כשהשורות הללו נכתבות שכך מעט גל הטרור. איכשהו המשכנו בחיים שלנו. דיווח על הרוג בודד, במקום שהוא מספיק רחוק מהבית, הפסיק לצרוב את קרום הלב. ידיעה על פצועים נדחקת אחרי עמודי הפלילים.
אבל 23 המשפחות השכולות החדשות ומאות הפצועים עוד פה. ולמי שמתבלבל ומדבר באותו משפט על טרור ערבי וטרור יהודי, הנה הנתונים: מתחילת 2015 שרדו הישראלים 3,024 ניסיונות רצח בדקירות, ירי, השלכת אבנים, דריסה, שריפה, ארבע מיתות בית דין. 2,909 מתוכם בוצעו בידי פלשתינים. 115 בידי ערבים־ישראלים. מן העבר השני, המוקע והמוקצה: 21 התקפות אלימות של יהודים כלפי ערבים, כולל פגיעה ברכוש.
חמישי שעבר. הרב איתי הלוי, רב היישוב מגרון, יוצא ממסיבת החומש של תלמידי בית הספר בפסגות. שני מחבלים בצד הדרך פתחו בירי מדויק, מכוון, קרוב. צרורות פילחו את המכונית מצד לצד. השמשה הקדמית והחלון הימני הקדמי חוררו בקליעים שחלפו סמוך לאוזניו.
בין הפנים שלו לשמשה שרקו כדורים. המראה הפנימית התנפצה. כשהרכב של הלוי עבר אותם, נעמדו המחבלים במרכז הכביש והמשיכו במטח אש דרך החלון האחורי. באורח נס הלוי נותר ללא שריטה; במסגרת הזאת, הוא אפילו לא צימוק בתוך מבזק.
אם היינו בריאים, דבר כזה צריך להרים אצלנו הנד־ברקס בחריקה, לגרום לנו לעצור הכל. גם הלוי בעצמו לא יודע עד כמה ישובשו חייו, מעתה ועד יומו האחרון, אחרי ששמע את שריקות המוות כשחזר ממסיבת חומש. מסיבת חומש, למען השם. נפגעי הטרור, מעגל בתוך מעגל בתוך מעגל, לא שוכחים. גם אם נמך גל הטרור, הם עדיין טבועים בו, האוזניים אטומות ממים.
הפרחים של חברון
אל מערת המכפלה מגיעים 300 אלף ישראלים בשנה, לתפילה ולביקור. ביום שני השבוע סיים גינאדי קאופמן את עבודתו כגנן במתחם, קיפל את הכפפות והחזיר את כלי העבודה למקומם. הוא יצא אל תחנת האוטובוס, מול עמדת מג"ב, בדרך הביתה לקריית ארבע, אל אשתו וילדיו, כשמחבל התנפל עליו במאכלת שלופה ופצע אותו אנושות. הרופאים בשערי צדק נלחמים על הלב השסוע שלו, על חייו.
מערת המכפלה, זרה ומוזרה לחלק מהישראלים, מוקפת בגן פורח ובו עצי פרי ושיחי נוי וערוגות פרחים מטופחות. כתם ירק מפתיע בעיר אפורה שאינה מצטיינת באסתטיקה. גינאדי קאופמן עבד כאיש אחזקה וגם כעוזר לגנן של מערת המכפלה, פסח פינצ'בסקי.
הדר בוכריס ז"ל // צילום: באדיבות המשפחה
כשפגשתי את פסח לפני כמה שנים הגיש לי עלי כותרת של כובע הנזיר ואמר, תטעמי. עד לפני כמה שנים היה שופט בתחרויות כלבים באוקראינה, "נשוי לגויה, אבא של גוי". כשעלה לארץ החל לחבוש את ספסלי בית המדרש, להכיר את יהדותו, וכשהוא מתרוצץ היום עם מריצה ושקי דשן סביב קברי האבות - פניו אור. "אי אפשר להסביר את ההרגשה לעבוד פה", אמר לי.
לא רחוק מרחבת הכניסה שתל את עצי שבעת המינים, ובהמשך עצי אתרוג, וכ־100 שיחי ורדים וערוגות חן של עונתיים ורב־עונתיים - ובהם פרחי כובע הנזיר הכתומים־צהבהבים, שאותם הוא קוצץ ומכניס לתוך הסלט שהוא מכין בצהריים לתלמידי הכולל במערת המכפלה. "הצמחים כאן גדלים מהר בצורה שאי אפשר להבין", אמר והראה לי תאנה בגודל תפוח. ליד קיר המערה הקים גן טרופי.
והיה לו עוזר גנן צנוע וטוב לב בשם יצחק איימס. לפני חמש שנים נרצח איימס עם אשתו בפיגוע בדרך הביתה. בביתם בבית חג"י נותרו שישה יתומים קטנים. פסח המשיך לטפח את הצמחים המופלאים, ועכשיו עוזר לצידו גינאדי קאופמן שנפצע אנושות בפיגוע. הכלים החדים במחסן שלהם משמשים לגיזום ולניכוש, לא לשפך דם. בעזרת השם, גינאדי יחזור לעזור לו. יש להם תוכנית לשתול שם ציפורי גן עדן.
כל מקלחת היא סיוט
הרמתי טלפון לסיגל סופר, לשמוע מה שלומם. חודש עבר מאז השתחררה מבית החולים בתה הפעוטה תהל, בת שלוש וחודשיים, שבערה לאחר השלכת בקבוק תבערה לעבר מכוניתם לא רחוק מבית אל. היא עברה ניתוחי השתלת עור וממתינה לחליפת הלחץ שהוזמנה לה לפי מידותיה.
בינתיים הכוויות מכוסות במדבקות סיליקון, שאותן יש להסיר בכל יום לפני המקלחת, הליך מייסר שמלווה בצרחות ובצעקות. ככה, בכל יום. ואמא שלה, שחילצה אותה מתוך הלהבות (ונכוותה בעצמה בידה), נאלצת לקלף ממנה את המדבקות עד קצות הסבל. האזורים שנפגעו הם צוואר, גב, ישבן, אוזן ויד. הכוויות מגרדות. השתל עוד לא נקלט במלואו. כל מקלחת היא סיוט. רק השבוע, שישה שבועות אחרי, חזרה סיגל לעבודה. אנחנו מדברים על אמא שהוגדרה כפצועה קל וילדה שהוגדרה קל עד בינוני.
תהל היא הקטנה מבין שבעת ילדיהם של סיגל ואריאל. לפני 21 שנים נפצעה סיגל באורח קשה בפיגוע דקירה בפתח ביתה בנווה דקלים. שני מחבלים התנפלו עליה, כשבנה התינוק בידיה, ופצעו אותה בעשרות דקירות בכל חלקי גופה. בהתנתקות נעקרו מנווה דקלים והיום הם מתגוררים בניצן.
באותה נסיעה, לפני חודש וחצי, היו בדרך לשבת אצל אחותו של אריאל בבית אל. שני הגדולים נשארו בבית, שתי בנות נוספות נסעו באוטובוס ממוגן של אגד, ושלושה ילדים היו איתם במכונית: תהל, מתן (9.5) ותאיר (11.5). הילדים זוכרים צעקות, בכי, חוסר אונים, שניות שנראו כמו נצח עד שחולצה אחותם מחגורת הבטיחות. מתן מוכן לדבר על הרגעים הללו רק עם היועצת בבית הספר.
"אני יודעת שהמראות והקולות לא הולכים להיעלם", אומרת סיגל. "את המחבלים שניסו לרצוח אותי בנווה דקלים לא אשכח. אני זוכרת את הפנים שלהם. את הריח שלהם. את צעקת 'אללה אכבר' בכל דקירה. את הקולות בדקירות. עכשיו, בכל פעם שמדווחים על פיגוע דקירה, זה חוזר אלי".
היא לא מסוגלת לחזור לנהוג באותה מכונית שנפגעה מבקבוק התבערה. "האוטו חזר מהמוסך עם דבק מגע על הדלתות. חגורות הבטיחות עדיין קרועות. כשאני מסובבת את הראש אחורה יש לי הבזקים של ילדה בוערת. אני נוהגת ברכב שכור".
כשתהל הקטנה מתיישבת בכיסא הבטיחות החדש שלה היא חוזרת ושואלת על הכיסא הקודם, החרוך. "הכנו השבוע סופגניות ומישהו הזכיר שצריך להיזהר מהאש. כשתהל שמעה את המילה 'אש', יצא ממנה הסיפור כולו. היא סיפרה ש'ערבים זרקו עלינו בקבוק תבערה, וכולם צעקו, ואמא עשתה ככה עם הידיים כדי לכבות אותי'".
"אין לי למי לשיר"
זו אולי לא כתבה של עונג שבת. יותר עונש שבת. מי רוצה לקרוא על פצועים ועל הרוגים. ובכן, זה מה שיש. יש חללים בתוכנו. ולא נמלא את החלל בצמר גפן ריאליטי. פעם בכמה זמן צריך להתבונן על החלל, על החללים, ולנצור אותם לחצי שעה או חצי עמוד בעיתון.
הדר בוכריס שנרצחה בצומת גוש עציון נכנסה לי ללב. דרך התמונות שפורסמו היה אפשר לחוש את הנועם. במשפחה שלה לא רצו להתראיין. אבל פלא כזה עזב את העולם שלנו, טוב טהור שפגש ברוע טהור, וביקשתי בכל זאת כמה מילים.
מתולתלת, מחייכת, ממגנטת אליה אנשים מכל הסוגים. נולדה לפני 21 שנים להורים חוזרים בתשובה שנעו מחילוניות לחרדיות ואחר כך את כל הדרך בחזרה אחורה. היום ההורים גרושים, אביה גר בצפת ואמה בנתניה, ולא מנהלים אורח חיים דתי. הפרק הדתי בחייהם נשאר בביתר עילית החרדית, שאותה עזבו לפני שבע שנים. בית מורכב. מרוצף בטלאים. הדר יצאה ממנו כמו עולה מן הים, רחוצה ומלאת הוד, בלי שום תסביכים. דתייה שאמונתה זוהרת למרחוק.
הקשר עם ההורים היה בא והולך. עם אחותה, מעיין (19), קיימה קשר סימביוטי. "היא לא פחדה מכלום", אמרה לי מעיין השבוע. "היא עברה המון קשיים אבל קראה נכון את המפה של החיים. ידעה להוציא מכל דבר את הטוב שבו, מכל אדם את הטוב שבו, הסתכלה רק על הנקודה הפנימית, בלי להתבלבל".
תהל בוכריס // צילום: באדיבות המשפחה
אחרי הלימודים באולפנת נוב ברמת הגולן שירתה במשך שנתיים בשירות לאומי במושב הזורעים הסמוך לטבריה. אחר כך עבדה קצת, נסעה לטיול הגדול בהודו, וחזרה לארץ ללימודים במדרשת "זוהר" שבגוש עציון, מדרשה חסידית ארצישראלית. פתיל חייה נחתך שלושה שבועות אחרי שנחתה מהמזרח. "יש בה שמחת חיים מידבקת", מספרת אחותה, משתמשת בזמן הווה. "היא רצתה לעסוק בחינוך, ללמוד תיאטרון. אנשים נמשכים אליה, מרגישים שהם מחוברים אליה אחרי חמש דקות שיחה".
על דף שתלתה על קיר חדרה נמצאו המילים הבאות, בכתב ידה ובאותיות צבעוניות: "אני אוהבת את החיים. אוהבת את הטבע, אוהבת לרקוד, אוהבת לצחוק, אוהבת את מה שיש ומה שאין, מבינה שהכל לטובה. אני אוהבת אנשים ומעדיפה את הטובים שביניהם... אוהבת את המחוות הקטנות של היומיום, מחפשת את רגעי האושר הקטנים. אוהבת את היצירה, את האמנות, את הנשמה שבדברים. אוהבת ללא מטרה. פשוט אוהבת. אוהבת את הים, את הרוח, את קול הגלים".
ביום ראשון, 22 בנובמבר, נסעה הדר מהמדרשה שבה התחילה ללמוד אל חברה ביישוב כרמי צור. חיילים בצומת גוש עציון הבחינו בפלשתיני שמתקרב לתחנת האוטובוס ודרשו ממנו לחצות את הכביש לצד השני. הדר בדיוק חלפה שם. כששמע את החיילים קוראים לו לעצור, זינק המחבל על הדר ודקר אותה בגב ובראש. הדר התמוטטה במקום ואיבדה את ההכרה. מישהו שמע אותה אומרת שכואב לה הגב. אחד החיילים ירה במחבל והרג אותו. כל האירוע נמשך שניות ספורות. בשביל הדר זה כבר היה מאוחר.
"איבדתי את הנפש התאומה שלי", אומרת מעיין. "ידענו הכל אחת על השנייה. יותר מאחיות, יותר מחברות. יש לנו קשר פסיכי, טלפתי. כשרק התחילו הטלפונים מההורים לשאול אם שמעתי מהדר, הרגשתי תחושה חזקה של ריק בבטן. כאילו נעלמה לי התחושה בתוך הגוף. היינו מדברות בכל יום, כמה פעמים ביום. היינו שרות אחת לשנייה. אם אחת מאיתנו היתה שומעת ברדיו שיר 'שלנו', היא מייד היתה מתקשרת לשנייה ומצמידה את הטלפון לרדיו. אני רוצה להתקשר ולהגיד לה, 'ממי, אני בוכה, ואין לי למי'. אני רוצה לשיר לה. אין לי למי לשיר יותר".
כמו בפיגועי טרור אחרים בתקופה האחרונה, קצין הנפגעים של הווטסאפ והרשתות החברתיות השיג את הגורמים הרשמיים - גם אם לא ברור מי הם אותם גורמים רשמיים. אמה של הדר ליקטה רמזים ושמועות, עד שקיבלה טלפון מרופא בבית החולים שאמר לה, "מצטער, עשיתי הכל".
"גם הטלפון הזה מהרופא היה סוג של חידה", מספרת מעיין, "הוא לא הודיע לה שבתה נפגעה כך וכך, לא מאיפה הגיעה לבית החולים ומה קרה לה, ולא שנקבע מותה, אסור לו להודיע דבר כזה בטלפון, אלא משהו מעורפל על מה עשה כרופא.
"דודה שלי לא הפסיקה להתקשר לנייד של הדר. באחת הפעמים, כנראה בדיוק כשהכניסו אותה מהאמבולנס לבית החולים, הטלפון נלחץ בטעות, ודודה שלי שמעה רעש של חדר מיון ומישהו אומר 'כל הזמן מתקשרים לטלפון שלה, אני לא יודע מה לעשות'. זה היה כמו לחבר פאזל כדי להבין מה בכלל קרה לה".
מעיין, המשרתת בשירות לאומי בתל אביב, היתה ברחוב שינקין כששמעה שהיה פיגוע בגוש עציון. "התקשרתי לכל החברות שלה, למנהלת של המדרשה, לכל מי שהעליתי בדעתי. עד שהתקשרה חברה טובה ואמרה לי, 'מעיין, אני צריכה להגיד לך משהו'. שאלתי אותה מה, והיא אמרה, 'תכבי את הווטסאפ. אל תקשיבי למה שאומרים. יש שמועות'.
"באותו רגע הכל נפל לי מהידיים, התחלתי לרעוד, לצרוח ברחוב. מישהי שעברה שם הושיבה אותי על ספסל ונתנה לי בקבוק מים. התקשרתי למד"א ושם אמרו לי, 'אם זו אחותך, את כבר תשמעי על זה בתקשורת. אנחנו לא יכולים למסור לך שום מידע'.
"אני בשינקין, על ספסל, מטושטשת לגמרי. דודה שלי ביקשה שאגיע הביתה לנתניה. לא הבנתי, אם היא נפצעה, למה לנתניה, למה לא לבית החולים? שום גורם רשמי לא דיבר איתנו. עד עכשיו. דיברתי עם המשפחה של בני הזוג הנקין והבנתי שגם שם קיבלו את ההודעה משמועות ווטסאפ, אבל אצלם לפחות הגיע נציג של המשטרה לספר מה היה בפיגוע. אנחנו ליקטנו בשבעה פירורי מידע מעדי ראייה ועדי שמיעה כדי להבין מה קרה לה".
במדינת ישראל אין גוף שבאחריותו הודעה למשפחות הרוגי טרור. לעיתים מגיעה בשורת האיוב על ידי שוטר במדים, לעיתים נציגים של הרשות המקומית, ולעיתים שמועות. יגיל הנקין תיאר כיצד שמע לראשונה על הירצחם של אחיו וגיסתו, בני הזוג הנקין, ממכר שהתקשר להשתתף בצערו.
גם משפחתו של יעקב ליטמן, שנרצח עם בנו נתנאל, לא קיבלה כל מידע. אחיו זיהה את הרכב בטלוויזיה. כשהתקשר מיוזמתו לבית החולים סורוקה, אימתו באוזניו את הנורא מכל. הוריו הקשישים של יעקב ליטמן, הסבים של נתנאל, שמעו על כך בטלפון לפני כניסת השבת. הם נותרו לבדם במשך שבת שלמה, ללא תומך וללא מנחם. הקמת מנגנון אזרחי שמטפל במקרים כאלו הוא הכרח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו