עדיין שובר לבבות

יש אלבומים (כן, גם בימינו) שמיד ברור לך שהם מאוד חשובים בתולדות המין האנושי, כאלה שייחשבו יום אחד לקלאסיקה וייכנסו לכל רשימות הסיכום האפשריות. ויש כאלה שפשוט עושים לך טוב בנשמה, שכיף לך להאזין להם, כמו בימים הטובים ההם כשאוסף שירים היה "אלבום" ובתקליט היה חור.

נדמה לי כי "MOJO", האלבום החדש של "טום פטי ושוברי הלבבות", שייך לקטגוריה השנייה. אין בו שום דבר מהפכני שלא שמענו קודם לכן, הוא לא פורץ דרך ולא המציא סגנון שלא הכרנו, אבל כולו מוסיקה אמיתית, חמה ונהדרת שגורמת לך - אם אתה מאלה שהבלוז הוא חלק מאבות המזון המוסיקליים שלהם - להנאה צרופה.

מצדיע לבלוז השחור

"MOJO", כמו שאפשר להבין משמו, הוא יצירה שמצדיעה למקורות של הרוק, הלוא הם הבלוז השחור. מה שכל כך מוצלח באלבום הזה הוא השילוב הפנטסטי בין המסורת להווה.

מצד אחד המוסיקה, שהיא מקורית וחדשה לגמרי, נשמעת מאוד אותנטית ומושרשת בעבר, ומצד שני התחושה בהאזנה לה היא לגמרי עכשווית, גם בשירה וגם בנגינה; באנרגיות המאוד-חיות-ללא-תוספות של האלבום; בנושאים של השירים ובעיקר בהמשכיות המאוד טבעית למה שטום פטי עושה עם אותם חברים/נגנים כבר מיליון שנה. תמיד הוא היה רוקר שאוהב ריתם אנד בלוז ומתעסק בחיים, בקשיים ובאהבה של האנשים הפשוטים. העובדה שהוא מפורסם ומצליח לא הופכת אותו לפחות אמין. במוסיקה שלו, בלב שלו, הוא כמו שהיה מאז ומעולם, במקום הנכון. יש לו בתוך הדנ"א ריתם אנד בלוז, או כתרגומו של ברי סחרוף "קצב ועצב". עכשיו הוא פשוט נותן לפרויקט את הכותרת הנכונה, "MOJO", כשמו של אותו כוח מסתורי, ויש האומרים אף כישופי, המניע את הסקס והיצירה, את התאווה לחיים ולמוסיקה, כל אחד והמוג'ו שלו. איך שר פעם מאדי ווטרס, מגדולי הבלוז של המאה ה-20? Got My Mojo Working. ואיזה כיף לשמוע שגם אצל טום פטי, אחרי יותר מ-40 שנה של פעילות מוסיקלית בלתי פוסקת, המוג'ו עדיין עובד.

נקמתו של החנון

טום פטי (יליד 1950, פלורידה) הצטרף ללהקה כשעף מבית הספר בגיל 17. הלהקה, שנקראה Mudcrutch, כללה, בין השאר, את הגיטריסט מייק קמפבל והקלידן בנמונט טנץ'. פטי, שניגן איתם בבס, סחב אותם איתו ללהקת "שוברי הלבבות" שמנגנת איתו, בהפסקות קלות, עד עצם היום הזה (וגם Mudcrutch חזרו והתאחדו ב-2008).

ההתחלה הרשמית של "Tom Petty & The Heartbreakers" היתה באמצע שנות ה-70, כשלצד ברוס ספרינגסטין היה פטי אחד הזמרים-גיטריסטים-כותבי שירים החדשים המובילים ברוק האמריקני שאחרי דילן. שילוב מקורי של פולק ורוק ובלוז ופסיכדליה-גל חדש הפכו את פטי ולהקתו, בסיכומה של קריירה ולמרות שנים קשות באמצע, להצלחה אמנותית ומסחרית גדולה, עם מכירות של יותר מ-70 מיליון עותקים מאלבומיו (והיו לו 18 כאלה עם "שוברי הלבבות" ועוד שני אלבומי סולו די דומים ברוחם לאלבומיו עם הלהקה). בנוסף, פטי כמעט לא סטה מהדרך המוסיקלית המרכזית שבה הוא הולך כל השנים (למעט כאן קצת יותר אלקטרוניקה, פה השפעות מזרחיות ושם נגיעות דאנס), והתוצאה: עשרות להיטי ענק שיצר מאמצע שנות ה-70 עד סוף ה-90, ובהם "נערה אמריקנית", "לומד לעוף", "פליט", "התמוטטות", "אל תעשי לי ככה", "יש לך מזל", "אני לא אוותר", "נפילה חופשית", "לא בא לכאן יותר", "החוצה אל המרחבים הגדולים", "הריקוד האחרון של מרי ג'יין", "הדי.ג'יי האחרון", ועוד המון שירים שבטח יישמעו מוכרים יותר בשפת המקור.

בשנות ה-80 הוא חבר למורו הרוחני, בוב דילן, השתתף בהקלטותיו, חימם אותו בהופעות (בין השאר בישראל ב-1987) וגם הצטרף אליו ל"ווילבוריז הנודדים" עם ג'ורג' האריסון, ג'ף לין ורוי אורביסון.

למרות שהוא נראה חנון, שערו בלונדי ארוך, קולו קצת מאנפף והמבטא שלו דרומי בולט, ההצדעה של פטי למוסיקה השחורה שעליה גדל בילדותו אותנטית לגמרי. הוא לא עושה את זה כחקיין, אלא כיוצר עצמאי ומיוחד שהפנים את ההשפעות ויצר איתן משהו מקורי משלו. שלא כצלצול שמו הוא לא פתי, ובטח אין שם הרבה תום אחרי כל השנים האלה בביזנס, אבל יש משהו מאוד נקי ואמיתי במוסיקה שלו, שמזכיר בפשטותו ימים אחרים. טוב שיש אחד כמוהו.