אי אפשר לבוא לסרט "זוהי סדום", שיעלה לאקרנים החל מחמישי הקרוב, עם ציפיות נמוכות. "ארץ נהדרת", בלי קשר למעקב אחרי העליות והירידות הטבעיות של התוכנית במהלך שבע שנים, היא - לטוב ולרע - המגדירה הטובה ביותר של התופעות הקומי-טרגיות המכונות גם "החיים שלנו במדינת ישראל". המערכונים על המקפלות בקניוני האופנה מאומצים על ידי לוחמים קרביים בחברון; הבדיחות על בני הנוער בבתי הספר נתפשות על ידי המורים כקוד הביבליוגרפי לשיעורים; וקשה למצוא ישראלי שלא מצא את עצמו "פונה ללב של" מישהו בעקבות שימי ופילוס. אפשר לומר שברגעים הטובים שלה הצליחה "ארץ נהדרת" לכתוב את ההיסטוריה העכשווית של ישראל באופן שאין עצוב - כלומר מצחיק - ממנו. עכשיו היא מציעה גם את גרסת הבמאי העלילתי.
דווקא הביקורת הרגילה שנשמעת כלפי "ארץ נהדרת" - האם זו סאטירה או בידור - מיותרת. גם הסאטירה בימינו היא בידור. ממילא סף הריגוש קהה עד כדי השחמת רגשות קולקטיבית. הסקרנות והציפייה לקראת הסרט התחזקו בעיקר בגלל שנקודת החולשה של "ארץ" טמונה במעגליות הטלוויזיונית שלה: כדי ליהנות ממערכונים שעוסקים בדמויות ציבוריות, כפי שהן משתקפות בטלוויזיה, צריך להיות צופה אדוק בטלוויזיה. כך שאם אתה מספיק חכם להתעלם מהמתרחש על המסך במשך כל השבוע, לא תוכל להיות מספיק חכם כדי לצחוק מהסיכום שלו ב"ארץ נהדרת".
מאחר שהפעם התסריטאים ואנשי הקאסט של "ארץ" החליטו ליזום סרט באורך מלא, במנותק מהמערכונים, הפוטנציאל מפכה מלכתחילה. הלומי השמש יאמינו שיצפו כאן ב"בריאן כוכב עליון"; סתם אופטימיים ייחלו ל"גבעת חלפון" של המילניום השלישי - כלומר למבט המזוקק ביותר על ההוויה האנושית או הישראלית בדורנו.
העובדה שהוחלט להישען על סיפור תנ"כי מכונן בתולדות העם היהודי העידה כמובן על יומרה חיובית. לא רק משום שסיפורי התנ"ך הם מצע אידיאלי להשתית עליו סיפור מודרני, אלא בעיקר מאחר שאם "ארץ נהדרת" זוכה לעיתים קרובות לתהיות על טיב האידיאולוגיה שמאחוריה - שמאל ציוני? פוסט ציוני? א-אידיאולוגי? ויש שיאמרו אפילו אידיאולוגיה ימנית - הסרט הוא הזדמנות מעולה להבין את השקפת העולם שמאחורי הדאחקות. אם "ארץ נהדרת" מגדירה את הישראליות, "זוהי סדום" אמור לסייע להבין את התשתית הנפשית-רוחנית של יוצריה. הפרשנות שיעניקו לאחד הסיפורים היותר מרובדים ומרתקים בתולדות הסיפורים באנושות תעיד על אופקיהם.
• • •
המאמר הזה לא יכלול ביקורת קונקרטית - נו, הוא טוב או רע הסרט? - אם כי אי אפשר שלא לחשוף את הסוד: אנשים באולם צחקו יותר מפעם-פעמיים, שלוש או ארבע. עם זאת, בשורה התחתונה מוכרחים לומר שאם "בריאן כוכב עליון" הציע מבט פילוסופי על האנושות ו"גבעת חלפון" לכדה את רוח המילואים בישראל באופן כל כך מדויק עד שגם כיום, 34 שנה אחרי, לא פג תוקפו, ריחו וטעמו של הסרט - "זוהי סדום" לוכדת בעיקר את רוחה של "ארץ נהדרת". כלומר רוחה של ישראל. במחשבה שנייה זה כן אומר שהם הצליחו לומר משהו עמוק על רוח התקופה: אנחנו חיים בעידן של ימי קטנות, לא רע מדי ולא טוב מדי. לא רומן - דייט. לא סרט אפי - עידן של מערכונים מבריקים.
• • •
בסיפור התנ"כי המקורי לא מדובר רק בסדום ועמורה אלא בחמש ערים: סדום, עמורה, אדמה, צביים וצוער. האוכלוסייה בערים ההן הקפידה לחטוא כאורח חיים. בשום מקום בתנ"ך לא מפורט מה בדיוק היה החטא הפופולרי ביותר שם, אבל ככל הנראה יש להיעדר הזה משמעות. חטא הוא חטא - אין בו מדרגות של פחות או יותר נורא. מתוך הפרשנות לסיפור בכל זאת אפשר להבין שבסדום ועמורה לא בחלו באונס זרים שנקרו בדרכם. אדרבה: הם היו חזק בקטע.
יש, אגב, הבדל מעניין באופן שבו הנוצרים והיהודים מפרשים את חטא האונס. בעוד בנצרות הדגש הוא על החטאים המיניים (ומכאן באה הטפה לפוריטניות), פרשנים יהודים, ובהם הנביא יחזקאל, הדגישו דבר אחר: החטא העיקרי נעוץ בכך שהשחיתות ומקרי האונס היו ממוסדים, חלק מהשיטה, התעמרות בחלשים כפרק מאורח החיים הטבעי שהיה נהוג שם.
הפרשנות של יוצרי "ארץ נהדרת" שכתבו את "זוהי סדום" - מולי שגב, דוד ליפשיץ ואסף שלמון - מאמצת את הנרטיב היהודי. המלך של סדום (אלי פיניש) מרוכז כולו באישורי בנייה לפרויקטים יוקרתיים, בעיקר על חשבון העניים, כולל מינוי מקורבים (אף מילה על ראשי ממשלה ושרים בכירים לשעבר). והוא לא טיפש, המלך, שהרי הם אף פעם לא טיפשים. כשנודע לו שאלוהים מתכוון להשמיד את סדום ולהציל רק את לוט ומשפחתו, הוא מחליט להתחזות ללוט וכך להינצל מרוע הגזירה.
וכאן אנו מגיעים לסטייה העיקרית בין הפרשנות המודרנית של "ארץ נהדרת" לבין הסיפור התנ"כי על סדום. בסיפור המקורי מקומו של אלוהים, שמבקש להשמיד את סדום על כל יושביה, דומיננטי. אבל גם מקומו של האדם משמעותי. עד כדי כך שאברהם, אבי האומה, מטיל ספק ברעיון של אלוהים ומבקש רחמים על העיר בטענה שאסור להטיל עונש קולקטיבי ("האף תספה צדיק עם רשע-").
גם ב"זוהי סדום" אברהם ואלוהים מתווכחים. אבל אין זה ויכוח בין אל לאדם צדיק, אלא בין שני תחמנים ישראלים קלאסיים שמתעמתים על פוליסת ביטוח. בפרשנות על פרשנות מתגלה גם נקודת ההשקה בין המתרחש בסדום המקראית למה שקורה ב"זוהי סדום" הסרט: בשניהם אין אלוהים.
אולם התוצאה שונה. לפי התנ"ך, אלוהים התפשר עם אברהם על הצלת לוט ובני משפחתו, ולכן שיגר אליהם מלאכים שימלטו אותם. בנקודה הזו הסיפור המקראי מעניין, משום שתושבי סדום חובבי הזרים שמעו על ביקור המלאכים, התדפקו אף הם על ביתו של לוט וביקשו ממנו להפגיש ביניהם. הרי לא משאירים אורחים בלי לאנוס אותם, הזכירו ללוט, שנבהל מאוד ובאקט שמרחיב עד הקצה את המושג "הכנסת אורחים" הציע להם עיסקת חליפין: קחו את הבנות שלי ותעזבו את האורחים במנוחה. כשלוט עומד בסירובו להסגיר את האורחים - ההמון מאיים להרוס את ביתו.
לפי פרשנות חז"ל, ההתעקשות של אנשי סדום מבוססת על עוד אחד מהחטאים האנושיים הקלאסיים - חטא היוהרה והגאווה. בקריאת הטקסט המקראי בולטת העובדה שבעוד אפילו אלוהים, בכבודו ובעצמו, היה מוכן להתווכח עם אברהם על בנק המטרות בסדום, תושבי סדום אפילו לא מוכנים להתדיין לגבי ההצעה של לוט. יש להם כוח, הם רוצים את האורחים החדשים, ושום פשרה לא תתקבל מצידם.
גם ב"זוהי סדום" מתייחסים לסיפור המלאכים. אולם כמו ביחס לאלוהים בסרט, שבעצם בא להציע לאברהם ברית של "הכל כלול" - הגנה מלאה תמורת אמונה - גם המלאכים שנשלחו להציל את לוט הם בני אנוש. מדובר בזוג פקחים (יובל סמו ומאור כהן), שאלמלא היו נתונים תחת עינו הפקוחה של אלוהים, היו מתחמקים בעצמם מהמשימה ונשארים לנוח בצל.
לפקחים/מלאכים יש לא מעט כוח והם אמורים לייצג, לפי יוצרי הסרט, את הכוח של מוסדות המדינה. הם יכולים לעשות טוב, וגם רע. הם רק ממלאי הפקודות. אבל לפי הסרט גם הם נתונים בסכנה עקב ערמומיותו של מלך סדום שמנסה להטעות אותם. מלך סדום אף מבקש להשיא את בנו השרמנטי נינוה (אסי כהן) לבתו של לוט, שרלוט (עלמה זק), ובכך להצטרף למשפחה שעתידה להינצל. אלא שנינוה חורג מהתוכנית ובאמת מתאהב. בעצם, האהבה היא הכוח האלוהי בעיניים החילוניות של יוצרי "זוהי סדום", ורק דרכה אפשר להגיע להפי-אנד.
ואכן יש רגע אחד בסרט שהיה יכול להיות כמעט היסטורי בתולדות הסאטירה בישראל. זהו הרגע שבו בתו התמה של לוט מזמינה את נינוה לדייט ייחודי. התלהבותו של נינוה הופכת להשתאות כשהוא מגלה שהוא יזכה להחליף מבטי אהבה מצועפים עם אהובתו - אבל רק תוך כדי סיוע לרחיצת זקנים בבית אבות.
הסצנה הזו, שבה מתמזגת האהבה הצעירה על רקע בגידת הגוף האנושי, כל כך משונה, כל כך "לפנים" (כמו שאומר אחד השחקנים ב"ארץ") - עד שחלק מהצופים התחיל פתאום לצחוק. אבל זה לא היה מצחיק. זה הרגע העמוק ביותר ב"זוהי סדום", הרגע שבו הוקרן משל עמוק על יחסנו לזקנים, על אהבה צעירה שעלולה להתבלות, על הקומי-טרגיות של החיים.
לעומת זאת, אם נשוב לסיפור התנ"כי המקורי, לא האהבה אלא הצדק הוא העיקר. צדק שכדי לממשו יש להפעיל גם כוח. לפי התנ"ך, כדי להימלט מהבית שעליו צרו אנשי סדום היכו המלאכים את אנשי סדום בסנוורים, כלומר עיוורו אותם, ואז נמלטו עם לוט ובני משפחתו. רק בדרכם החוצה, אל האזור שעתיד להינצל מהאש ומהגופרית שהומטרו על סדום, הוסיף אלוהים הנחיה לא ברורה - אל תביטו לאחור.
למה? שאלה מסקרנת. לפי חז"ל, ההוראה נועדה להדגיש כי בני האדם חייבים גם במילוי המצוות הקטנות, הלכאורה סתמיות, ולכן הפכה אשת לוט לנציב מלח כשהמרתה את פי אלוהים. אבל אפשר לחשוב על סיבות נוספות. אלוהים מעניק כתף פסיכולוגית: אל תשקע בעבר, אל תביט על הזוועה שירדה מהשמיים, כי לא תצליח להבין מדוע לפעמים דווקא המכה היא המרפא.
• • •
ב"זוהי סדום" יש פרשנות קונקרטית יותר לפרשת אשת לוט. היא מביטה לאחור בדיוק כמו הישראלי שעוצר את האוטו כשהוא מזהה תאונה לידו, ומשאיר את כולם עצבניים מאחוריו. עד שהבא אחריו, אולי כדי ללמד לקח את זה שעצר לפניו, עושה כמובן אותו הדבר לאלה שמאחוריו וחוזר חלילה - וכך כולנו נתקעים בפקק אינסופי.
אפשר להמשיך ולהקביל בין הפרשנות המודרנית לתנ"כית, אבל דומה שהפזמון של שיר הנושא של הסרט מסכם את כל הבלאגן הישראלי, אז והיום, בצורה הטובה ביותר: "באנו לעשות שמח".