זה לא ש"הדינוזאור הטוב" אינו טוב. כי הוא טוב, ולפעמים אפילו יותר מכך. אבל מאולפני פיקסאר כבר התרגלנו לצפות ליותר. ובסרט החדש שלהם פשוט אין את הדבר הזה - את ה"יותר".
מה שיש בו, לעומת זאת, הוא קונספט חביב ולא ממש מפותח - שתוהה מה היה קורה אילו האסטרואיד שהביא להכחדתם של הדינוזאורים היה מפספס את כדור הארץ - מלווה בסיפור חניכה סטנדרטי ונוסחתי למדי שבו דינוזאור פחדן בשם ארלו חווה מוות של הורה, הולך לאיבוד, ולומד להיות אמיץ. אתם יודעים - השפיל הרגיל של דיסני.
סיפור הפקתו של "הדינוזאור הטוב" יכול ללמד רבות על הסיבות שהביאו לכך שיצא כפי שיצא. הפרויקט נולד כבר לפני לא מעט שנים, ואמור היה לצאת לאקרנים ב־2013. אך תוך כדי עבודה, קברניטי הקריאייטיב הפרפקציוניסטים של פיקסאר הביעו את חוסר שביעות רצונם מהסיפור - שהיה הרבה יותר מורכב ושאפתני במקור - והוחלט לעצור את הכל, להחליף את הבמאי (דבר שכבר קרה כמה פעמים במהלך הפקות של האולפן) ולחזור אל שולחן השרטוט.
לכן, אם "הדינוזאור הטוב" מרגיש כמו סרט ש"הולך על בטוח", קרוב לוודאי שהדבר נובע מהעובדה שזה בדיוק מה שהוא עושה. במקום לקחת סיכון ולפגוע במאזן הדי מושלם של האולפן המוערך, המפיקים הושיטו את ידם אל ספר הסיפורים הבסיסי ביותר שהיה על המדף, שלפו ממנו רק את הרכיבים הנחוצים ביותר והמוכחים ביותר - את אלה שאי אפשר בלעדיהם ואת אלה שתמיד אפשר לסמוך עליהם - וביקשו להיעזר בהם כדי למנוע מקרה מצער של טוטאל לוס.
אז הניתוח להשתלת תסריט אמנם הצליח, וחייו של החולה ניצלו. אבל עם כל הכבוד לנס הרפואי, בשביל בינוניות אנחנו לא צריכים את פיקסאר. בשביל זה יש לנו את דרימוורקס.
המנוע העלילתי של הסרט הוא מערכת היחסים שנרקמת בין גיבורנו ארלו לבין ילד פרא ניאנדרתלי בשם ספוט, כאשר הטוויסט הוא שבן האנוש משמש כחיית המחמד במערכת היחסים הזאת. למרות שמדובר בטוויסט נחמד, ולמרות שהיחסים בין השניים מתהדרים בטאץ' עדין וחמים, המבנה האפיזודי של הסיפור חושף את דלותו היחסית של החומר. חלק מהאפיזודות - כמו זו שבה ארלו וספוט אוכלים פרי שגורם להזיות ושוקעים אל תוך טריפ פסיכדלי או זו שבה השניים פוגשים במשפחה של דינוזאורים שמשחקים אותה קאובויים - מוצלחות. וגם הנבלים של היצירה - חבורה של בעלי כנף רעבים - מדגמנים מידה קצת יותר גבוהה של אכזריות מהרגיל. אך החלקים השונים אינם מתלכדים לכדי שלם בעל נפח, ומה שנותר בסופו של דבר הוא התחושה שבסרט הזה כבר היינו. רק שאז קראו לו "במבי", או "מלך האריות", או "מוצאים את נמו". תלוי בשנתון שלכם.
בהיעדר מורכבות ומקוריות עלילתית, האטרקציה העיקרית ב"הדינוזאור הטוב" מגיעה מהכיוון הוויזואלי. נופי הטבע המרהיבים שמקיפים את ארלו ואת ספוט לוקחים את יכולות האנימציה של פיקסאר לגבהים חדשים, ובמקרים רבים הם נראים כה מציאותיים שקשה לשים לב להבדל בינם לבין הדבר האמיתי. שדות, יערות ונהרות בתוליים - אין ספק שכדור הארץ היה מרוויח בענק אילו בני האדם לא היו מקבלים הזדמנות להפוך לשליטיו. באותה נשימה, אין גם כל ספק שהצופים היו מרוויחים בענק אם הסיפור שהיה מסופר על רקע הנופים המדהימים האלה היה קצת פחות בנאלי וממוחזר.
"הדינוזאור הטוב" ("The Good Dinosaur"), במאי: פיטר סון. ארה"ב 2015
מפלצת בע"מ
גם את סרט הילדים הישראלי החדש "אבוללה" - שמביא את סיפור חברותם של ילד עצוב ודחוי חברתית ומפלצת פרוותית ענקית - כבר ראינו בעבר. אבל עד כמה שידוע לי, טרם זכינו לראות אותו מתרחש בירושלים, בעברית. וזה, ככל הנראה, כל ההבדל.
כמו אינספור במאים לפניו, גם התסריטאי/במאי יוני גבע ביקש לעשות סרט בסגנון סרטי שנות השמונים שעל ברכיהם גדל, כאשר מקור ההשראה העיקרי והבלתי מוכחש הוא "אי.טי" של סטיבן שפילברג. התוצאה אמנם רחוקה מלהיות הוליווד, אך לטעמי, אם נביא בחשבון את התקציב המוגבל שעמד לרשות היוצרים ואת המגבלות הבלתי נמנעות שכרוכות בהפקת סרט מקומי, בהחלט ניתן לומר שגבע עומד במשימתו בכבוד. בעיקר מפני שהוא לא קופץ מעל לפופיק, ומפני שהוא נמנע מליפול למלכודות המתבקשות.
את המבחן החשוב ביותר שלו עובר הסרט בגבורה: אבוללה, המפלצת המסתורית - שדמותה משלבת בין שחקן בתחפושת לבין אפקטים דיגיטליים - מעוררת צחוק ורגש, ונראית מעולה. זהו לא דבר של מה בכך, כמובן, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסרט ישראלי. כך או כך, ח"ח גדול מגיע לשחקן עידן ברקאי, למנהל האפקטים הוויזואליים יוני כהן, לבמאי האנימציה והאפקטים איתמר ברק ולכל מי שתרמו לעיצובה, לבנייתה ולהנפשתה של המפלצת. כן ירבו!
למרבה המזל, גם אלה שמקיפים את אבוללה עושים עבודה מהימנה. יואב סעדיאן רוזנברג, שמגלם את הילד העצוב והדחוי חברתית, אולי אינו שחקן גדול (עדיין), אך הוא ללא ספק סימפטי. בר מיניאלי, בת כיתתו החרשנית שהופכת לשותפה לסוד, צועקת ממש טוב. ומכרם חורי - שמגלם את השרת של בית הספר, אשר מסייע לשניים להסתיר את אבוללה מפני היחידה המשטרתית הסודית שרודפת אותו - נפלא כהרגלו.
גיבוריו של גבע עוברים בכל התחנות העלילתיות הדרושות, ומכים בכל הביטים הסיפוריים הנחוצים. ישנם כמה מפגשים עם הבריונים של בית הספר. ישנו המורה המרושע וחסר הרגישות (רותם קינן) שמתנכל לגיבורנו. וישנו גם הנבל המרושע ממשרד הביטחון (יהודה מור), שמעשן סיגריות בחושך. ניתן לטעון כי חלק מהסצנות מתארכות קצת יותר מדי ופוגעות בקצב ובזרימה, וניתן גם להתאונן על חוסר העדינות וחוסר האלגנטיות שבה מטופלת הסיבה הטרגית לעצבותו של הילד. אך לא ניתן לומר שגבע לא מכיר את רזי הז'אנר שבתוכו הוא פועל. ואי אפשר להגיד שהסרט שלו אינו עובד.
מי שמסייעים לכך לקרות הם הצלם גיורא ביח, שעוטף את אתרי ההתרחשויות בהילת התדהמה השפילברגית (שהפכה עם השנים לסמן ויזואלי המזוהה עם התמימות של הילדות), והמלחין פרנק חיים אילפמן, שאחרי "מי מפחד מהזאב הרע" תורם כאן פסקול תזמורתי נוסף שמשדרג את היצירה כולה. ב"דבר הבמאי", שצורף לתיק העיתונות של הסרט, כותב גבע כי "השאיפה ב'אבוללה' היתה לעשות סרט ישראלי שילדים וההורים שלהם יוכלו לראות וליהנות ממנו יחד". הוא הצליח. והעובדה שבמרכז סרטו ניצבים שני ילדים יהודיים מגבעת משואה, גבר ערבי משייח' ג'ראח ומפלצת ענקית וטובת לב רק מוסיפה לו נקודות. המפלצת הזאת היא משלנו.
"אבוללה", תסריטאי/במאי: יוני גבע. ישראל 2015
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו