ביחידת הטראומה, שם ייצבו את מצבה, ולאחר מכן עברה ליחידת הכוויות. "הייתי במצב רע מאוד. כוויות פתוחות הן כאבי תופת", אומרת אטיאס, בחורה חזקה ונחושה שנרתעת מרחמים, "זה כאב שאני לא יכולה לתאר במילים. לא היה אפשר להתקרב אלי. מדי פעם היו חייבים להזיז אותי כדי שלא ייווצרו פצעי לחץ ואני הייתי צורחת. כל הגוף שלי היה מלא שברים, אבל זה לא הפריע לי, רק הכאבים מהכוויות היו קיימים. נתנו לי משככי כאבים במינון גבוה וזה לא השפיע עלי. היו לילות שהייתי צורחת כמעט בלי הפסקה".
"נפגעי כוויות צריכים לעבור שטיפת כוויות מדי יום", מסביר ח"כ אלדד, "זה הקטע הקשה ביותר. כשנפגע כוויות נכנס לשטיפה הצעקות שלו נשמעות עד קצה המסדרון, אבל אין מספיק תקנים למרדימים שייתנו להם זריקת הרדמה מתאימה כדי לעבור את השטיפה איכשהו בשלום. תחום ההרדמה בארץ מצוי בבעיה קשה, ובשילוב עם הקושי שקיים במערך הכוויות, המצב הוא גרוע".
באופן כללי, מספר המומחים בארץ שעוסקים באופן רציף ופעיל בכוויות הוא מועט ביותר. "פחות ממספר האצבעות בכף יד אחת", טוען ח"כ אלדד. "רוב הפלסטיקאים נמצאים בתחום בשביל הכירורגיה האסתטית, ניתוחי חזה ואף, שעושים אותם באופן פרטי. חולי הכוויות מפריעים להם. אתה לא יכול לקבוע ניתוח הגדלת שד אחר הצהריים, כשבבוקר מגיע נפגע כוויות קשה ואתה צריך לקבל עליו אחריות". "גם בהכשרת אחיות", מוסיף ד"ר חייק, "קיים קושי רב, כיוון שמרביתן לא מעוניינות בזה. קושי ומורכבות הטיפול ומשך ההכשרה דוחים אותן".
וזה לא שחסרה עבודה בתחום הכוויות. בשנה יש בישראל כ-3,000 נפגעי כוויות הדורשים אשפוז של יותר מיום אחד, מחצית מהנפגעים הם ילדים, מרביתם מתחת לגיל 4. חלק ניכר מהכוויות נגרמות ממים חמים. כלומר מדובר בפגיעות שמתרחשות בבית וניתנות למניעה.
"הטיפול מעבר לכוחותינו"
ילדים ופעוטות נפגעים מכוויות באורח חמור במיוחד בשל שטח גופם הקטנטן ורגישות הרקמות שלהם.
למרות הפגיעות הרבה בקרב הילדים, בישראל אין יחידת כוויות המיועדת לילדים. ילדים מטופלים בשלב החריף ביחידות טיפול נמרץ ילדים לצד כלל המטופלים, מה שמעלה שוב את סכנת הזיהומים המוחשית. "אני לא מצליח להבין איך אין יחידת כוויות בילדים בכל המדינה", אומר ד"ר חייק, "בטיפול בילדים בוודאי נדרשים חדרים נפרדים, שלא לומר מבודדים. ילד נפגע כוויות לא יכול לשכב ליד חולה אבעבועות. במחלקת הילדים בשיבא רוב הטיפול נעשה על ידי רופא ילדים, אבל בזמן החלפת החבישות, למשל, מה שקורה כמעט יום יום, נדרשת נוכחות של רופא ילדים, מרדים, פלסטיקאי ושתיים-שלוש אחיות כדי לאפשר את הטיפול. זה משתק את רוב המחלקה למשך שעה עד שעתיים. אנחנו רואים בשיבא בין 70 ל-100 ילדים בשנה, אז אפשר לעשות חשבון פשוט של משמעות המספרים האלה".
אחד המקרים הקשים של ילדים שנפגעו מכוויות הוא סיפורה של הפעוטה רביד סולם, שנכוותה אנושות בגיל שנתיים וחצי. האסון אירע לפני כשלוש שנים וחצי, במהלך ברביקיו משפחתי. האש אחזה ב-95 אחוזים משטחי גופה וחרכה אותם. אמה, איילת, שמיהרה לחלץ אותה מהאש נכוותה ברמה של 20 אחוזים. במשך שנה וחצי היא טופלה בשיבא. "נוצרו אצלה נכויות והצטלקויות קשות מאוד", מספר ד"ר חייק, "ושטח של חמישה אחוזים מגופה נקצר כ-17 פעם כדי לסגור את הכווייה. בשלב מסוים הבנתי שזה מעבר לכוחותינו. עזרנו לה לגייס כספים, בסיוע הרב אלימלך פירר, והיא טסה לבית החולים שריינר שבסינסינטי, ארה"ב. שם יש תחליפי עור זמינים וכל התנאים שיכולים להציל ילדה כזו".
"בשלב מסוים הודיעו לי בארץ שצריך לכרות לרביד את שתי הידיים", סיפרה השבוע איילת סולם בשיחה מארה"ב, "העיוות שנוצר אצלה בגפיים היה כל כך קשה שזה הפתרון היחיד שנותר. היום אני לא מסוגלת להסתכל על התמונות מאותה תקופה. כפות הידיים שלה הפכו לכדור, לא היה לה צוואר, כל הגוף שלה התקצר והתעוות והיא היתה לחלוטין בלתי תפקודית. בישראל לא היה פתרון בשבילה.
"פה בארה"ב פתחו לה בהדרגה את הידיים והמפרקים ושיקמו לה את קנה הנשימה שהפך לג'לי. כל כמה ימים היא עברה ניתוחים קשים, שיקום אינטנסיבי מאוד שבארץ לא יכולים להעניק. היום היא מתפקדת עם הידיים. אין לה את כל האצבעות אבל היא מחזיקה עיפרון. בארץ הפתרון שהציעו לנו הוא פרוטזות. היום היא לא רק הולכת, היא קופצת על המיטה ועל טרמפולינה והולכת לגן חובה רגיל, עם סייעת צמודה". כל זה, חשוב לציין, נעשה אך ורק בזכות תרומות שמועברות למשפחה. "אני לא מקבלת שום קיצבה ושום תמיכה מהמדינה, שלא יכלה לאפשר לי בישראל טיפול ראוי בבת שלי", טוענת סולם, שנמצאת בהליכים משפטיים מול קופת החולים כדי לקבל הכרה במצבה.
* * *
תגובת משרד הבריאות
מאז האסון בכרמל נבדק נושא זה במשרד הבריאות ובתוך ימים נפרסם הנחיות. במועצה הלאומית לטראומה נעשה דיון בעת האחרונה בצורך ובמבנה של יחידות הכוויות הנדרשות בכפוף לסטטיסטיקת האירועים וחומרת המקרים בשיגרה ובחירום.
"בימים אלה אנו עוסקים באפיון המקצועי הנדרש תוך כדי התייחסות למשאבים הנדרשים. התמיכה הרפואית הנדרשת במצב רפואי קריטי של כווייה נרחבת ניתנת גם באמצעות המומחים לטיפול נמרץ ילדים, וכמובן הטיפול הוא רב-מקצועי. בנוסף, בישראל קיים מאגר עור המנוהל באופן מרכזי וחולים הסובלים מכוויות והנדרשים לניתוחים דחופים מנותחים על פי דחיפות מצבם הרפואי".
תרומות לרביד סולם אפשר להעביר לחשבון מס' 666566, בנק מזרחי טפחות, סניף 431.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו