הפעם הראשונה שבה פרשה אלה כנפיים וצנחה ממטוס היתה בגיל 19. נפילה חופשית מלאת אדרנלין במהירות 200 קמ"ש ועוד כמה דקות של שלווה אינסופית בין שמיים וארץ, הספיקו לה כדי לדעת: ה"טנדם" - הצניחה החופשית - יהיה עבורה דרך חיים. במהלך חמש השנים שעברו מאז היא עברה כמה תחנות משמעותיות בדרך הזו, שבהן פגשה את אהבת חייה, עלתה ארצה והפכה למדריכת הצניחה הישראלית הראשונה ואחת מ-25 הנשים בעולם המוסמכות כמדריכות. מה יש לומר - גאווה ישראלית.
"הייתי מוכנה לעשות למען זה הכל", מספרת אלה רן (24) בתשובה לשאלה מה היא הצניחה עבורה. לאחר הפעם הראשונה והבלתי נשכחת היא צנחה במשך חודש 50 פעמים נוספות, לעיתים יותר מפעם אחת ביום. כדי לממן את התחביב החדש והמאוד לא זול שלה, היא נאלצה לעבוד בשתי עבודות שונות ולישון מעט מאוד שעות בכל לילה. "חסכתי את כל הכסף שלי והוצאתי את כולו רק על צניחה", היא נזכרת, "הכל בשביל הצניחה. אני זוכרת שכבר מהפעם הראשונה ההרגשה היתה מדהימה. זו הרגשה שאין בשום מקום אחר, אי אפשר להבין את זה אם לא עושים את זה בפועל".
אלה, שנולדה בפלורידה, ארצות הברית, למשפחה נוצרית, החליטה בעקבות ההתנסות המוצלחת לנסות להיכנס לתחום והחלה לעבוד במועדוני צניחה. היא התחילה מהתחתית, כאשר תפקידה הראשון היה לקפל את המצנח הרגיל. בהמשך, לאחר שהתמקצעה מעט וצברה ניסיון, קיבלה את תפקיד מקפלת המצנחים הרזרביים, שנחשב לאחראי וחשוב יותר. לאט, אבל עם הרבה ביטחון, היא נכנסה לעולם הסקיידייבינג והחליטה לנסוע בעקבות האהבה (הראשונה) שלה - למיין שבצפון אמריקה, סמוך לגבול עם קנדה.
אהבה בשחקים
האהבה לצניחה הביאה איתה גם את אהבת חייה של אלה. כבר בפעם הראשונה, כשראתה את יונתן במסיבת חובבי סקיידייבינג בארצות הברית, הם ידעו שזה זה. הוא, מדריך צניחה מקצועי ממועדון פרדייב במושב הבונים, היה שם במסגרת נסיעת עבודה. הם התאהבו "בשנייה", כהגדרתה, ולאחר זמן קצר התחתנו בנישואים אזרחיים. "זו היתה מסיבה נחשבת, כל הסקיידייברס מארצות הברית ואפילו מחוץ לארצות הברית, הגיעו לשם", היא נזכרת. "המסיבה כללה המון מטוסים וצניחות בשביל הכיף. זה היה פשוט מדהים. כולם ידעו מי זה יונתן רן. הוא מפורסם בתחום הסקיידייב. התאהבנו במבט ראשון. כבר ביום הראשון ידענו שזהו. נגמר הסיפור. אנחנו יחד. חודש לאחר מכן כבר הייתי בארץ בשביל הכיף. הוא הביא אותי לכאן כדי לצנוח ולהשתתף באחת מהמסיבות".
לאחר ביקור בזק בישראל חזר הזוג לארצות הברית ובמשך שנתיים התפרנסו יונתן ואלה מצניחות חופשיות בניו ג'רזי. אלה, מצידה, לא רצתה בשלב זה לעשות צניחות טנדם בשל האחריות הגדולה שמוטלת על המדריכים, ולפיכך הסתפקה בצילום צניחות. במסגרת העבודה היא נאלצה לצנוח לעיתים 17-15 פעמים ביום אחד, ומודה שאפילו עבורה זה כבר היה קצת יותר מדי.
העבודה הקשה והגעגועים של יונתן למשפחתו בישראל הביאו את השניים חזרה ארצה. בתחילה הם החליטו לקחת פסק זמן קל מהצניחות ואלה התפרנסה מהדרכת גלישה, תחביב נוסף שלה מגיל צעיר. "היה לי קשה לעבור ארצה, אני לא יהודייה, ולא הרגשתי קשר מיוחד לארץ", היא מספרת בעברית, "אבל זה היה חשוב ליונתן. רציתי ללמוד עוד שפה, להכיר עוד תרבות. תמיד ידעתי שאני רוצה לגור במקום אחר, לחוות מקום אחר, למרות שאני לא בטוחה שאני רוצה להישאר כאן כל החיים. בארצות הברית יש יותר אופציות, החיים שם קלים, הצניחה החופשית מפותחת שם יותר מאשר בארץ. אבל המשפחה של יונתן כאן בארץ".
חיידק הצניחה לא עזב את אלה, והיא הצטרפה למועדון פרדייב, שם החל יונתן את דרכו במקצוע לפני יותר מעשר שנים. "התחלתי כמו בארצות הברית, כצלמת צניחות, ובהמשך שאלו אותי אם אני רוצה לעשות טנדם, אם זה מעניין אותי. אמרתי שכן, אבל זה עדיין היה קצת מוקדם, כי הם לא הכירו אותי אלא רק את יונתן. היה חשוב שהם יכירו אותי בתור בנאדם ובתור צנחנית. רציתי לעשות את זה גם בגלל שאין נשים שעושות את זה בארץ".
בסוף זה קרה. לפני שישה חודשים עברה אלה את הקורס שהכשיר אותה להיות מדריכת טנדם. כדי להיות מדריכה, דורש המועדון בין היתר רזומה של 1,000 צניחות וכמה שנים בתחום. קטן עליה. אלה צלחה את הדרישות המחמירות בהצלחה מאחר שלרשותה עמדו לא פחות מ-2,000 צניחות.
"יש מעט בנות שיכולות להיות מדריכות טנדם", מסביר סמנכ"ל התוכן של פרדייב, זיו כוכבא. "צריך הרבה ניסיון בצניחה, ורק 15 אחוזים מהצנחנים בעולם אלה בנות. הבנים הם מאצ'ואיסטים, חשובה להם לפעמים הפוזה של המדריך. הבנות, גם אם הן צונחות, לא תמיד צריכות את הפוזה של המדריך. מה גם שלנשים בשלב מסוים בחיים יש ילדים ואז השיקולים שלהן שונים".
כוכבא מוסיף כי כדי שאישה תוכל לשמש מדריכת טנדם, עליה להיות בעלת נתונים פיזיים מסוימים: "בצניחה יש שלב מסוים שבו הצונח יושב על המדריך. הוא צריך להיות מספיק חזק לכך. נוסף על הצונח שהוא מחזיק, הוא סוחב על הגב תיק במשקל 25 ק"ג. לכן אישה קטנטונת ורזה לא תוכל לשמש מדריכת טנדם".
צניחה על פי ההלכה
אלה משמשת מדריכת טנדם לכל דבר כבר שישה חודשים. היא נראית צעירה וצנומה, אבל בטוחה מאוד במה שהיא עושה. עד כה היא הצניחה 100 אנשים, מתוכם כ-30 בנות דתיות, ומדובר בעובדה שאינה מובנת מאליה. עד כניסתה לתחום, בנות דתיות לא יכלו להשתתף בחוויית הצניחה החופשית בארץ, זאת משום האיסור הקיים לגבי מגע בין גבר לאישה. הצניחה החופשית טומנת בחובה מגע פיזי הדוק שכן השניים מחוברים זה לזה בקשרים חזקים והצונח נדרש לשבת על המדריך ולאחוז בו. העובדה שכעת יש בצוות המקצועי של המועדון גם מדריכה מאפשרת גם לדתיות להתחבר למצנח וליהנות. אחת מאותן נשים היא יעל רשף, בת 26 מעין הנציב, שסיפרה בעיניים בורקות מהתרגשות רגע אחרי שנגעה בקרקע: "לפני שלושה חודשים שמעתי שיש אישה שאפשר לצנוח איתה. הבנתי שסוף סוף גם אני יכולה. היתה לי צניחה מדהימה, אבל לעולם לא הייתי יכולה לעשות את זה ללא אישה, בגלל הקירבה הגופנית. אין לי ספק שבשלב מסוים אני אבוא לכאן שוב, ואבקש שיצמידו לי רק את אלה".
אלה מקשיבה מהצד ומחייכת. "אחד הסיפוקים שטנדם נותן לי כמדריכה הוא לשמוע את האנשים נהנים כבר מהצניחה הראשונה", היא אומרת. "זו אחריות מאוד גדולה, ההרגשה היא שונה כשיש מישהו עלייך, המצנח גדול יותר. אבל כשהתחלתי להצניח אנשים, הבנתי שזה לא היה מלחיץ. אני עושה את זה כל הזמן וכיף לי לראות שאנשים נהנים. אני בעצמי כבר לא נהנית מצניחות כמו שנהניתי בהתחלה, כבר אין לי את זרימת האדרנלין המטורפת, אבל זה עדיין כיף לי. זה ממש כמו באהבה - בהתחלה, כשפוגשים את האדם שמתאהבים בו, יש פרפרים בבטן. אבל אחרי זמן מסוים, האהבה משתנה. האהבה שלי לספורט האתגרי השתנתה, אבל היא עדיין שם".
* * *
לומדת לעוף
חמש דקות ו-50 שניות בגן עדן
האם אלה רן היא באמת מדריכת טנדם טובה? האם זה לא מפחיד להפקיד את חיי בידי צעירה בת 24? לא נותר לי אלא לבדוק זאת על בשרי. אחרי תדריך בטיחות על הקרקע, כשאני חנוטה בחליפת צניחה לא מחמיאה במיוחד, עלינו למטוס ונסקנו. ככל שהמטוס מגביה, כך עולה גם מפלס ההתרגשות. אמנם כבר הייתי בעבר על מטוסים, אבל הסטיקרים המקדמים את פניהם של הצונחים בפרדייב לא בהכרח מרגיעים. "אל תשכח לנשום" ו"תצא בחוץ!" הם רק הסימנים הראשונים שאולי יש כאן משהו לא כדרך הטבע.
האור הירוק נדלק, דלת המטוס נפתחת, וזהו, אין דרך חזרה. "אחת, שתיים, שלוש!", צועקת אלה ודוחפת את שתינו למטה. הצלילה הגדולה מתחילה, הרוח שורקת באוזניים ושתינו נופלות במהירות עצומה, 200 קילומטרים בשעה. מגובה של 11.5 אלף רגל, כמעט ארבעה קילומטרים, ועד גובה של כ-5,000 רגל, במהירות שיא של כ-50 שניות. טפיחה ראשונה של אלה מסמנת לי לפתוח את הידיים בזווית של 90 מעלות. רעש הרוח מחריש אוזניים. אני מספיקה לתת יד לצלם, לסמן עם הבוהן שכן, הכל בסדר, אני עדיין בחיים. שניות חולפות במהירות והלחץ באוזניים מתגבר. טפיחה שנייה של אלה מסמנת לי שזהו, הנפילה החופשית הסתיימה. אני אוחזת ברתמות של רצועת החזה, אלה מושכת את ידית המצנח, ולשבריר שנייה, כשהמנצח נפתח, אני מרגישה שאני דווקא מתרוממת.
ופתאום - דממה. הכל נראה למטה פסטורלי ויפה, כל כך קטן. נותרו לי ולאלה חמש דקות תמימות ליהנות מהנוף המרהיב עד הנחיתה. היא מאפשרת לי לנהוג את המצנח ימינה ושמאלה במהירות שיא, מוסיפה עוד אדרנלין ולשטף ההתרגשות שכבר אחז בי. "אין דברים כאלה", אני חושבת לעצמי, ומיד מתפנה לשאלה החשובה באמת: "אז מתי הפעם הבאה-".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו