קליפורניה, 1942: אישה ניצבת מול שלט בשכונת מגוריה וקוראת אותו בפנים חתומות. לאחר מכן, בתנועות מדודות שאינן מסגירות את סערת הנפש היא חוזרת לביתה, אורזת חפצים, משמידה זיכרונות, נועלת את הדלת ומתייצבת עם שני ילדיה בתחנת הרכבת.
הפתיחה המאופקת של "כשהקיסר היה אלוהי", ספרה של ג'ולי אוטסוקה (הוצאת פן-ידיעות ספרים, מאנגלית: רחל פן), המספר את סיפורה של הקהילה היפנית בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, לא מסגירה את העצמה הרגשית שטמונה בו; הפחד, הייאוש, הטינה והבושה שמהווים את תשתיתו יבעבעו לכל אורכו בזהירות, תחת מעטה עדין, פיוטי אפילו. בדומה לכך גם אורכו של הספר, 120 עמודים סך הכל, אינו מסגיר את הסיפור הגדוש והמפותל שמסתתר בו; אולי משום שמדובר בסיפור שבמשך שנים העדיפו רוב הצדדים המעורבים לשכוח.
ואולי מדובר בשכחה מוגזמת. "אפילו כאן אני נוכחת בכך", מגיבה אוטסוקה כשאני מודה בראיון עמה, שעד שקראתי את ספרה השני, רב המכר "הבודהה בעליית הגג" (שתורגם לעברית ב-2012 ועסק אף הוא בנושא מזווית שונה) לא שמעתי על הפרשה. "אני משוחחת עם קוראים רבים וחלקם, גם בארצות הברית המומים כשמתברר להם שהסיפור מבוסס על מעשה שהיה. ספרי הלימוד עוסקים בהרחבה במלחמת העולם השנייה, אבל לסיפור שלנו כמעט ולא מוזכר במסגרת תכנית הלימודים; זו אחת הסיבות, אבל הסיבה העיקרית היא שמדובר בפרק מביש מאוד בעברינו, שאנשים לא נהנים להיזכר ולדון בו. גם היפנים-אמריקנים כמו גזרו על עצמם שתיקה במשך שנים אחרי המלחמה, רצו לשכוח מזה וכמה שיותר מהר. ועדיין, זה מפתיע עבורי".
כמעט כל מי היפנים שהגיעו לארצות הברית בשלהי המאה ה-19 התיישבו בהוואי או לאורך החוף המערבי – וושינגטון, קליפורניה ואורגון, עבדו בעיקר בחקלאות ויצרו קהילות שהתעבו והתבססו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כ-120 אלף מהם חיו באזור החוף המערבי. ואולם לאחר מאורעות פרל הארבור סומנו היפנים בן רגע כאויבי המדינה, נעקרו מבתיהם ונשלחו למחנות כליאה ברחבי המדינה, שם שהו במשך שלוש שנים ויותר. משפחתה של אוטסוקה לא הייתה יוצאת דופן: סבה נעצר באישון לילה על ידי ה-F.B.I יום אחרי מאורעות פרל הארבור, והועבר למחנה לאסירים בדרגת סיכון גבוה; סבתה, יחד עם אמה ודודה, שהיו אז ילדים, נלקחו למחנה ביוטה וחזרו כעבור שלוש שנים וחצי. בספרה מספרת אוטסוקה במידה רבה את הסיפור המשפחתי, כשהיא סוקרת את קורותיה של משפחה במלחמה ממספר נקודות מבט שונות.
"רבים מהגברים שסומנו כ-'מסוכנים' פשוט נחשבו למנהיגים בקהילה: עורכי דין, עיתונאים, כמרים וכדומה", מסבירה אוטסוקה ומוסיפה, שסבה, שכאשר נכלא היה כבר בשנות הששים לחייו, הוחזק בארבעה מחנות שונים, חזר כשבריאותו אופפת מאוד ומעולם לא דיבר על מה שקרה; הוא לא חזר לעבוד וסבתה יצאה אם כן לעבודה וניקתה בתים במשך שלושים שנה. "רק אחרי שנים מצאנו אצל סבתי מכתבים שסבי כתב לה; רבות מהשורות צונזרו על ידי הממשלה ורבים מהדברים נאמרו בעקיפין או במרומז; כך למדתי מה קרה לו".
"לא רק תהליך תרפויטי". ג'ולי אוטסוקה. (צילום: Robert Bessoir)
האם אמה דברה על קורותיהם שם? "בתור ילדה היא הייתה מזכירה מדי פעם את 'המחנה', בהקשרים של עניינים של מה בכך; בצעירותי הייתי בטוחה שמדובר במחנה קיץ, לא הבנתי יותר מזה עד גיל מבוגר יותר. אני מניחה שלהבדיל אלפי הבדלות, כך היה גם אצל משפחות יהודיות רבות; היפנים שחזרו משם פשוט לא רצו לדבר על זה ואת יודעת מה? אף אחד לא רצה לשמוע על זה", היא צוחקת, כעוסה. "היא חזרה לתיכון בברקלי וחבריה לספסל הלימודים, שמכירים אותה עוד מגן הילדים אפילו לא שאלו איפה הייתה כל השנים האלה. אף אחד לא רצה לשמוע מזה. אני חושבת שרבים סברו, שהם לא מתכוונים בכלל לחזור".
בעיני החלק המדהים ביותר בפרשה, בספר ומחוצה לו הוא הרגע שהכלואים חוזרים לביתם וצריכים להמשיך בחייהם, כביכול מהנקודה שהפסיקו.
"לחלוטין. חלקם זיהו את חפצים יקרי ערך שהיו שייכים להם בבתיהם של השכנים. חלקם גילו שאין להם בתים לחזור אליהם. רובם התקבלו בשתיקה נדהמת. הייתה שנאה עזה כלפי היפנים בתקופה ההיא, והרבה בלבול. הרי שני שליש מהם היו כבר דור שני בארצות הברית, אמריקנים מכף רגל ועד ראש ופתאום זוהו כאויבים. נראה לי, שאחרי המלחמה הלך הרוח כלפיהם היה עוין אף יותר; וודאי כשנודע על היחס של היפנים כלפי שבויי המלחמה האמריקנים – אנשים לא רצו שהם יחזרו. יותר מכך, גם היפנים פחדו לחזור לבתיהם, הם לא ידעו מה מצפה להם שם, והם לא התקבלו בברכה".
"חשבתי שאראיין את אמי והיא תספק לי את כל הפרטים, אבל היא הייתה בשלבים מוקדמים של דמנציה ולא יכולתי להסתמך עליה יותר. קראתי המון עיתונים משנות הארבעים ושקעתי בתרבות של התקופה. כיום מחקר מקיף הוא הדרך שלי לחוש ביטחון ויציבות, דרך לצאת ממנה ולספר את הסיפור"
את עוסקת במשפחה, שעד המלחמה תרבות יפן הייתה שזורה בחיי היומיום שלה ועם זאת הספר משובץ ברפרנסים אינספור לתרבות הכל-אמריקנית – מדגני בוקר, דרך דמויות קומיקס, שירים, סרטים ועד אושיות פופולריות.
"המטרה הייתה להמחיש עד כמה הילדים הללו גדלו כאמריקנים לכל דבר, הזדהו עם התרבות הזו ונותרו המומים וחסרי אונים כשלפתע סומנו לא רק כ-'אחרים', אלא כאויבים. זו סתירה שלא יכלו ליישב. אמי לא דברה אנגלית עד שהתחילה ללכת לבית הספר, אך מרגע זה ואילך הייתה אמריקנית לכל דבר ועניין".
"אלמנט משתק"
המחקר המדוקדק שערכה אוטסוקה לפני כתיבת הספר לא היה מתוכנן. "חשבתי שאראיין את אמי והיא תספק לי את כל הפרטים", היא מספרת "אבל היא הייתה בשלבים מוקדמים של דמנציה ולא יכולתי להסתמך עליה יותר. קראתי המון עיתונים משנות הארבעים ושקעתי בתרבות של התקופה. כיום מחקר מקיף הוא הדרך שלי לחוש ביטחון ויציבות, דרך לצאת ממנה ולספר את הסיפור".
אוטסוקה, 54, מתגוררת בניו יורק קרוב לשלושים שנים אך כמו יפנים-אמריקנים רבים היא ילידת החוף המערבי וגדלה בפאלו-אלטו, קליפורניה ובעבר ציירה ולמדה תולדות האמנות בקולומביה וייל, מה שמסביר את השימוש הנבון והייחודי שלה בתיאורים וויזואליים. מעולם לא התכוונה לכתוב וכשהתנסתה בכתיבה, הייתה זו בעיקר כתיבה קומית. כשנחשפה לראשונה לסיפור המשפחתי אותו דימוי של אישה הבוהה במודעה לכד אותה, והיא התיישבה לכתוב את מה שהפך לפרק הראשון בספר זה. "חשבתי על זה בהתחלה כפעולה תרפויטית, שאוציא את זה ואחזור למה שאני עושה, הרי מעולם לא כתבתי משהו 'רציני' קודם לכן. אבל הדבר הבא שכתבתי היה מה שבדיעבד התברר כפרק השני. וכך זה התחיל להתרקם. אף פעם לא היה רגע שאמרתי לעצמי שאני עומדת לכתוב על קורותיה של אמי במחנות. זו הכרזה גדולה מדי. זה נטל שיש בו אלמנט משתק. אבל בשלב מסוים קלטתי שזה כל מה שאני רוצה לעשות. זו כנראה הדרך שלי להתמודד עם ההיסטוריה של משפחתי, להתבונן בעבר ולהבין מה קרה לנו".
האם את חשה שהחברה האמריקנית הפיקה לקחים מהמקרה, או שההיסטוריה רק חוזרת על עצמה?
"סיימתי לכתוב את הספר לפני אירועי 11 בספטמבר, אך הוא התפרסם לאחריהם ונקרא לאורם, מה שעורר עניין רב בספר ובקווי הדמיון בין היחס למוסלמים לאחר האירוע ובין היחס ליפנים בזמנו. כך שנוצר שיח מעניין, אבל מאידך יש גם שכחה מכוונת של עבר וכך, כל אימת שיש משבר אנחנו נוכחים שוב בשנאת הזרים ובקריאות לצעדים קיצוניים שיש בהם הכללות, שמועות שקר ופריטה על תחושות הפחד.
"בשנות הארבעים היפנים צוו להירשם במאגר נתונים וזכויותיהם הופרו בגסות. כעת, לאחר המאורעות האיומים בפריס כשלושים מושלים ברחבי ארצות הברית מצהירים שלא יקבלו פליטים סוריים למדינותיהם ופוליטיקאים אופורטוניסטיים כדונלד טראמפ דורשים לגרש את הסורים שגרים כאן והתאזרחו באופן חוקי. מפליא ומקומם שבמדינה שהוקמה על ידי מהגרים בעתות מצוקה מחפשים תמיד את האחר התורן לנקז כלפיו את הפחדים".
אוטסוקה, ששני ספריה זיכו אותה בפרסים נחשבים כגון פרס "פן/פוקנר" או פרס "פמינה" לספרות מתורגמת היא חלק מדור של סופרים צעירים ובולטים שאינם חוששים, כקודמיהם, לדון בנושאים רגישים ולהיות פוליטיים. "אני מרגישה שזה המצב גם ביחס לקוראים", היא אומרת.
היא מדברת בעיקר על קוראים צעירים. "במובן מסוים הם פתוחים וסובלניים יותר. זה מעודד. אני מניחה שזה קשור גם להתפתחויות דמוגרפיות – אנחנו הופכים עם השנים למדינה רב-גזעית ומגוונת יותר, וזה ניכר גם בספרות שנכתבת כיום, ואני חלק מכך. הייתי רוצה לחשוב שספרות יכולה לחולל שינוי. זו כביכול קלישאה, אבל בעיני קריאה היא אקט של תרגול אמפתיה. אנחנו קוראים על דמות שרחוקה מאתנו וחיה חיים אחרים ולרגע נכנסים לנעליה ולרגע הופכים להיות היא. יכולת כל כך בסיסית באינטראקציה האנושית, אני מרגישה שאסור לנו לשכוח אותה".
כריכת הספר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו