בולמוס התיקים שפקד את בכירי הליכוד הגיע השבוע לשיאים חדשים. לא חלפה דקה מהודעת הפרישה של סילבן שלום מהחיים הפוליטיים בנסיבות עגומות, ועוד הרבה לפני שמכתבי ההתפטרות מהממשלה והכנסת נכתבו, הפכה מפלגת השלטון לזירת קרב של כל בכל. הדוב עוד לא לגמרי ניצוד, אבל הם כבר רבים על הירושה.
רה"מ לא ממהר כמוהם. נהפוך הוא. גם אם מכתב ההתפטרות של סילבן היה מגיע בתחילת השבוע ונכנס לתוקף כעבור יומיים, נתניהו לא מתכוון להזיז אף אחד ממקומו עד יום שלישי. הסיבה: כל סבב מינויים גורר אחריו ספחת של סבב מרמורים. לנתניהו חשוב להעביר את יום שלישי, יום ההצבעה על הקדמת הפריימריז, עם מקסימום חברי ליכוד הממתינים בדריכות למוצא פיו, ועם מינימום מאוכזבים ומתוסכלים שיבקשו להביע את מחאתם בקלפי.
מסתמן שדרעי יעדיף לקבל את תיק הפנים, שהתפנה לאחר פרישת שלום. אם זה נכון, הקרב בליכוד יהיה בעיקר על תיק הכלכלה. יריב לוין הוזכר כמועמד כמעט ודאי לקבל את התפקיד. גם השרה מירי רגב תובעת אותו לידיה.
עפ"י כל ההערכות, יעביר נתניהו בקלות את הקדמת הפריימריז ל־23 בפברואר כפי שהוא מתכנן, למרות גילויי המחאה. הרי מי השמיע את קולו נגד המהלך? אנשים המעוניינים בטובת הליכוד, או ההפך מכך? לפעמים נראה שהתגובות במערכת הפוליטית הן יותר בגדר רפלקס מותנה מאשר תוצר של מחשבה. נתניהו רוצה להקדים את הפריימריז? במחנה הציוני ובמרצ מייד קופצים. איזה מסר הם בדיוק רוצים להעביר בכך לחברי הליכוד - שכדאי להקשיב להרצוג ולגלאון, כי הרי רק טובת הליכוד אל מול עיניהם?
בכלל, בין שלל הפרשנים שקבעו שנתניהו פועל להגדיל את אחיזתו במפלגה בדרכים לא דמוקרטיות, לא נמצא מי שיזכיר כי בכנסת הנוכחית מספר המפלגות הדמוקטטוריות שבר את כל השיאים. שבמפלגות כמו יש עתיד, ישראל ביתנו, וכולנו אפילו לא מעזים לחלום על פריימריז, מוקדמים או מאוחרים.
המהלך של נתניהו להקדמת הפריימריז בליכוד הוא לא פחות דמוקרטי מהמהלך של הרצוג לדחות את הפריימריז בעבודה. המשותף בשני המקרים הוא שראשי המפלגות לא יכולים לקבל החלטה על דעת עצמם; הם זקוקים לאישור חברי המרכז/ועידה. אבל הפרשנים שבבחירות האחרונות פעלו ללא לאות נגד נתניהו, וגם בכירי האופוזיציה בוודאי יודעים טוב יותר מאלפי חברי המרכז מה טוב לתנועה.
הבריתות שבדרך
ראש עיריית ירושלים ניר ברקת התייחס השבוע להצטרפותו לליכוד. הוא אמר שכל מהלכיו בחודשים האחרונים היו מחושבים ומתוכננים - מהרגע שבו פעל להעביר למפלגה מאות מתפקדים מטעמו, ועד להודעתו השבוע כי הליך ההצטרפות הושלם, אולם בכוונתו להישאר ראש העיר לפחות עד סוף הקדנציה הנוכחית. לשם, הבהיר, כיוון מלכתחילה. לא להתמודדות לראשות הליכוד, ואפילו לא להתמודדות על מקום ברשימת הליכוד לכנסת. אז מאיפה הגיעו השמועות על מועמדותו הצפויה ליו"ר התנועה, עד כדי כך שגם מהלך הקדמת הפריימריז של נתניהו פורש כניסיון לחסום אותו? "כדאי שהעיתונאים יפסיקו להאמין לפרשנויות שהם עצמם כותבים", השיב ברקת.
נוסף על ראש עיריית ירושלים, כך נטען, מנסה נתניהו לחסום את מועמדותו של גדעון סער. גם פה הדבר נראה יותר כמו רפלקס מותנה של הערכות פוליטיות שגויות מתיאור של המציאות. האמת היא שמצבו של נתניהו בליכוד מעולם לא היה טוב יותר. היחסים בינו לבין מפלגתו ראו במרוצת השנים עליות ומורדות, אולם גם בתקופות השפל הצליח להעביר כל מהלך שביקש. עכשיו, כשהוא על הגל, ודאי איש לא יוכל לגבור עליו.
בכלל, נראה שתוכניותיו של סער השתבשו לגמרי מאז החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים על מנת לשוב, ובגדול. כמו רכבת הרים שנתקעה בשיא הגובה: הפרישה עברה בהצלחה, החזרה מקרטעת. איש לא באמת ממתין לו בציפייה דרוכה בליכוד. מוקדי הכוח שעוד היו לו נמוגים והולכים לאיטם. גם את ההצלחה של כחלון בהקמת מפלגה חדשה קשה להעריך שיצליח לשחזר. בכנסת ובממשלה הצליח סער למצב את עצמו כפוליטיקאי חריף וחכם, כיו"ר קואליציה מוכשר וכמנהל מו"מ קואליציוני מושחז. עם זאת, הוא לא קנה לעצמו מעמד של מומחה ביטחוני, חברתי או מדיני. כחלון רץ בראשות מפלגה חדשה כשהוא מנפנף בדגל החברתי. במה ינפנף סער? בזה שיש לו טור ב"ידיעות אחרונות"?
מלבד סער, גם השר ישראל כץ תקף את הקדמת הפריימריז - ונותר, למעשה, היחיד בסיעת הליכוד שיצא בגלוי נגד הצעתו של ראש הממשלה. בזה אחר זה הביעו בכירי הליכוד תמיכה בהקדמת הפריימריז, לקראת ניצחון ודאי בשבוע הבא. התנגדותם של סער וכץ הובילה לחרושת שמועות על שיתוף פעולה המתרקם ביניהם. אם מוסיפים את העובדה כי שניהם גם תומכים במועמדותו של חיים כץ לראשות מרכז הליכוד, הרי זה כבר ניסיון פוטש לכל דבר, לא פחות.
אלא שאין כך הם פני הדברים. כץ וסער לא משרתים זה את זה כשהם הולכים יחד, אלא דורכים זה על ראשו של זה. התמיכה המשותפת בחיים כץ לראשות המרכז אינה תולדה של ברית. ישראל כץ הולך עם חיים תמיד, וזאת בשל קרבתם הגדולה של השניים, המסייעים פוליטית זה לזה כבר שנים. כל מי שפנה לחיים כץ לפני הפריימריז להרכב רשימת הליכוד, על מנת ליהנות ולו מעט ממאגר המתפקדים הגדול והצייתן שברשותו, שמע ממנו דבר אחד: המחויבות היא בראש ובראשונה לשר התחבורה. השאר יקבלו את השאר.
עד לפני חצי שנה סירב כץ להתמודד על ראשות המרכז. בכירי הליכוד, שהבינו שכדי למנוע את ביסוס מעמדו הבלעדי של נתניהו במפלגה יש להביא מועמד חדש, ניסו לשכנע אותו - אך ללא הצלחה.
כץ אמר השבוע כי הוא "בעד ראש הממשלה, ואני לא מזהה מועמד ראוי ממנו שיכול להחליפו לטובת הצלחת התנועה. נעניתי לפניות רבות של שרים, חברי מרכז וראשי סניפים, והחלטתי להתמודד ליו"ר מרכז הליכוד. אביא לביטול הדרישה המקוממת של עודף כישורים שצריכים להוכיח חברי מרכז בבואם להתקבל לעבודה".
בעוד כץ נהנה מתמיכת המצביעים המאורגנים, נהנה ח"כ צחי הנגבי בעיקר מהמצביעים החופשיים. עפ"י ההערכה, שיעורי הצבעה גבוהים משרתים את הנגבי, בזמן ששיעורי הצבעה נמוכים יסייעו לכץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו