באפריל 2004 התחוללה שערורייה תקשורתית עולמית. כתבה ששודרה בתוכנית הטלוויזיה "60 דקות" חשפה את סיפור ההתעללות בעצירים עיראקים בכלא אבו גרייב שליד בגדד, לאחר כיבוש המדינה בידי כוחות אמריקניים. חשיפת התצלומים על ידי חייל ששירת בכלא עוררה גל מחאה עולמי והיתה נקודת מפנה בדעת הקהל בארה"ב נגד מלחמת עיראק וממשל בוש.
"הבלדה של אבו גרייב", ספרם של העיתונאי פיליפ גורביץ' ובמאי סרטי התעודה ארול מוריס, שלאחרונה ראה אור בעברית בהוצאת עם עובד (מאנגלית: חנה עמית), מתאר בפרוטרוט את סיפור המקרה ומשלים את סרטו של מוריס, "נוהל פעולה תקני", שעסק בפרשה. תיאורי החיים בכלא מציגים תמונה מזעזעת לא פחות מן התצלומים. צפיפות, רעב וקור הם הצרות הקטנות של העצירים ביחס ל"הכנה לחקירות", שלפי הוראות חוקרי מודיעין כללה כבילה ממושכת בתנוחות מכאיבות, מניעת שינה, לחץ פיזי ופסיכולוגי, השפלה מינית ושימוש בכלבים תוקפניים בחדרי המעצר של כלא, שניסיונות התאבדות של עצירים הכלואים בו הוגדרו על ידי רופאים צבאיים כ"גילויים של התנהגות מניפולטיבית".
מחברי הספר אינם פוטרים את החיילים המתעללים מאחריות - להפך. אולם בהתחקות אחר היסטוריית הכלא ונוהלי העבודה הגלויים והסמויים שהוכתבו לחיילים, מסרבים השניים להניח להנהגה הצבאית והמדינית בארה"ב, שהבהירה לחיילים שהעצירים מהווים סיכון ביטחוני ולעיתים אף פצצות מתקתקות, ושנים מאוחר יותר הודתה ששלושה מכל ארבעה מהם היו למעשה חפים מפשע שנעצרו במבצעי מעצרים המוניים.
עשב שוטה-
חשיפת מעשי התעללות שכאלה מפעם לפעם מעוררת באופן טבעי שערורייה תקשורתית, שמזכירה את המבוכה שגורמת עתה חשיפת המסמכים הדיפלומטיים באתר ויקיליקס. ניתן היה להניח שבעידן של תקשורת גלובלית, שקיפות המידע תגרום למדינות וליחידים להקפיד יותר במעשיהם, אולם באופן אבסורדי פעמים רבות החשיפה דווקא מאפשרת לצדדים שקלונם נחשף להתנער מאחריות תוך כדי הפניית האשמה כלפי "העשבים השוטים" ולחלופין מי ש"טעה בשיקול דעתו", ולכאורה אינו מייצג את ערכי המדינה ששלחה אותו למשימתו.
אסטרטגיית ההדיפה הזו היא גם המניע להחלטת המחברים שלא לפרסם בספר אפילו תצלום אחד (זאת בניגוד לסרט הרצוף דימויים קשים לצפייה). ישירותו של התצלום והתחושה ש"מה שרואים זה מה שיש", טוענים המחברים, אמנם סייעה לחשוף את ההתעללויות, אך גם איפשרה להנהגה האמריקנית להאשים את החיילים המצולמים תוך כדי התנערות מערכתית מוחלטת מאחריות לעובדה שרבים ממעשי הזוועה שביצעו נולדו כפרשנות יצירתית אך לא מופרכת להוראות הכליאה שקיבלו.
בסוף פרשת אבו גרייב אף לא חייל אחד מעל לדרגת סמל הוכנס לכלא, ואיש לא הואשם בעינויים ובביצוע פשעי מלחמה. אחת החיילות הואשמה בכך שצילמה את גופת הנרצח שמת בזמן חקירה. העובדה שצילום הפשע הפך לסעיף אישום בעוד הפשע עצמו הושכח, מצביעה על עמדתה האמיתית של אמריקה ביחס למקרה: לא ההתעללות הממוסדת הדירה שינה מעיני מנהיגי הדמוקרטיה הגדולה בעולם, אלא עצם החשיפה של מעשים אלו והמבוכה הכרוכה בדבר.