בימים היפים של "נשיונל ג'יאוגרפיק", לפני יותר מ־20 שנה, פרצה לתודעה טכנולוגיה חדשנית. באמצעות עדשות מורכבות וחשיפה מיוחדת, יכלו צלמי המגזין להציג תהליכים ביולוגיים מורכבים וממושכים בהבזק של כמה שניות - אביב שהופך לחורף, פריחה שנפוצה לשלכת, נחש בריח מעכל את גופתה המסכנה של ארנבת תועה או ריקבון שמתפשט בצמח חי.
במובנים רבים, "טובת הילד" - ספרו החדש של איאן מקיואן - מבצע מהלך דומה לאותה טכנולוגיה. אלא שמקיואן, מהסופרים המפורסמים והמצליחים בעולם המערבי, אינו מתמקד בג'ונגלים באמזונס או בשבטים האבודים בערבות הפמפס בפטגוניה. את המצלמה הרגישה שלו הוא מפנה אל שכונות היוקרה שנמצאות בצד הטוב של לונדון, ואת העדשה הוא מכוון לחשיפה ארוכה וחסרת רחמים.
במהלך שנראה על פניו כמעט טרנדי, בוחר מקיואן - כמו סופרים אירופאים אחרים - לעסוק בכמה מהסוגיות הבוערות על סדר היום המערבי, ובדומה להם הוא ממקד את נקודת מבטו בקבוצת ההתייחסות שהוא שייך אליה. ממנה, הוא יוצא לספירת המלאי: שקיעת הליברליזם החילוני, עלייתם של כוחות דתיים חדשים, גלי הגירה מפתיעים והקצנה בפערים חברתיים.
"טובת הילד" הופך את קוראיו לצופים מהצד בחלק מהתהליכים העכשוויים האלה, דרך נקודת מבטה של האליטה הסגורה. מקיואן פורץ אל האליטה הזו מהכבישים הצדדיים של שכונות היוקרה, מעבר לשומר הסף, ודרך חלונות ובריחים - היישר אל חדר המיטות.
ובחדר המיטות של "טובת הילד" אנחנו לא מוצאים אפילו אחד שגילו הביולוגי יכול להתאים להגדרה. להפך - גיבורי הרומן הם צמד לונדוני מוצלח ואפילו קצת מזדקן, פיונה וג'ק. הוא פרופסור להיסטוריה עתיקה, אקדמאי מוערך ונאה; היא שופטת בבית המשפט הגבוה, מומחית לדיני משפחה. השניים יכולים לתפקד כפרסומת לאליטה הבורגנית ואולי, כדי להדגיש את הניתוק מכותרת הספר, הם גם נטולי ילדים מבחירה ומבוצרים בצורת החיים התרבותית שסיגלו לעצמם: שותים וויסקי, מעריכים אמנות, עוסקים במוסיקה, גרים בחלק הטוב של לונדון.
אבל זמן לא רב חולף עד שמקיואן מנחית על ג'ק ופיונה את המכה הראשונה, שמסמנת את הנפילה. יום אחד מגיע ג'ק ומודיע שהוא זקן מספיק כדי לנהל רומן עם אישה צעירה. זאת, כמובן, בתנאי שאין לפיונה התנגדות. פיונה, שעיסוקה כשופטת כבר זימן לה אי אלה סוגיות מורכבות וצברה מוניטין בין היתר בזכות פסק דין מפורסם שבו הורתה לבצע ניתוח הפרדה בין תאומים סיאמיים - מוצאת עצמה קצת פחות החלטית וליברלית. מעבר לכך, היא עסוקה בעלילת המשנה של הספר, שמתפקדת גם כמטאפורה ליחסים שלה עם ג'ק: משפט סוער ומתוקשר שבמרכזו עומד גורלו הרפואי של אדם הנרי, נער חולה לוקמיה מקהילת עדי יהוה. על פיונה להחליט אם עובדת היותו קטין תשאיר את ההחלטה הרפואית בידי הוריו - עניין בעייתי כשמדובר בקהילה ששוללת התערבות שכזו. הזרמת הדם החדש לגוף החולה, כמוטיב מרכזי בהתרחשות, מרמזת על הצורך העז בהתחדשות בחיים הבורגניים של פיונה וג'ק.
בין ההחלטה שתקבע את עתיד הזוגיות שלה, להחלטה על גורלו של אדם הנרי, פיונה מתבלטת ברומן כדמות טרגית נהדרת, תקועה והמומה. אבל מה שתורם לה באמת הוא המיומנות הטכנית של מקיואן שמעניק כהרגלו תפנית מפתיעה בעלילה - במקום להשאיר את דמותה של פיונה כמצבה אילמת המסמלת את הביקורת על החברה המערבית בת ימינו, הוא שולח את הנרי הצעיר וחולה הלוקמיה להתגלות בכל יופיו הפיוטי. בכך הוא טורף את הקלפים ומזעזע את עולמה של פיונה, וכך מונע ממנה - באבחת קולמוס - לפתוח אופק חדש בעלילה שיש בו אולי תקווה ופתרון. את הרחמים שאמורים להיות מופנים כלפי הנרי חולה הלוקמיה, מקיואן מונע מעלילת הספר: זו טרגדיה, והמוות מחכה מעבר לפינה.
העיסוק המורבידי בדיני נפשות פועל פעולה כפולה. הוא תורם לדרמה המשובחת שמתפתחת בין שלוש הדמויות הראשיות, ובו בזמן מחביא מהקורא את האלמנט המרכזי שנעלם מהרובד הגלוי של הספר: האימפוטנציה. חוסר היכולת והתקיעות הם אלו שנמצאים בכל פינה בחיי הזוג המוצלח לכאורה. זה ניכר בכך שהם מפסיקים לקיים יחסי מין מרגשים, באובססיה שג'ק מפתח בקשר לעיסוק באפשרות של רומן מחוץ לנישואים, ואפילו בקשר המורכב והחולני שנוצר בין פיונה להנרי החולה. וכשאלה המרכיבים, אין פלא שבסופו של דבר האשמה, החרדה, התסכול והאין אונים גוברים ומשתקים את התשוקה.
"טובת הילד", אם כן, הוא ספר חשוב ורלוונטי לא רק משום שהוא עוסק בנושאים חברתיים שנמצאים במוקד העניין של אזרחי העולם המערבי. כאמור, סופרים אירופאים הולכים כבר זמן מה בדרך דומה. השבחים מגיעים לו בעיקר בשל העובדה שהוא מציג את המיומנות הפנומנלית של מקיואן כמספר; הבחירה הסגנונית שגלומה בספר, שנמצאת על התפר בין עדינות לשעמום ובאה לידי ביטוי בקצב האיטי והמסויג, טומנת בחובה סכנה לקורא התזזיתי, אבל תחת ידיו של מקיואן מצדיקה את עצמה ומדגימה שימוש מופתי באמצעים פשוטים ומתונים. את הצמיגות של המצב מקיואן הופך למתח; את התקיעות הוא הופך לדרמה.
ורק כך, כשהסגנון כופה את עצמו על המסר ולא להפך, נרקם סיפור משפחתי פשוט לכדי אלגוריה נוקבת על החברה המערבית. הטקסט מתגלגל ויוצא חסר מאמץ. אם תרצו, מהותו של הרומן הזה כציור שמן שהוזמן במיוחד ותלוי בסלון לצד יצירות אמנות אחרות ובו דיוקן של גבר ואישה, מהחזה ומעלה. מחוץ לתמונה, חצי גופם התחתון עמוס במשקולות קטנות ומטרידות שמושכות אותם למטה ומשאירות להם ברירה אחת בלבד - לצוף.
טובת הילד / איאן מקיואן
מאנגלית: מיכל אלפון; עם עובד, 195 עמ'
דאון טאון // נטע הלפרין
סיפוריה של שלי אוריה מלאי הבחנות חינניות, אך אינם מותירים מקום לדמיון של הקורא
את קובץ הסיפורים "תל אביב 0 ניו יורק 1" שכתבה שלי אוריה, מומלץ להתחיל לקרוא מהאמצע ואז לחזור להתחלה; או שמא יש לומר שתחושת האמביוולנטיות שמלווה את הקריאה מתמתנת במידת מה לקראת אמצעו של הספר.
אוריה, ילידת ארה"ב שגדלה בישראל וכיום מתגוררת בניו יורק, מכירה את שתי התרבויות לעומקן ואף חצויה ביניהן. "תל אביב 0 ניו יורק 1", כמתחייב משמו, הוא אם כן קובץ סיפורים שהמשותף להם הוא תנועה תדירה של דמויות על קו התפר: בין תל אביב לניו יורק. בין הריאליסטי לסוריאליסטי. בין התמכרות ואובדן שליטה ובין השאיפה לשלוט ולשעבד. בין סיפור אהבה מסורתי לבין סיפורי אהבה אלטרנטיביים. דווקא השפה, אגב, לא נעה בין אזורים אלא היא אנגלית מתורגמת במובהק.
אוריה היא סופרת כריזמטית, היודעת את מלאכתה וכותבת בביטחון רב. היא חושפת את פרטי העלילות בהדרגה ומאפשרת להן לצבור תאוצה. היא כותבת על קשרים בלתי שגרתיים בטבעיות ובלי להתנצל, וזה מרענן. השפה שלה קצבית, מסוגננת, עתירה בהבחנות משוננות וחינניות, מנוקדת בתחבולות רטוריות ועיטורים עכשוויים.
ואולם קו תפר הוא רעיון שמעצם מהותו מעט מופנם, רקום לתוך כיס פנימי; יש לגשש אחריו, לאתר אותו, אפילו קצת. אצל אוריה קו התפר מואר בזרקורי ענק, מה שמעניק לסיפורים לא פעם אופי מעט סכמטי ולדמויות הנדרשות על מנת לעצב אותו מין טעם לוואי תבניתי ולעיתים אף קלישאתי.
כך, למשל, ב"ככה אני צריכה להיות", על צעירה המכורה לסקס עם נשואים (ואין גבר נשוי שיוצר איתה קשר עין ולא פוצח עימה בקשר), או ב"הקטע של סופיה", רומן בין שתי שותפות לדירה שאחת מהן היא מעין פרפר מסמא עיניים שאין מי שלא מנסה לאחוז בו ונכשלת (אך בפועל היא קלישאה של הארכיטיפ המתוארת ללא סדקים, מתוך הערצה מוחלטת ולמרבה הצער אף ללא הומור).
כמו הדמויות המהוקצעות, גם סוף הסיפור מגיע תמיד במצב משויף ומעוגל, אפילו אם בפועל אנחנו משאירים את הדמות שבמרכזו באי־ודאות באשר לעתידה. אין אצל אוריה הרהוטה עד אין קץ מקום לשתיקות ולפערים וזה, כמובן, יותר מלגיטימי. ואולם, היות שכאמור במרכז כל סיפור וסיפור עומדות דמויות מעט תלושות, המנסות למצוא נקודה להיאחז בה בעולם מורכב, המחייב אותן לחזור ולנוע, ולהגר, ולעקור בניגוד לרצונן - לא פעם מורגש פער מציק בין השאיפה לעיסוק במעורער והפצוע ובין העטיפה המתקתקה; פער שדווקא היה עשוי להיות מעניין לו היה מודע לעצמו.
יש גם יוצאים מן הכלל, כגון הסיפור "חכמה בלילה", אך ככלל, הפער מתמתן בסיפורים המתאפיינים במימד סוריאליסטי, אולי כי בניגוד לסיפורי האהבה הריאליסטיים, הסיפור הסוריאליסטי מותיר מעט מקום גם לקורא בכך שהוא מציע לו אפשרות לעופף עימו אל מרחבי הדמיון.
תל אביב 0 ניו יורק 1 / שלי אוריה
מאנגלית: רוני בק; כתר, 213 עמ'
הקוראת האולטימטיבית // נטע הלפרין
מחקר אמריקני חדש מגלה כי הפרופיל של הקורא המתמיד ביותר הוא אישה, לבנה, משכילה ובעלת הכנסה גבוהה
סטטיסטיקות ספרותיות הן עניין מפוקפק; ריבוי המשתנים מביא לכך שמול כל מחקר אפשר להמציא מחקר נגדי ולא פחות משכנע. אבל ניתן להאמין למחקר הנוכחי מבית Pew Research Center, שלפיו הצעירים האמריקנים קוראים יותר ספרים בהשוואה לשכבות גיל אחרות.
מן המחקר, שהתפרסם לראשונה באתר Fact Tank, כ־80% מאזרחי ארה"ב בגילי 29-18 קראו לפחות ספר אחד במהלך השנה האחרונה; זאת בהשוואה ל־71% בגילי 49-30, 68% בגילי 64-50 ו־69% בגילי 64 ויותר.
שלא במפתיע עולה כי הפרופיל של הקורא המתמיד הוא אישה בגילי 29-18, לבנה, משכילה ובעלת הכנסה גבוהה. אותה אישה קוראת בממוצע כ־14 ספרים בשנה, זאת לעומת 9 ספרים בשנה שיקרא גבר בעל פרופיל דומה; הבדל משמעותי, כפי שמציינים עורכי הסקר, אך עדיין לא כזה שבא לידי ביטוי ברשימות רבי המכר, שבהן נוכחות דומיננטית לגברים הכותבים עבור גברים.
כצפוי, עולה כי לרוב בעלי השכלה גבוהה יקראו יותר מספר אחד בשנה. הפרופיל הטיפוסי הוא של אדם בעל תואר אחד לפחות הקורא בממוצע כ־17 ספרים בשנה, לעומת קורא המחזיק לכל היותר בתעודת בגרות וקורא בממוצע לא יותר מ־7 ספרים בשנה. פער גדול קיים גם בין קוראים המשתכרים פחות מ־30 אלף דולר בשנה וקוראים לא יותר מ־7 ספרים בשנה, לעומת כאלה המשתכרים יותר מ־75 אלף דולר בשנה וקוראים כ־15 ספרים בממוצע.
לפי המחקר, אנשים מאותה קבוצת גיל המתגוררים באזורים כפריים יקראו בממוצע יותר ספרים בשנה (13) לעומת דרי פרברים (12) או תושבי ערים (10); זאת למרות העובדה שהסצנה הספרותית, על חנויות הספרים המגוונות, ערבי תרבות וכן ירידי הספרים הגדולים, שוקקת בערים.
כתמיד, עם פרסום המחקר נשמעו לא מעט קולות המתקוממים על היעדר נתונים חיוניים ועל פילוח גס מדי מלכתחילה, שלא מביא בחשבון משתנים כגון ההפרדה בין קריאת ספרים כחלק ממטלות לימודיות לעומת קריאה לשם הנאה - משתנה משמעותי בקרב בני 29-18. גם העובדה שפרופיל הקורא הממוצע הוא לבן, אמיד ומשכיל אינה סיבה למסיבה, אבל עדיין מדובר בנתון שאפשר להיאחז בו, ולא פחות חשוב לעבוד איתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו