"אנשים מתלוננים על כאב הראש שחטפו כששיפצו את הסלון בדירה", אומר בחיוך דור לין, המשנה למנכ"ל מוזיאון ישראל, ומביט בעיניים עייפות מעט על מתחם המוזיאון המחודש, שאת עבודות השיפוץ המאסיביות שלו ניהל במשך שלוש שנים. מעט לפני פתיחתו המחודשת של המוזיאון, ב-26 ביולי, עושה לחץ הזמן את שלו וההמולה במתחם רבה, ריחות הצבע נמהלים במפלי הצינורות ובחוטי החשמל. אפילו דיבורו של לין נבלע לא אחת ברעש כלי העבודה.
מוזיאון ישראל נחנך ב-1965. אל מנספלד, מתכנן המוזיאון, ביקש להקים על גבעת רם סדרת מבנים המשלבת בין אדריכלות של כפר ערבי לתכנון מערבי ומודרני. התוצאה היתה סדרת קוביות לבנות ומודולריות הניתנות לשכפול. הבניינים התפרשו על פני השטח בדומה לטופוגרפיה של כפרים ערביים, אך התאפיינו במראה גיאומטרי מודרניסטי, נקי וחף מקישוטים.
שלוש שנות שיפוצים אינן עניין של מה בכך, וכמוהן גם 100 מיליון הדולרים שהושקעו בעבודה. לכן מעט מפתיע לגלות כי הצלחת הפרויקט נמדדת על ידי הנהלת המוזיאון דווקא בפשטותו. במשך 40 שנותיו הראשונות גדל שטחו הבנוי של מוזיאון ישראל במאות אחוזים, שהפכו אותו ממערכת קוביות מודרניסטית, פשוטה ונקייה למבוך גדול, חשוך ומיושן, קשה להתמצאות ולא מנוצל היטב.
לנוכח התנאים, היעד שהציבו לעצמם ההנהלה ומשרד האדריכלות קובלסקי-אפרת שתיכנן את השיפוץ היה להחזיר למוזיאון את פשטותו, לחדש את תשתיותיו, לנצל את השטח באופן יעיל יותר ולנקותו מתוספות בנייה שהכבידו על המערכת. כפועל יוצא מכך, אף על פי שמתחם המוזיאון נראה מרווח ושקט יותר, שטח אולמות התצוגה דווקא הוכפל.
עלייה וקוץ בה
מרבית המוצגים כבר סגורים בוויטרינות או תלויים על הקירות כשהם עטופים ביריעות ניילון. גם חללי התצוגה הפנימיים כמעט מוכנים, אך אלפי פריטים קטנים - מעקות לא מחוברים, גלאי אש שטרם הותקנו וארונות חשמל פתוחים - עדיין ממתינים לטיפול. לין, כך נראה, מכיר כל פרט וכל פריט, כמו רבים מבעלי המקצוע המסתובבים במקום. חרף גילו הצעיר (37) הוא משמש משנה למנכ"לו של המוזיאון ג'יימס סניידר כבר שלוש שנים, שבהן עסק בעיקר בשיפוץ, אך היה גם אחראי לתפעולו של המוזיאון במתכונת חלקית.
לין מספר כי בתכנון המוזיאון המתחדש השתמשו באותו מבנה חזרתי של קוביות, באותה שפה אדריכלית ובאותם חומרים שבהם השתמשו גם המתכננים המקוריים, מנספלד ודורה גד. הפשטות החדשה מורגשת היטב כבר בכניסה הראשית למוזיאון, שנחסמה עם השנים לטובת בנייני תצוגה ושירותים.
במוזיאון המשופץ נפתחה הכניסה מחדש ומעל-ה המוזיאון ובנייניו נפרשים בפני המבקר כבר עם הגעתו למתחם. בקצה העלייה, במקום שבו עמד במשך שנים אוהל אירועים "זמני" ומכוער, כבר ניצבת עבודתו המונומנטלית של האמן הבריטי יליד הודו אניש קאפור - פסל דמוי שעון חול, העומד בנקודה הגבוהה ביותר במוזיאון ויוצר מראה מהופך של שמי ירושלים ומבני המוזיאון.
את העלייה המפורסמת אל המוזיאון תיכנן מנספלד כדי לשוות למקום מראה של היכל - "מעין אקרופוליס על ההר", כהגדרת לין. אולם הצורך לטפס מהכניסה הראשית לאולמות התצוגה בעלייה של לא פחות מ-270 מטרים, בגשם או בשמש הקופחת, גרר במשך השנים תלונות רבות מצד מבקרים. כמענה לקושי נחפרה במסגרת השיפוצים מנהרה מישורית ומקורה העוברת מתחת למעלה ומובילה היישר אל מרכז המוזיאון. בקצה המנהרה תוצב העבודה "והיתה קשת" שיצר האמן האיסלנדי אולאפור אליאסון במיוחד עבור המוזיאון, הכוללת 300 רצועות בד קנבס, כל אחת בצבע אחר, המציגות את כל קשת הצבעים שהעין האנושית מסוגלת לראות במנסרת אור.
אופקים מסתבכים
אחד השינויים המשמעותיים ביותר שיוצגו במוזיאון החדש הוא תערוכת קבע של אמנות ישראלית, שאצרו יגאל צלמונה ואמיתי מנדלסון. בהתחשב בעובדה שהאמנות הישראלית חגגה לא מזמן יום הולדת 100, ושבישראל פועלים לפחות שני מוזיאונים גדולים העוסקים בתחום במשך עשרות שנים, קצת קשה להאמין שהתערוכה החדשה היא תצוגת הקבע הראשונה בישראל המוקדשת לאמנות מקומית. אולם נראה שמה שבא באיחור עומד להפוך בקרוב לאופנה, שכן בעוד שנתיים צפוי גם מוזיאון תל אביב להצטרף למגמה, בתערוכת קבע משלו שתוצג באגף חדש שמתוכנן בימים אלה.
מבחינה אדריכלית, בתערוכה החדשה מקבלת האמנות הישראלית יחס השמור לאטרקציות מוזיאליות ראשיות. אם בעבר הוצגו תערוכות אמנות ישראלית במוזיאון ישראל בעיקר באולמות אחוריים, שהגישה אליהם נעשתה דרך מסדרונות ותצוגות אחרות, הרי הפעם תהיה זו האמנות הישראלית שתקבל את פני הבאים מן הכניסה הראשית, בעוד אוספי האמנות האימפרסיוניסטית, המודרנית והבינלאומית יעברו לירכתיים.
את התצוגה החדשה יפתח פסלו המפורסם של יצחק דנציגר "נמרוד", שמנדלסון מגדיר כ"פסל שהוא סוג של ארכיאולוגיה", גם כי הוא בנוי כפסל ארכיאולוגי העשוי אבן חול וגם כי הוא מתייחס לפיסול פולחני ופגאני שמוצג באולמות הסמוכים.
העבודה על תערוכת האמנות הישראלית, מספר מנדלסון, ארכה יותר משלוש שנים - יותר זמן מכפי שעבד על כל תערוכה אחרת שאצר אי פעם. "זה בכלל לא קל. מצד אחד יש שאיפה לחבוק הכל ולחשוף חלקים גדולים מהאוסף הגדול ומהמגוון של המוזיאון, ומצד שני ההיגיון אומר שבתצוגה כזו צריך לשרטט בעיקר את המסלולים והכיוונים המרכזיים, להציג עבודות חשובות בתולדות האמנות הישראלית ולוותר על הניסיון לומר כמה שיותר". אחד הפתרונות לבעיה, אומר מנדלסון, הוא ההחלטה שאף שמדובר בתערוכת קבע, היא לא תישאר סטטית: "באופן טבעי תערוכה כזו צריכה להיות קשובה לשינויים".
מבנה התערוכה מבוסס על שלושה טריפטיכונים (ציורים המורכבים משלושה חלקים) המוצגים מאחורי "נמרוד" ופורשים שלושה צירי התייחסות - טריפטיכון של מרדכי ארדון הקושר את האמנות הישראלית לזיכרון יהודי, טריפטיכון של ראובן רובין הפותח התייחסות מקומית לנוף ולגוף וטריפטיכון של יוסף זריצקי, המייצג הפשטה שיוצאת נגד הקשר מקומי וסימבוליזם ומבקשת לפנות לכיוונים בינלאומיים. לצד כל אחד מן הטריפטיכונים מוצגות עבודות של אמנים נוספים המתכתבים עם כיווני היצירה שהתוו, אם באמצעות המשך המסורת ואם בביקורת עליה. כך, למשל, לצד ציור של זריצקי משנת 1964 מוצגות עבודות של אורי רייזמן, גל וינשטיין ומיכאל גרוס, שכל אחד מהן מנסחת באופן שונה את היחס בין המקומי לבינלאומי ובין הנוף להפשטה.
וינשטיין מציג את "נהלל" - פאזל כתמי צבע שנעשה על פי תצלום אוויר של שדות עמק יזרעאל, וציוריהם של גרוס ורייזמן יוצרים הפשטה מינימליסטית המנוגדת להצהרותיו הבינלאומיות של זריצקי ואשר קשורה בקשר הדוק לאור, למראות ולחומריות המקומית.
עוד מוצגים בחדר רישומים מסדרת "צובה" הידועה של לארי אברמסון, המבקרת את זריצקי ומציגה אותו כמתכחש לא רק לנוף המקומי אלא גם לפוליטיקה שלו - קרי לתושבים הפלשתינים שגורשו ממנו ולחורבות היישובים שהשאירו אחריהם. "היה אפשר לסגור את עניין ההפשטה עם לאה ניקל, גרוס ושאר הציירים המופשטים", מספר מנדלסון, "את אברמסון רצינו גם כדי שיהיה יותר מעניין וגם כדי ליצור דיון מהותי ולא רק סקירה של תקופה היסטורית. בסופו של דבר, התהליך הזה מופיע בכל אחד מן הצירים. תמיד אנחנו מתחילים בהיסטוריה ועוברים למבט מחודש עליה".
המבט המחודש מומחש בעוצמה בהצבה המתריסה של עבודתו של האמן הפלשתיני שריף ואכד "שיק פוינט" לצד ציוריהם של רובין ונחום גוטמן. עבודתו של ואכד היא קולקציית בגדים שעוצבו לנוחות העוברים במחסומי צה"ל, שכן הם ניתנים לקילוף וקיפול מהיר בהתאם לפקודה. הצבת העבודה לצד ציוריהם של רובין וגוטמן, המציגים את דמות הערבי כפרא אציל ואף מושא תשוקה, מצביעה על הפער בין מבטם של היהודים על הגוף הערבי החסון והחופשי בימיה הראשונים של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל לבין האופן שבו מציג הערבי עצמו את גופו הממושטר כעבור 80 שנה.
סיפור לכל חפץ
שיפוץ הבניינים סיפק לאוצרי המוזיאון הזדמנות לארגון מחדש של התצוגות והמחסנים העמוסים, אולם מספר המוצגים לא גדל ביחס ישיר לשטח התצוגה הכפול. במקום זאת הוחלט שבתערוכות החדשות יינתן לכל פריט מרחב גדול יותר. "אנחנו תולים פחות חפצים, אבל מנסים לתת על כל חפץ מידע שמסביר למה הוא נמצא במוזיאון ולמה הוא חשוב", מסביר לין, "כל חפץ מיועד לספר סיפור של תקופה וכולם יחד מספרים מה קרה בארץ ישראל לאורך הדורות, מהתקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו. גולת הכותרת של חבל הארץ הזה היא כמובן המונותיאיזם".
האמונה באל אחד, המשותפת לשלוש הדתות המרכזיות באזור, מוצגת בין השאר באולם הכולל שחזורים של מבני תפילה המקודשים ליהדות, לנצרות ולאיסלאם, החיים בשלום זה לצד זה בלי ששוטרי מג"ב משועממים יפרידו ביניהם. "מבחינתנו", אומר לין, "המקום פונה לכל תושבי המדינה".
תצוגת שלושת בתי התפילה אינה מתחם השחזורים היחיד במוזיאון המתחדש. לא רחוק ממנו מוצג קיר קרמיקה מצוירת של חמאם טורקי מקורי, ששהה זמן רב במחסנים עד שנמצא לו מקום תצוגה הולם (במוזיאון מקווים שחרף המתיחות המדינית, שגריר טורקיה יכבד את המקום בנוכחותו), ובאגף האמנות היהודית הוקם שחזור אותנטי של בית כנסת מסורינאם, שנתרם לאחרונה על ידי בני הקהילה היהודית במדינה הדרום-אמריקנית. בית הכנסת מוצג לקהל לראשונה לאחר שפורק, הוטס לישראל והורכב מחדש בחדר ייעודי. רצפת המבנה מכוסה חול לבן שהגיע עם הרהיטים ואמור להישאר במקום גם לאחר תום השיפוצים. אוצרת אגף האמנות היהודית טניה כהן-עוזיאל מספרת כי יש שתי פרשנויות להכנסת החול לבית הכנסת. האחת, פרקטית, טוענת שיהודי סורינאם, שהיו ברובם צאצאי אנוסים מספרד ומפורטוגל, נהגו להשקיט את צעדי המתפללים באמצעות פיזור חול על הרצפה, מתוך הרגל להסתיר את פעילותם הדתית מן הציבור הרחב. הפרשנות השנייה רוחנית יותר, ולפיה הוכנס החול לבית הכנסת כדי להזכיר למתפללים את עובדת היותם עם המ-דבר המקיים את חייו בגולה.
בעוד שבועות ספורים יגיע מסע השיפוץ אל קיצו. הזמנות כבר נשלחו, הודעות כבר פורסמו, ובסוף יולי ייערך טקס החנוכה - גם אם עד אז ייאלצו אנשי המוזיאון לעבוד במשך 24 שעות ביממה. במוזיאון מספרים כי לוח התערוכות העתידיות כבר סגור לכמה שנים קדימה, ובין השאר יוצגו במקום רטרוספקטיבות לאמנים ישראלים שבהם צבי גולדשטיין, מיכה אולמן, יעקב שטיינהרדט ויהושע בורקובסקי. האמן הדרום-אפריקני ויליאם קנטרידג' יציג תערוכת יחיד גדולה, וייתכן שגם עבודותיו של האמן הגרמני המפורסם יוזף בויס, שנפטר בשנת 1986, יוצגו סוף סוף בישראל, שנים לאחר ששימש מורה דרך עבור דור שלם של אמנים.
לצד מבחר תערוכות גדול תשולב בפתיחה המחודשת גם סדרת אירועי קיץ, ובהם מופעים, פסטיבלים והפעלות. בין השאר תיערך "מסיבת אוזניות", שבה מוסיקה לריקודים המשודרת לרוקדים דרך אוזניות בלבד - ללא ספק פרשנות ייחודית לקביעתו של מנכ"ל המוזיאון ג'יימס סניידר, כי "מוזיאון טוב הוא מוזיאון שמסיט את תשומת ליבך מהמתרחש בחוץ".