סילנד - נסיכות המשתרעת על פני מטרים רבועים ספורים, אי שם בים הצפוני, מוגדרת במקומות שונים כ"מדינה לכאורה" - ריבונות שלא זכתה להכרה ממדינות העולם אבל מחזיקה (בשיניים, תוך מאבקים אינספור) במעמד זה הודות לנסיבות יוצאות דופן. "סילנד" הוא גם השם שבחרה נגה אלבלך לרומן ראשון פרי עטה, בחירה מעניינת ברגישותה, שכן באותה מילה בעלת צליל מוכר, אבל גם זר, מתגלמות השבריריות אך גם העקשנות והעוצמה והפליאה על עצם הקיום, בכפיפה אחת במרחב הזעיר שמתכנה "מדינה לכאורה".
את אותה ריבונות שברירית, אותו חיפוש אחר החוקיות של העצמי, חוקרת אלבלך כשהיא מפגישה בין ארבע דמויות המתגוררות או נקלעות לאותו בניין. אפשר למנות לא מעט רומנים שעושים שימוש בבניין כמסגרת עלילתית מטעמים ברורים - הארכיטקטורה שלהם כופה על הדמויות קירבה ואינטימיות ובמקביל מייצרת לא מעט מתחים והתגוששויות ויחד נוצר מכלול, שמציב את הבניין כמיקרוקוסמוס דחוס לחברה בכללותה.
אלבלך בוחרת לצעוד וגם לא לצעוד בנתיב שכבר נחרש בספרות העברית. המפגש בין הדמויות אכן יניב קונפליקטים, יאלץ או יאפשר להן לפרוץ את גבולות זולתן ולבחון את עצמן וניתן, גם אם בכוח, לחלץ ממנו אמירה על החברה הישראלית. אך כמו ב"הדחיפה", קובץ סיפוריה הקודם, נראה שלמרות העיסוק בתכנים אקטואליים, אלבלך מעוניינת פחות באמירות גורפות ויותר בהתבוננות ביחיד ובייחודיותו.
נתן הוא פקיד בנק בגמלאות שמעולם לא החמיץ יום עבודה. הוא לא העז למחות אפילו על פיטוריו, בלתי מוצדקים ככל שהיו; הוא דייר שמתרגז מתלוליות של חול בחדר המדרגות - אדם שההחמצות לאורך השנים הותירו אותו קפוא בזמן ומוגבל במרחב. גליה היא מורה צעירה, אישה עצורה שמרגישה לא נוח בתוך עורה שלה. שניהם אנשים עדינים, עולמם הפנימי עשיר ואף גועש אך המציאות גסה מדי עבורם. שניהם מתגוררים באותו בניין. שגרתם מופרעת כאשר מתברר שבמקלט ישן עובד זר. במקביל נתקלת גליה בבית הספר באחיה הגדול של תלמידה, והקשר שמתהווה ביניהם דוחף אותה להתמודד עם גבולותיה שלה בדרך בלתי צפויה.
צעדים נועזים בדרך לשחרור. מהגר בים האגאי
הדמויות של אלבלך, ב"סילנד" וביצירות אחרות, מוצאות עצמן לא פעם כלואות בדרך זו או אחרת בין כותלי הממסד שאליו הן משתייכות, אפילו אם עזבו אותו לפני שנים והן מושכות אחריהן מעין שובל של פליטות: נתן עדיין שומר את כל תלושי המשכורת שאסף לאורך שנות עבודתו; עבודתה של גליה תובעת ממנה משאבים רגשיים עצומים אך חייה האישיים, מתברר לה בדיעבד, חסרים ומורעבים; פטר נמלט מחיי העוני והדלות במדינתו רק כדי להיווכח שבישראל מעמדו שביר עד כדי כך, שכל מעסיק יכול לנקוט כלפיו אופנים שונים של אלימות ולצאת מזה ללא שריטה; ומייקל עובד ככתב טכני ומתרגם חוברות הפעלה, אחת העבודות הגנריות והמשמימות בתחום הכתיבה.
מכאן מתהוות שתי תנועות: תנועה אחת שמבצעות הדמויות היא לתוך העצמי בניסיון לחצוב את הסינגולרי מתוך הכללי, השגור, המוסדי. נתן ייאלץ להכיר בהחמצות ובכישלונות שעיצבו את חייו. מייקל מעוניין להקים ערוץ טלוויזיה פרטי וחושפני. גליה תגלה ששחרור של ממש מחייב נקיטת צעדים נועזים. ופטר חולם להתיר את כל הכבלים ולהגשים חלום, פנטזיה בורגנית לכאורה שאדם במצבו לא יכול להרשות לעצמו. התנועה השנייה היא דווקא מתוך העצמי החוצה, אל האחר. כאן תידרש כל אחת מהדמויות לחצות גבול, לערער על המרחב המוכר ולסדוק את החוקיות שלאורה חיה ופעלה.
אף על פי שעם הקריאה מתהווה מבנה זה בבירור, חוויית הקריאה לא נפגמת; אין תחושה שהספר "מתובנת". יתרה מכך: לאלבלך סגנון כתיבה מובחן ביותר - מצומצם ומאופק, מלווה בכמה שפחות עיטורים וכרכובים; אך ככל שהדמויות ב"סילנד" מרחיקות לכת במסען לעבר אותה טריטוריה נכספת, משהו בספר נפתח: המחוות של הדמויות זו כלפי זו הופכות עשירות ומקוריות יותר; המסע של כל דמות לתוך עצמה מגלה מימד נוסף של עומק וגם הכתיבה עצמה נעשית משוחררת יותר ומשובצים בה לא מעט רגעים משעשעים ולא פחות רגעים עצובים. גם דמויות המשנה המעטות - ובראשן קשיש שמפעל חייו הוא יצירת מילון בולגרי־עברי - מתוארות ברגישות ובדיוק ומעשירות את ההתרחשות.
אחת המחוות הזכורות נעשית לקראת סופו של הרומן. פטר שואל את נתן המדוכדך אם הוא יכול להעניק לו חיבוק. נתן, מופתע ונבוך, מסכים. פטר מקיף בזרועותיו את גופו של נתן שלא זז, "רק עמד כמו שטיח מגולגל שפטר מנסה ללכוד בידיו שלא ייפתח וייפול". הרגע, שתופס את הלב בפשטותו, לוכד בגמלוניות שלו את ייחודו של הרומן - מצד אחד הוא מתאר את המדבר הרגשי שהדמויות משוטטות בו; מצד אחר הוא מעיד על כך, שאף על פי שאלבלך בוחרת להיצמד לדמויות פשוטות, אנשים שחיים את חייהם האפרוריים, היא אינה מוקסמת מהאקזוטיקה של האפרוריות ואינה רוכבת עליה באופן רגשני, כפי שעושים רבים אחרים.
האופן שבו בוחרת אלבלך לחתום את "סילנד", לעומת זאת, מעורר רגשות אמביוולנטיים. גם בספריה הקודמים עלתה לעיתים תחושה קלה של פספוס או ויתור באופן שבו נחתמו יצירות. הפעם, בלי לחשוף את הסוף כמובן, עולה ממנו תחושה של עודפות, כאילו למחברת היו רצונות ורעיונות רבים ולבסוף היא בחרה להכניס את כולם יחד, אפילו שהעודפות הזו לא עולה בקנה אחד עם הסגנון ההדוק והתמציתי של הרומן.
אך יש גם יופי ופיוט בבחירה לסיים כך את הרומן וגם תחושה משכנעת ביותר של שחרור. כאילו בדומה לדמויות, גם אלבלך עברה תהליך של התקרבות לעצמה במהלך הכתיבה ומתקדמת, בשחייה מדודה אך בחיוך, לאורך הים הצפוני אל הטריטוריה הפרטית שכולה שלה.
סילנד / נגה אלבלךעם עובד, 166 עמ'• • •
מי אתה, אליסטר קראולי?
קובץ סיפורים של קוסם, מיסטיקן (ומרגל) מיתולוגי רואה אור - ומסקרן את עולם המו"לות כולו
צפוי, לא ייאמן כי יסופר, או שניהם גם יחד? אליסטר קראולי, שנודע בכינוי "האיש הרשע ביותר בעולם", חוזר שוב לחיינו, הפעם כאמן הסיפור הקצר. קראולי (1875-1947), קוסם, מיסטיקן, משורר, מייסד הפילוסופיה הדתית ת'למה, מטפס הרים, מחזאי, שחמטאי, שיאן בצריכת סמי הזיה, לכאורה מרגל מטעם הממשלה הבריטית - וזו רשימה חלקית - ידוע בעיקר בכתביו המאגיים.
הבולט בהם, "ספר החוק", שלדבריו אינו אלא קולה של ישות אלוהית שקראולי משמש מבשרה, הפך למזוהה ביותר עם קראולי ועם העיקרון העליון שבמרכזו, "עשה כרצונך וזו כל התורה", שדומה ששורה על כל דבר שקראולי אי־פעם עשה.
אך קראולי, איש רב־פעלים שבחייו שזורות לא מעט פרשיות מין שערורייתיות, נשים וגברים שנזנחו לאנחות, חברויות במסדרים אקסצנטריים (שהסתיימו לרוב בסכסוכים מתוקשרים) וניסויים מאגיים ידועים לשמצה, מצא איכשהו זמן לכתוב כ־70 סיפורים קצרים, 35 מהם פורסמו עוד בחייו.
השבוע יצא לאור "The Drug and Other Stories", קובץ סיפורים בעל השם המוצלח המאגד בתוכו בין היתר חמש יצירות שעד כה טרם פורסמו. מנכ"ל הוצאת Wordsworth סיפר לתקשורת כי הרעיון נבט עוד ב־2008, אז פנה אליו ארגון המחזיק בזכויות לכתב היד. מכאן נוצר שיתוף פעולה עם וויליאם בריז, מומחה לכתבי קראולי, המשמש בראש מסדר O.T.O, שאליו השתייך קראולי בעבר. מהדורה ראשונה מצומצמת הופצה עוד ב־2010, וזכתה לתגובות נלהבות, מה שהוביל להחלטה להרחיב את הקובץ ולהפיצו בקרב הקהל הרחב.
"קראולי היה הרבה דברים", אמר בריז השבוע. "אך יותר מכל הוא היה מאהב - של גברים, נשים, אלים, אלות ושל עצמו. היו שראו בו אדם מרושע, שנהג כלפי חסידיו בכוחנות אך ההפך הוא הנכון: מה שמשך אליו אנשים בעוצמה כה רבה הוא העובדה שהיה אדם מהנה וחכם".
כך או כך, רבים טוענים כי עם כל הכבוד לאיש ולמיתוס, הגיעה העת להציב את היצירות במרכז. "זה הזמן לבחון מחדש את השנינות, המוזרות והאפלה שמאפיינות את יצירותיו", אמר המשורר דיוויד טיבט ל"גרדיאן". לדבריו, יום יבוא ונהגה את שמו של קראולי באותה נשימה עם ריי
ברדבורי ובורחס.
נטע הלפריןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו