גדליהו בן אחיקם מונה לתפקיד נציב על ממלכת יהודה בתאריך כמעט בלתי אפשרי - י' באב בשנת 586 לפנה"ס, יום לאחר חורבן בית המקדש הראשון. ואכן, המורל הלאומי המרוסק, הכאוס המדיני והקרע בין בית יהודה לבית דוד זירזו את התנאים להופעתו של מתנקש יהודי, שרצח את גדליהו בן אחיקם חודשיים לאחר מינויו לנציב. היה זה ככל הידוע הרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית, ובוודאי אחד המשמעותיים שבה: בעקבותיו גלתה שארית הפליטה ביהודה לארצות אחרות, וחורבן הבית הראשון נחקק כנקודת שבר לאומית.
פרספקטיבה של 20 שנה אינה רחבה דייה כדי להעמיד את ההתנקשות ברה"מ יצחק רבין בקנה אחד עם ההתנקשות בגדליהו בן אחיקם. ובכל זאת, עושה רושם כי האפקט התודעתי של שתי הרציחות דומה למדי. מהותו בתגובה ציבורית לשבירת כללי השיח היהודי, ובמרכזו ניכרים הלם ("מודיעה בתדהמה"), הכאה על חטא ("נרדמנו בשמירה") ואידיאליזציה מאוחרת של המנהיג שנרצח ("איפה ישנם עוד אנשים") כהמשך לאותה הכאה על חטא.
ההתנקשות במנהיג אינה אך ורק שבירה טוטאלית של השיח פוליטי - אלא הפניית עורף לכל שיח יהודי. שיח שכזה מבוסס על שני צדדים מנוגדים המחפשים מוצא מוסכם - אך יודעים הם כי אין ערובה שאכן ימצאו אותו. "אלו ואלו דברי אלוקים חיים", קוראת בת קול בבואה לפסוק במחלוקת קשה וארוכת שנים בין בית שמאי לבית הלל. ואכן, התבצרות עיקשת בתפיסת עולם אידיאולוגית היא לגיטימית ביהדות, וכך גם ההתנגדות החריפה לעמדתו של האחר. המחלוקת היהודית המוכרת היא בהכרח "לשם שמיים", והיווצרות הקהילה היהודית העצמאית במשך הדורות והגלויות רק חידדה את ההבנה הזו - צריך לחיות בצד האחר, גם אם דעותיו לא מוסכמות עליך. רצח פוליטי הוא הטריז שמבקע את המבנה היציב של הזה, והוא זה שחדל באחת מן המשחק המוסכם של ההתנגדות. הוא זורע כאוס, אינו ניתן לעיכול ומתנער מהיכולת היהודית להכיל גם מהלכים רטוריים מרחיקי לכת.
הקובץ "שלוש יריות ועשרים שנה", שבו 19 מאמרים ומסות, נערך במלאות שני עשורים להירצחו של רבין. הספר מנסה לשוטט ב"פסיפס הישראלי" של התקופה הסמוכה לרצח, וכן לבחון את התמורות שחלו בפסיפס זה ברבות השנים. הקובץ אינו אחיד ברמתו, ואף לא בסגנונו ובסוגותיו; הוא נע בין פובליציסטיקה קלה, זיכרונות יומניים של מנהיגי ציבור מאותם ימים ומסות שמנסות לפענח את הלכי הרוח - אלו שהובילו לרצח ואלו שצצו לאחריו.
קובץ ש"עושה כבוד", לטוב ולרע. המדרגות בכיכר שבהן ירד רבין לפני שנרצח // צילום: גדעון מרקוביץ'
במאמריהם של יואל בן־נון, אפרים הלוי, הרב ישראל מאיר לאו ואיתמר רבינוביץ' ניכרת אותה איכות של רשומון מתקופה מכריעה - עקב בצד אגודל. כך, לדוגמה, מעדותו של בן־נון ניתן להבחין עד כמה שיתף רבין את מנהיגי יש"ע בראשיתו של תהליך אוסלו, וכיצד למרבה האירוניה זעם רבין כשתיקוני המפה שהגיש לו זמביש (זאב חבר, איש גוש אמונים) לא תוקנו במלואם. הסיטואציה הזו, גם אם היא מסופרת מעד שמיעה כבן־נון, מעידה עד כמה היו הקטבים הפוליטיים הישראליים קשובים זה לזה יותר מאשר הם כיום. אלא שהרצח הוכיח, בדיעבד, כי מעבר לשוליים יש קוטב רחוק יותר, מסוכן יותר.
במאמרו של הלוי, שכאיש מוסד ליווה את רבין לאורך 25 שנות חייו האחרונות - תחילה בוושינגטון ואחר כך בירושלים - ניכרת התבונה הכבירה של רבין לגבי חשיבותה האסטרטגית של ירדן ליציבות האזור. כשהלוי שאל את רבין מדוע שמח על התעקשותו של המלך חוסיין לעגן את מעמדה של ירדן בהר הבית - השיב לו רבין כי התעקשות זו פותחת "את נושא ירושלים לכיוונים של פיוס אפשרי עם העולם המוסלמי כולו". אמירה זו, 21 שנה לפני גל הטרור הנוכחי, עודנה אקטואלית ואיתנה, ולראיה ההבנות שניסח ג'ון קרי בשבוע שעבר.
אחד המאמרים המחכימים בקובץ הוא של מלכה פיוטרקובסקי, אשת ציבור דתית ופעילה למען זכויות נשים. המאמר, תחת הכותרת "הוכח לחכם ויאהבך", עוסק באותם כללי שיח יהודיים שהזכרתי לעיל. פיוטרקובסקי מתעכבת על חובת המחאה בהלכה היהודית, וקושרת בין תוכחה לאהבה. היא מנסה, בזהירות ובאמצעות שימוש נפלא במקורות הלכתיים, חלקם של ספרות השו"ת, לפענח את ההתנהלות הרבנית בימים שלפני הרצח, אך מסיימת בקביעה חד־משמעית השוללת התרת דם כלשהי מספרו של הרב שלמה גורן - אחד מגדולי הרבנים הממסדיים שפעל בישראל. כשנשאל הרב גורן, "ואם המחאה 'המוגבלת' שההלכה מתירה לא תעזור?" הוא ענה: "...נצא ידי חובה בתוכחה ובהפגנה, שנערוך נגד מדיניות ההסגרה של שטחי א"י לזרים, וה' הטוב בעיניו יעשה".
הקובץ משלב הפוגות "רכות" יותר, ובהן שירים מאת רוני סומק שנכתבו בעקבות מהלכים מדיניים של רבין, זיכרון נעורים קצר של דורית רביניאן וכן דימויים של עבודות אמנות שיצרו אמנים פלסטיים שונים. ההפוגות הללו מעט צורמות. למרות שכוונת העורכות אניטה שפירא ונורית כהן־לוינובסקי היתה ליצור דיון רוחב כלל־ישראלי, דומה כי הוא אינו משוחרר לחלוטין מכתיבה הנצחתית, ובמאמרים אחדים הוא "עושה כבוד" כיאה לספר זיכרון, ולא לספר עיון שלא רק שאינו חושש מפולמוס אלא אף תר וחוקר אחריו.
הזהירות הזו ניכרת גם במה שאין בקובץ - כתיבה המתעכבת על התמורות התרבותיות שחלו בישראל מאז הרצח. האם היציאה של הספרות הישראלית מעידן השפה הרזה לעבר שתיקה ארוכה ולאחר מכן לחיפוש זהות מתמיד אף היא תוצר טראומתי? ומה לגבי הדומיננטיות של ערוץ 2? והוואקום האסקפיסטי של הריאליטי? והיעלמותה של הסאטירה? וסופה של "הבועה" התל־אביבית עם פרוץ המחאה החברתית? את כל אלו יש לבחון בעין מפוכחת ביחס ל־4 בנובמבר 1995. גם אם רק 20 שנה חלפו מאז.
אהרון לפידות // על "החייל האחרון"
לא יכולתי שלא להיזכר ב"צייד הצבאים", סרטו המופלא של מייקל צ'ימינו ואולי התיאור המזוקק ביותר של זוועות מלחמת וייטנאם, כשקראתי את ספרו המפתיע של ינון ניר, "החייל האחרון". הדמיון מתחיל כבר במבנה: חלקו הראשון (והארוך) של "צייד הצבאים" מוקדש לחתונה, ולכאורה מנותק מחלקו השני, המתאר באכזריות נוקבת את עינויי השבי ואת הפגיעה הבלתי ניתנת לתיקון בנפשם של אלה שעברו אותם. חלקו הראשון של "החייל האחרון" מתאר בפרוטרוט טירונות והכשרת לוחמים בצנחנים, וחלקו השני - את הפגיעה הבלתי ניתנת לתיקון שסופג הגיבור, אליאב קדוש, לאחר שמפקדיו וחבריו הטובים מהטירונות נהרגים בלבנון.
"החייל האחרון" הוא ספר מתוחכם הרבה יותר מכפי שנדמה במבט ראשון. הנרטיב הפשוט לכאורה מחפה על ביקורתיות נוקבת ויכולת התבוננות חדה. זהו ספר על מהפכים; אליאב קדוש מתחיל כנער פריפריה חסר סיכוי ממושב דתי ומוזנח בשם "בכורות" (מכת בכורות?), והמירב שהוא יכול לשאוף אליו הוא לשחק כדורגל בהפועל או בבית"ר. המהפך הראשון מתחולל כשמנהל בית הספר התיכון האזורי "מעלה דגן" מציע לו ללמוד בבית הספר, שהוא סוג של מוסד עילית לבני קיבוצים ומושבים מבוססים - מלח הארץ - ובלי שייכתב במפורש, ברור כי זהו מוסד אשכנזי לעילא.
מהלימודים בבית הספר הדרך של אליאב סלולה לקורס טיס - שממנו הוא מדיח את עצמו - ואחר כך לטירונות כלוחם בצנחנים ולשירות בלבנון. לאחר מכן המהפך מושלם כשאליאב הופך להיות יקיר סצנת הבילויים התל־אביבית ומקבל את הכינוי "הצנחן ק'" (על משקל "האזרח ק'"); אין שום מועדון שלא יפתח את דלתותיו לפניו, עד כדי כך שקמים לו חקיינים ומתחזים. אבל בשלב הזה לכרטיס הכניסה לחוג ה־VIP החברתי יש כבר טעם מר, וברקע שומעים את שלמה ארצי שר "רוקד עם חיילים מתים בלב".
התיאורים של ינון ניר את חיי הצבא - כולל פכים קטנים כמו ההתעללות המובנית של הרס"ר ומש"קית המיון בבקו"ם בטירונים - מפורטים מאוד ונכתבו בכישרון רב. למרות שהעלילה מסופרת בגוף ראשון, הגיבור ממקם את עצמו כמתעד דוקומנטרי, "זבוב על הקיר". המנגנון הזה מאפשר לו לספר את הסיפור מתוך ריחוק, כמעט ללא מעורבות. הוא מתאר את מה שאירע לאליאב קדוש ולכאורה יש לו השפעה מעטה מאוד על מה שמתרחש.
הקורא, לעומת זאת, מוזמן להוסיף את האינטרפרטציה שלו ל"החייל האחרון", ועליו לצקת את מנת הזעם והתסכול הנדרשת. עם התקדמות העלילה אנחנו הופכים להיות חלק אינטגרלי מחייו של אליאב וממש מעורבים בהם. זהו רומן עם השפעה נמשכת ומתגברת, שנותר בתודעה גם לאחר הקריאה. מבקרי יין קוראים לזה "סיומת ארוכה". ¬
החייל האחרון / ינון ניר
אריה ניר־מודן, 222 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו