שיעור מולדת

פעם או פעמיים בשנה - אולי יותר, אולי פחות - זה קורה לכל אחד מאיתנו. אנחנו נתקלים בשם של מישהו שמת. זה יכול לקרות באמצע שיטוט באינטרנט, בעת קריאה בספר או במהלך צפייה בסרט דוקומנטרי. אחרי זמן מה, קצר או ארוך, השם הזה צץ שוב בתודעתנו. זה שם מארץ אחרת או ממחוז ילדותנו, לא משנה - הוא לא נותן מנוחה. אז אנחנו מתחילים לבדוק - מהיכן השם צץ, מיהו האיש שמאחוריו, ומהן נסיבות מותו. זה מה שקרה לאלכסנדר ה-מון כשפגש לראשונה את השם לזרוס אוורבוך.

לזרוס אוורבוך היה צעיר יהודי מקישינב שהיגר לשיקגו אחרי הפוגרום בתחילת המאה ה-20. במארס 1908 הוא הופיע על מפתן ביתו של ג'ורג' שיפי, מפקד משטרת שיקגו. מראהו המרושל של אוורבוך, היותו יהודי בימים של אנטישמיות גואה באמריקה והשתייכותו האפשרית לארגון אנרכיסטי - גרמו לשיפי לירות בו למוות. המון, מהגר בשיקגו מאה שנים לאחר מכן, קרא על הצעיר היהודי בספר "אנרכיסט מקרי" שהעניק לו ידיד. הוא מיד חש כי עליו לצאת למסע בעקבות חייו הקצרים של לזרוס אוורבוך.

מה עשית בקיץ 92'-

סיפורו של אלכסנדר המון אף הוא יוצא דופן. על אף שחי בארה"ב כבר 18 שנה, נדמה שהוא פועל במרחב כלאיים - בין הספרות האירופית לאמריקנית, בין זהות של סופר בוסני לבין הכרה ככותב מערבי בולט. אנגלית אינה שפת אמו, ובכל זאת הוא כותב באנגלית משובחת שמביסה כותבים אמריקנים רבים אחרים. סיפור ההתחקות אחרי לזרוס אוורבוך הפך ב-2008 לספרו השלישי, "פרויקט לזרוס", שרואה עתה אור בעברית בתרגום של טל ניצן (הוצאת מחברות לספרות והספריה החדשה). הרומן מזגזג בין הסיפורים - סיפורו הטרגי והקפקאי של אוורבוך וסיפורו של הגיבור המספר, בן דמותו של המון, סופר בוסני שחי בשיקגו בשם ולדימיר בריק. בריק יוצא עם חברו הצלם למסע במזרח אירופה - ממש כמו המסע שערך המון בעצמו כתחקיר לספר.

המון נולד ב-1964 בסרייבו שביוגוסלביה לאב ממוצא אוקראיני ולאם בוסנית-סרבית. לאחר שסיים לימודים באוניברסיטת סרייבו ושירות חובה בצבא היוגוסלבי, החל לכתוב פרוזה. התפנית הגדולה בחייו הגיעה בשנת 1992, כשנסע לביקור בארה"ב כסופר אורח. הוא שהה בשיקגו כשלפתע, ב-6 באפריל, פרצו המהומות בעיר הולדתו וכוחות סרביים צרו על העיר. המון, הלום מההתפתחויות הדרמטיות, התבצר בדירת חבר וצפה ללא הרף בשידורי הסי.אן.אן מהחזית. בעצת אביו החליט להישאר בשיקגו עד יעבור זעם. בראיון שהעניק לג'וליאן בורגר מה"גרדיאן", ושתורגם לעברית על ידי תמר פלג מהספריה החדשה, סיפר המון כי השבועות הראשונים לאחר פרוץ הקרבות היו עבורו תערובת מטושטשת של שיחות טרנס-אטלנטיות מטלפונים ציבוריים למשפחתו בסרייבו. "התהלכתי עם כיס מלא מטבעות", סיפר. "קיץ 92' היה הגרוע ביותר, אנשים לא ידעו איך להתחבא מהצלפים". כתוצאה מהמלחמה, החליט המון לנתק את קשריו עם השפה הבוסנית ונדר לעצמו שמעתה יכתוב רק בשפה האנגלית.

בתוך שלוש שנים הושלם המהפך. המון סיים לימודי אנגלית באוניברסיטת נורת'ווסטרן ואחרי שהגיש את אחת מעבודותיו זכה לשבחים מאחד ממרציו. הפרופסור הציע להמון לשלוח סיפור לכתב עת ספרותי, ובעקבותיו חתם המון על חוזה עם סוכן אמריקני. בעת העבודה על הדוקטורט השלים המון את קובץ הסיפורים "שאלת ברונו" - והפך לסופר במשרה מלאה. ספרו השני, "איש משום מקום", ראה אף הוא אור בעברית.

השפה היא לא העיקר

העובדה שנישא לאמריקנית, טרי בויד, ושלזוג נולדה ילדה על אדמת אמריקה, לא רידדה את הקונפליקט שניכר בכתיבתו של המון. "פרויקט לזרוס", עם סממניו האוטוביוגרפיים, גדוש ברגשות ומולדות - לא רק בין אמריקה ליוגוסלביה, אלא גם בין מקורות ההשראה של המון ככותב. באמריקה הוא הושווה לא אחת לוולדימיר נבוקוב, אבל גם שמותיהם של סמואל בקט - אירי שכתב בצרפתית מופלאה - וג'וזף קונרד הפולני שפירסם את "לב המאפליה" באנגלית, הוזכרו.

לדברי טל ניצן, שתירגמה את "פרויקט לזרוס" מאנגלית, עניין בחירת השפה הוא אכן "לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. המון היה בחור יוגוסלבי שנקלע לארה"ב במקרה, והתחיל לכתוב את ספריו באנגלית יפהפייה. הוא כפה על עצמו משטר לימוד, היה כותב עם מילון שהונח לידו וחיפש פירוש לכל מילה". עם זאת, ניצן סבורה כי השיח סביב המעבר לכתיבה באנגלית אינו העיקר, וכי הפרוזה האיכותית של המון היא שהפכה אותו לכוכב בינלאומי. "הוא סופר מאוד מוערך ונושאים אותו על כפיים", אומרת ניצן, "עובדה שכל ספריו, שלושה במספר, תורגמו כבר לעברית. בארה"ב קוראים לו 'אלכסנדר הגדול'. העניין הלשוני ראוי לציון, אבל הוא לא היה מספיק כדי להפוך אותו לסופר כה מדובר כפי שהוא היום".

ניצן, מהמתרגמות הבכירות בישראל, תירגמה עד היום כ-70 ספרים, רובם מספרדית. היא מספרת שכשהיא חוזרת לתרגם מאנגלית, "זה רק אם יש לכך סיבה טובה, ולגבי ספרו של המון, ידעתי מראש שזו סיבה טובה. אהבתי מאוד את כל ספריו".

סיפורו של לזרוס אוורבוך וסיפורו של הגיבור המספר כתובים בטון שונה. האם כך גם במקור-

"לחלוטין. אלו ממש שני סיפורים שונים והסגנון והטון אחרים לגמרי. בסיפור האוטוביוגרפי יש הרבה אירוניה, הומור והרפתקאות, ואילו הסיפור השני - של לזרוס - הוא טרגי ללא נשוא. המעניין הוא שיש נקודות מגע רבות בין שני הסיפורים - בין המספר, היוגוסלבי, בן גילו של המון, לבין סיפורו של לזרוס. זה ניכר בכל מיני פרטים ודמויות בסיפור. כך שלאט לאט מתברר שההידלקות של המספר על המקרה של לזרוס אוורבוך כלל לא היתה מקרית".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו