שרים את הכאב

על פניו זאת נראתה הופעה רגילה. קהל אחוז התרגשות נעץ עיניים כלות בבמה. מולם עמד, נע לפי קצב ומלווה בשתי זמרות, עמית שוקר (31) מירושלים, שליווה בגיטרה חשמלית את שירו "כלום לא יכול עלי", שאותו כתב והלחין. אלא שמשהו בכל זאת שונה בין ההופעה הזאת לכל ערב מוסיקלי אחר, שכן היא נערכה באודיטוריום של בית החולים איכילוב, בנוכחות קהל שהורכב מקרובי משפחה, חברים ורופאים, ושוקר, ששר בה את שירו באופן שלא היה מבייש להיט בפלייליסט של גלגלצ, כתב את המילים במהלך אשפוזו בשל מחלת הלימפומה (סרטן בלוטות הלימפה) שבה לקה.

ההתמודדות עם מחלת הסרטן אינה דבר קל פיזית ובטח שלא נפשית. הטיפול הכימותרפי מלווה בתופעות לוואי קשות, ולעיתים יש צורך בהשתלה המחייבת אשפוז ארוך מאוד, בתנאי בידוד, עם תנודות בין ייאוש לתקווה. בתוך כל הטלטלה הזאת יש רצון להיאחז, לארגן, להבין ולחזור לשלוט בחיים. במחלקה להמטולוגיה ולהשתלת מוח עצם של המרכז הרפואי איכילוב בתל אביב מצאו דרך מיוחדת להקל את שגרת חיי המטופלים. בעזרת ליווי צמוד מתאפשר למטופלים לכתוב ולבצע שירים שיקלו עליהם את התמודדותם.

בערב המיוחד שנערך לפני כשלושה שבועות, בחסות האגודה למלחמה בסרטן ובאדיבות חברת התרופות רוש תחת הכותרת "לשיר את החיים", הציגו המטופלים את שיריהם. את היצירות שביטאו את כאבם ותקוותם חיברו במהלך הטיפולים שחוו, בהדרכת הצוות הסוציאלי של המחלקה. חלקם שרו שירים מוכרים, אחרים ניגנו בכלי נגינה. מי שחשו נבוכים מכדי לעמוד ולשיר לפני כולם הוחלפו בזמרים מקצועיים, אך הרוב הגדול העדיף להתמקד בכתיבת שיר טיפולי. כך הם הביעו את עצמם בפני האנשים החשובים להם בעולם וגם בפני עצמם, שכן הכתיבה איפשרה להם לארגן את המצב הרגשי שבו הם נמצאים, לחקור אותו ובעיקר לשתף. כל השירים עובדו והוקלטו בידי צוות המחלקה, וניתנו למטופלים על גבי דיסק.

לא להרים ידיים

"לפני כשנה גילו את הסרטן", מספר שוקר בתום המופע, "חצי שנה קודם לכן התחילו לי כאבי גב, וכל הזמן חשבתי שהמיטה לא נוחה. כשהופיע לי שיעול שלא עבר חשבתי שמדובר בדלקת ריאות ופניתי לרופא ששלח אותי לבדיקת סי.טי". באיכילוב בישרו לו כי מדובר בסרטן.

"הייתי בהלם", נזכר שוקר, "כבר באותו יום אמר לי הרופא שאני הולך להיכנס לאשפוז לתקופה ארוכה ולא נעימה. הייתי בטוח שיש לי משהו פעוט. לקח לי זמן להבין באמת מה יש לי. הייתי אפטי, לא הבנתי מה קורה סביבי. המשפחה והחברים היו לחוצים. בתחילת הטיפולים הייתי די בדיכאון. אני זוכר שאמרתי למלי, העובדת הסוציאלית, שאני בעד שהמחלה תנצח אותי, שאני מרים ידיים".

השינוי החל כשמלי פלג, העובדת הסוציאלית במחלקה, הבינה באחת השיחות עם שוקר שיש לפניה מוסיקאי שמנגן בגיטרה. "השמעתי לה שיר שהלחנתי עוד לפני המחלה, והיא לחצה עלי לכתוב ולהלחין לה שיר חדש עד למחרת. אני זוכר שאמרתי לה 'תעזבי אותי בשקט'.

"ובכל זאת היא התחילה לכוון אותי לכתוב על זה שאני מבריא ואיך יהיו חיי אחרי המחלה. איכשהו היא הצליחה לשכנע אותי, ובטיפול הראשון במהלך הכימותרפיה כתבתי מילים לשיר ראשון שנקרא 'אור לבן'. מאז התחלתי לכתוב ולהלחין המון במהלך כל הטיפולים, הרגשתי שזה ממש סוג של ריפוי פנימי". שוקר קיבל טיפול כימותרפי במשך שבעה חודשים ומחודש פברואר הוא נמצא במעקב, מכיוון שהגידול שלו נמצא במצב הפוגה.

"טיפול במוסיקה הוא אחד הכלים להתמודד עם הבשורה המרה והוא מאפשר להכיל את הקשיים שבדרך", אומרת פלג שיזמה את הפרויקט. "השיר שנכתב הוא אמירה אישית, פרטית ואינטימית, שלא פעם מעניקה למטופל כוחות להמשיך הלאה בטיפול ומקלה את תחושת הכאוס".

את רעיון התרפיה במוסיקה במחלקה הגתה פלג לפני שנתיים, ולדבריה נכתבו מאז כ-70 שירים על ידי חולים. "רציתי שמתוך המצוקה הקשה של האשפוז יוכלו החולים להביע את מה שהם מרגישים. אחד לוקח את המחלה ומביע אותה בהומור, אחר עם תקווה ואחר כותב על פחדים".

בשיתוף עם התרפיסטית אורלי אוליבן-סליצקי היא מעודדת את החולים לכתוב ולהלחין את תחושותיהם. השירה מוקלטת וניתנת לחולים על גבי דיסק. "הם יכולים לשמוע את עצמם, להשמיע לבני משפחתם ולמעשה בצורה כזו הם מתעמתים עם המחלה", אומרת פלג. "לצערי היו כאלה שנפטרו בדרך והמשפחות סיפרו לי שהנפטרים רצו שיקראו וישירו את השיר שכתבו בהלוויה".

אוליבן-סליצקי מספרת כיצד בהתחלה היתה מגיעה למחלקה ומסתובבת בתוכה עם עגלה שבה כלי נגינה: פעמוני רוח, אורגנית, כלי הקשה וגיטרה. כשהציעה לחולים להושיט יד לעגלה ולקחת כלי ולנגן בו התגובה הראשונית שלהם היתה פחד. "יש כאלה שמשתפים פעולה מיד ויש כאלה שלוקח להם זמן להיפתח ולהעז. אני מאמינה שיש קשר בין גוף לנפש ואם המוסיקה או השיר גרמו לחולה התרוממות נפשית, אני בטוחה שזה גם השפיע על גופו ועל הצלחת הטיפול".

מלאכים משמיים

יפה דבוש (54), אם לשלושה מראשון לציון, מגיעה לאירוע לבושה בבגדי המחלקה, לאחר שהצוות הרפואי איפשר לה לצאת לכמה שעות מהבידוד. גם כשהיא עם מסכה על פניה נשקפים מעיניה הכחולות חוזק ואופטימיות. "אמנם יש לפניי תהליך ארוך של שנתיים, אבל אני יודעת שאני אנצח את המחלה", אומרת דבוש החולה בלוקמיה.

היא מספרת שכאשר התגלתה המחלה הגיבה בקור רוח. "היה לי ברור שאני נכנסת לתהליך לא פשוט אבל שאני אצא מזה. במהלך הבידוד מלי באה ואמרה לי, 'בואי נכתוב שיר על מה שאת עוברת', וזרמתי איתה. ייאמר לזכות מלי ושאר הצוות שהם לא נותנים לך לשקוע. כל הזמן צוחקים איתך ומפעילים אותך ואני רואה בהם מלאכים משמיים".

כאשר משה כהן, נהג מונית בן 56 מחולון המחלים מלוקמיה, עולה לבמה, הוא זוכה לתשואות. התלהבות הקהל גוברת כשהוא מתחיל לשיר בקולו היפה את השיר שכתב. כשהוא יורד מהבמה אשתו וילדיו מוחים דמעה בהתרגשות.

בשיחה עימו הוא מספר שערב אחד באוגוסט שעבר חזר מאירוע משפחתי וחש כאבים בחזה. "חשבתי לתומי שזה קשור ללב, כי עברתי בעבר צנתור. בבוקר התקשרתי לקרדיולוג שאמר לי להגיע לבית חולים", נזכר כהן. לאחר סדרת בדיקות הודיעו לכהן כי יש חשש ללוקמיה. "הרופא אמר לי, 'זכית בפיס, זה לוקמיה מהסוג הקל, שניתן להחלים ממנו, אבל אתה צריך להתאשפז מיידית ל-45 ימים'", הוא משחזר.

וכך מצא את עצמו כהן מאושפז באותו יום, ואחרי יומיים התחיל בסדרת טיפולים כימותרפיים. "זו היתה תקופה איומה. אין לך תיאבון, יש טעם רע בפה, הטיפולים לא קלים וכל החיים נעצרים ברגע, ואתה כל כולך מתמקד במלחמה במחלה. יום אחד אורלי התרפיסטית הגיעה למחלקה עם עגלת כלי נגינה והציגה את עצמה. סיפרתי לה שבילדותי הייתי תקליטן, ושרתי בחבורת זמר. היא הוציאה שירונים, התחילה לנגן ושרנו יחד. למחרת כשאני באמצע טיפול כימותרפי ומחובר לאינפוזיה, נכנסו אורלי ומלי ואמרו לי: 'משה, עכשיו אתה יושב וכותב שיר'. אמרתי להן, 'עיזבו אותי, מה עכשיו? אני באמצע טיפול'. הן לחצו עלי ואז איכשהו התרכזתי והתחלתי להגיד לאורלי 'הלוואי שיבואו ימים טובים', וככה הכתבתי לה שלושה בתים, זימזמתי לה מנגינה, היא כתבה אקורדים והלכה הביתה להקליט את השיר. בטיפול השני היא באה והשמיעה לי את השיר ואז הקלטנו אותו יחד בקול שלי. ומאז הייתי יושב בלילות וכותב מילים ומנגינה, ויש לי אוסף של כ-30 שירים.

"אני מאמין שהכתיבה וההלחנה עזרו לי מאוד בעיקר ברגעים הקשים. כשהיו לי סחרחורות או כאבים בגוף הייתי יושב עם המחשב, כותב, מקליט, משמיע לצוות את מה שחיברתי וזה בהחלט נתן לי כוח ותקווה".

"המוסיקה היא כלי מאוד חשוב שעוזר לחולים להתמודד עם המחלה ועם הקושי בטיפולים", אומרת פרופ' אלה נפרסטק, מנהלת המערך ההמטולוגי והשתלות מוח עצם במרכז הרפואי איכילוב. "עדיין קשה לכמת בדיוק איך שימוש במוסיקה עוזר לטיפול, ומחקרים רבים בוחנים לא פעם את הנושא. אך העובדה היא שלכל הפחות זה מקל על המטופלים לשאת את הטיפולים, מקל את ההחלמה ואת השהייה בבית חולים. ראיתי איך נפשית החולים היו בהתרוממות רוח מהעשייה ומהיצירה, וזה כבר אומר משהו".

"אין לי ספק שהעשייה המוסיקלית במהלך הטיפול רק עזרה לי", מסכם שוקר, "כשכתבתי מילים למעשה ביטאתי את מה שאני מרגיש ואת מה שעצור בבטן, וזה מאוד משחרר ומקל. משחרר את הזעם על המחלה, את הזעם על העולם ועל הסביבה, ואני מאמין שזה אכן עוזר לריפוי טוב יותר. זה גם קישר אותי יותר למשפחה. השמעתי לאמא שלי את החומרים ואני זוכר את ההתלהבות שלה, את הניצוץ בעיניים, דיברנו על המילים, הפרשנות וזה מאוד חיבר בינינו".

zivam@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו