ביום שני השבוע, שעות ספורות לפני פרסום דו"ח מבקר המדינה בפרשת חיים רמון, אירח העיתונאי נסים משעל את כתב ערוץ 10, ברוך קרא, בתוכנית הרדיו שלו. הנושא היה תיק רמון והעיתונאי האורח פתח בדברי הסבר על הרקע לקיום הבדיקה הנוספת.
אלא שמשעל היה קצר רוח. דקה וחצי אחרי שאורחו התחיל להציג את הרקע לבדיקת מבקר המדינה, הוא חתך אותו. "בוא תקצר", אמר לו ובאותה נשימה ירה את המשפט הבא: "עשו האזנות סתר לחיים רמון".
ברוך קרא לא הבין על מה מדבר משעל שאמור היה להכין שיעורי בית. האזנות סתר לשר דאז רמון? מתי בדיוק עשו לו אותן? מי טען זאת בכלל? מאין לקוחות טענות הסרק הללו, שהשמעתן או פרסומן בעיתון זה או אחר משרתת, כמובן, את הנרדף המדומה, ידידם הקרוב של עשרות עיתונאים-
ברוך קרא מכיר היטב את פרשת רמון ומיהר להעמיד את משעל על טעותו. "הנה", הוא אמר למראיין הוותיק, "טעית, טעית, והטעית... סלח לי, כן, זה לא נכון... לא עשו האזנות סתר לחיים רמון".
משעל הודה לכתב ערוץ 10 על ההערה ולמד מהאורח שהאזנות הסתר בוצעו רק לשולה זקן, לקצינה המתלוננת בפרשה, ולמפקדת של אותה קצינה. אלא שמשעל חזר בהמשך לסורו, כאילו שכח מה הסביר לו רק דקותיים קודם לכן המרואיין שלו, ושאל: "למה אתה לא אומר שתוך כדי האזינו גם לרמון-"
ברוך קרא בנחרצות: "כי זה לא נכון".
משעל: "סליחה..."
סליחה? סליחה גדולה, כי כך יוצרים דעת קהל מתוך רשלנות וזלזול במאזינים במקרה הטוב. למזלו של משעל, כתב ערוץ 10 שלט בחומר, ובשידור החי הסביר לו מאין נובעת הטעות: בעיתון הבית של רמון, שברוך קרא נקב בשמו, פורסם כי נעשו ציתותים לרמון. המידע המטעה פורסם פעם, פעמיים, שלוש, כאילו זה מה שקרה באמת, במאמץ שקוף לשרת את יקיר העיתון.
התוצאה של המעשה הזה ושל אחרים מסוגו שלא לדבר על ההסתה נגד התביעה והמשטרה, השקרים וקמפיין הלחצים על השופטים בתקופת משפט רמון בניסיון לגרום לזיכויו - עלולה להיות הרסנית: הטובים מוצגים כרעים, הרעים כטובים ומי שעדיין יושב על הגדר - מעדיף למעול בתפקידו. לא לראות, לא לשמוע, לא להילחם על כלום. לשתוק ולחזור הביתה בשלום.
האם זהו תפקידה של העיתונות? לרפות את ידי המשטרה והתביעה דווקא בימים שבהם עלה בידן להכות במשפחות הפשע ובשחיתות השלטונית?
לא. אבל בזה עוסקים חלק מאנשיה. זה קורה במשפט אולמרט, זה קרה בתיקי רשות המסים, וזה קורה בפרשת רמון. העיתונות בחלקה, צריך להודות, תורמת לסיאוב ולהשחתה השלטונית והציבורית. היא נשלטת בידי בעלי עניין; יחצנים מתעתעים בה; אנשים עם כתמים הופכים אותה לחרבם.
היא שוכחת מה תפקידה. היא יורה לעצמה ברגליים. רבים מהקוראים, שיש להם ראש על הכתפיים, בזים עכשיו למקצוע. אפשר להבין אותם.
חרפת התקשורת (ב')
למה חיים רמון וחבריו בתקשורת עדיין מאוכזבים מדו"ח מבקר המדינה? למה עוד מעט נצטרך לייבא לכבוד רמון מבקר מדינה מחו"ל, צוות חקירה מחו"ל ושופטים מחו"ל?
משום שברוב השאלות העקרוניות והחשובות באמת אשר עמדו למבחן המבקר - לא הלך צוות הבדיקה שבי אחרי דפוס החשיבה המעוות של חיילי וצעקני רמון. אנשי המבקר לא נפלו ברשתם.
לדוגמה: הטענה הנלעגת כאילו הפעלת לחץ על נפגעת עבירת מין להתלונן כמוהו כהדחה בחקירה בה בשעה שהדחה נעשית בכלל לסיכול ולשיבוש החקירה - נהדפה בקלות. בצדק לא הוקדשה לה אפילו שורה.
צוות הבדיקה קבע שהחקירה נגד רמון נפתחה כדין; מצא שהיתה הצדקה להאזנות הסתר לקצינה המתלוננת, למפקדת שלה ולשולה זקן, שיבח את האלוף גדי שמני על נחישותו ללכת עד הסוף בנושא, והדגיש כי האלוף עשה זאת אף על פי שהדבר עלול היה להשפיע על קידומו המקצועי.
במה עסקו בנסיבות האלה אותם עיתונאים המזוהים עם רמון-
צריך לקרוא ולהאמין: בניסיונות לרוצץ עד הסוף את גולגולות המעטים שהעזו לנהל את החקירה נגד הקורבן המדומה. כאילו שהם, החוקרים, ביצעו את המעשה המגונה בקצינה ולא שר המשפטים דאז. כאילו שאותם אנשי תקשורת אינם מבינים דברים שאמר ניצב בדימוס משה מזרחי למחרת הדו"ח: רמון דחף את הלשון שלו למקום שהיה אסור לו ומאז הוא מנסה לחלץ אותה משם באופן רטרואקטיבי.
המכנה המשותף של חצוצרני רמון: דילוג אקרובטי מעל לשקריו במשפט, מעל לעובדה שלא עירער על הרשעתו, מעל לניסיונו להפוך את המתלוננת מקצינה מוערכת ואמינה לבחורה מפוקפקת שאינה דוברת אמת.
נשמעו כמובן גם קולות אחרים, ביניהם של הפרשן המשפטי משה נגבי ושל פרקליט מחוז ירושלים לשעבר, מיכה קירש, שהחזירו את השפיות לסיפור, והיה גם נתן זהבי, קול העם, שהציע בפשטות: לחקור את סיפור שלוש עדות השקר שהביא רמון למשפט מטעמו. כיצד גויסו, איך תואמו הגרסאות שלהן, מי אמר להן מה לומר, ואיך נולד הרעיון לשלוח אל המתלוננת, אחרי הרשעת רמון, חוקר פרטי ולנסות להציל מפיה משפט או שניים כדי להוכיח שלא אמרה אמת. רק מוח עברייני מסוגל לעשות זאת אחרי מה שכבר עברה.
עם כל הכבוד, זה לב הפרשה. זהבי צודק. אבל מתפוח האדמה הלוהט הזה בורחים נאמני רמון בתקשורת. הוא חם, הוא בוער, הוא שורף. לא כדאי להתקרב אליו.
זיכרונות חיים רמון
לפני קרוב ל-10 שנים, ברגע של חולשת דעת, כשהאמנתי שרמון התבגר, התרחק מתרגילים מסריחים ומסוגל להוביל את המדינה הזאת למחוזות השלום והיציבות הכלכלית והחברתית - ראיינתי אותו בביתי לאחד מעיתוני סוף השבוע. זה קרה באכסניה הקודמת שלי, כשנשא את עיניו לתפקיד מועמד העבודה לראשות הממשלה.
רמון דיבר ושירטט תמונה שפויה בנושאים פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים שונים. ברגע מסוים, כאילו רבץ הדבר על מצפונו, סיפר גם על התרגיל המסריח משנת 1990 לגניבת השלטון מהליכוד בידי העבודה בראשות שמעון פרס. הוא היה מגיבורי ומאדריכלי התוכנית שאמורה היתה להתממש באמצעות טובות הנאה שוות כסף רב והרבה כבוד ושררה לשותפים העתידיים בממשלה.
רוח דבריו היתה: מזל שהתרגיל ההוא לא הצליח. אוי אם זה היה קורה לנו. הדבר היה עלול להגיע למרי אזרחי. אני מכה על חטא מעשיי באותם הימים.
בעוד שנים, כשיתבגר וכשתנוח עליו אולי רוח התבונה והחרטה והוא יישב לכתוב ספר זיכרונות - יצטרך חיים רמון להקדיש בו פרק גדול לחבריו בתקשורת. לאלה שאכלו מידיו ביודעין ושלא ביודעין כל סיפור, אמירה וטענה הזויה; לאלה שכתבו על תיקו הפלילי עובדות חסרות שחר; לאותם כתבים שקיבלו תדרוכים בתקופת משפטו ועלו לשידור כיחצניו הכמעט גלויים; לאותן עיתונאיות מאוהבות שהתנהגו כאילו מדובר בכוכב קולנוע והגיעו לראות את אלילן בבית המשפט; לאותם פרשנים שהוא האכיל מידו בקלות מדהימה עד כדי כך שיום אחד לא התאפק ואמר לאחד מחבריו: "את הכתבת הזאת או שאני קורא או שאני כותב".
רמון, אני מנחש, בז בסתר ליבו לעיתונאים הללו. הם אנשים נלעגים, פתטיים, במובן מסוים אפשר לומר אפילו אנשים מסכנים. צער בעלי חיים. הוא רואה אותם בעליבותם, הוא מתייחס אליהם כאל בובות מריונטה שלפעמים אין אפילו צורך למשוך בחוטיהן. הן יודעות מה עליהן לעשות, הן יודעות מה תפקידן בכוח, הן יודעות על מי צריך להתנפל, את מי צריך להשמיץ, על מה לדלג ומאיזה מוקש מסוכן צריך להיזהר.
אם רמון יקדיש כמה פרקים לעיתון הבית שלו - הוא יצטרך להידרש לאותו פרסום מכשיל שנסים משעל הלך בעקבותיו כאילו המשטרה צותתה לרמון. שלוש פעמים, כאמור, חזרו חבריו ונאמניו על דבר השקר הזה וכאשר דובר משרד המשפטים, עו"ד משה כהן, ביקש מהם בכתב לשמור על הגינות ולא לחזור על הדברים המטעים - ספג למחרת סטירה.
עיתון הבית של רמון התנפל עליו בגין מעשה נורא: הוא, כהן, העביר לכתבי בתי המשפט את הודעת הפנייה לבג"ץ של שתי נפגעות הפרקליטות מדו"ח לינדנשטראוס. לא אתפלא אם בקרוב יציע פרופ' דניאל פרידמן להקים גם על העניין הזה ועדת חקירה.
פרשת זיילר ופרשת רמון
מה היה קורה לו נשיא בית משפט מחוזי בדימוס, נניח השופט ורדי זיילר, היה מבקר בחריפות את התקפות חיים רמון על מערכת האכיפה ומציע לחקור ביסודיות את פרשת שלוש עדות השקר שרמון הביא למשפטו? מה היה קורה לו כתבני, הגיגני ומיקרופוני רמון היו מגלים שכבודו כתב החלטה שיפוטית שבה ציטט קטע מפסק דין שמעולם לא נכתב?
הם היו שוחטים אותו. הם היו דורשים להסיק נגדו מסקנות אישיות. הם היו ממררים לו את החיים כמו שרק הם יודעים לעשות.
אבל בוורדי זיילר לא נוגעים גם אחרי מה שהתגלה ופורסם בעניינו, כאן ובעיתון "הארץ", בפרשת ד"ר ג'קי סרוב. זיילר קיבל לידיו המלצה של ועדת משמעת במשרד הבריאות לשלול לסרוב את רישיון הרופא לשלושה חודשים, אימץ אותה, והלך צעד נוסף קדימה: בניסיון בולט לסלול את הדרך למקבל השוחד לשוב לעבודתו ב"איכילוב", הוא הוסיף להחלטתו קטע מגזר דין של השופטת דבורה ברלינר. לטענתו קבעה השופטת כי אין לראות את עבירת השוחד שבה הורשע ד"ר סרוב "כנגועה בקלון שישליך על המשך עבודתו".
היכן זה נכתב בדיוק באותו גזר דין? מאין לקח זאת כבודו? הוא לא ידע להשיב לי על כך. זיילר פשוט המציא את הקטע הזה ותירץ זאת בכך שהוא הסתמך על אמירה של אחד מפרקליטי ד"ר סרוב בדיון המשמעתי.
מה זה בדיוק אם לא התרשלות ממשית, חמורה פי כמה מהכשל הנקודתי בתום לב של המטפלים בתיק רמון? איך יכול שופט מנוסה לצטט דברים מהכרעת דין שבכלל לא קרא? אם בתיק רמון, בגין מחדל טכני, שהוא פחות מכרטיס צהוב במושגי מגרשי הכדורגל, המליץ זיילר על הקמת ועדת חקירה - מה היה כותב על שופט שפיברק הכרעת דין?
פרידמן וקשר השתיקה
זיילר עשה את המעשה החמור הזה, שבצדק היה לו קשה להסבירו, ופרופ' דניאל פרידמן לא אמר עד כה מילה על כך. פתאום בחזית הזאת של המלחמה המדומה בקלקולי אנשי חוק וסדר, משתרר שקט מופתי. פרידמן שותק וכך גם חיילי השר שסרח. הם לא דורשים הסקת מסקנות אישיות.
וכל זאת למה-
כי השופט בדימוס זיילר, מגיבורי תחקיריו של משה ליכטמן ב"גלובס" בפרשת ועדת החקירה לשירותים הוטרינריים במשרד החקלאות, הוא במקרה חבר אישי טוב של פרופ' דניאל פרידמן. במקרה הוא גם שותף שלו בעסקי נדל"ן בעתלית וב-15 דונמים שהם רכשו עם שותף שלישי בעתלית.
במקרה פרידמן הוא גם זה שמינה את זיילר לכתוב חוות דעת על תיק רמון, אחרי שהשופט בדימוס שמואל ברנר לא סיפק את הסחורה כשקבע שלא היה זדון; ובאותה מקריות זיילר היה זה שהמליץ בפני פרידמן להקים ועדת חקירה בפרשה. שורה תחתונה: הוא בעצם האחראי לפסטיבל הנוכחי.
מיכל שבת בדקה השבוע אם הוא הסיק מסקנות אישיות מהתנהגותו, או שמישהו אחר הסיק אותן בשבילו - וגילתה, כמה צפוי, שהוא מופקד הלאה על מערכות המשמעת של רופאים, רוקחים, מיילדות ורופאי שיניים, שהורשעו או עברו עבירות אתיות; שהוא ממשיך לעמוד בראש הוועדה לחיוב אישי של ראשי עיריות שקיבלו החלטות בניגוד לחוק ואמורים לשלם את הנזקים מכיסם; ושהוא מוסיף לכהן כראש הוועדה לבדיקת אתיקה ורשלנות במשרד החקלאות.
כמה משתכר כבודו במשרד הבריאות, במשרד הפנים ובמשרד החקלאות, ביקשה שבת לדעת, ודוברי המשרדים השיבו פניה ריקם. צנעת הפרט, הם טענו, אבל הבהירו לה שהוא ממלא את תפקידו כהלכה. מאוד מרוצים ממנו.
כדור שלג במד"א-
כמה צפוי היה שבמוקדם או במאוחר יגיע מנכ"ל מד"א, אלי בין, אל חדרי החקירות, ייחקר כחשוד במעשי מרמה, יובל לבית משפט, ושם יסביר נציג מחלקת החקירות מי האיש ובמה הוא עסק משך שנים. כמה צפוי היה שהמנכ"ל הזה, שקלונו נחשף ברבים כבר לפני כחצי שנה בסדרת כתבות תחקיר "ישראל היום", יעמוד יום אחד מול שופט, ישמע שהוא חשוד במעשי פשע, ישוחרר בערבות ויצחק מול מצלמות הטלוויזיה כאילו גם מהתיק הזה הוא יצליח לחמוק.
נכון, אני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת המלווים את פרשיות אלי בין וכמה מחבריו ונערכים באחרונה לפרסומים נוספים על המתחולל בקן השחיתות, היינו נאיביים. לא הערכנו בשום תסריט, גם כשהיה ברור לנו שהמנכ"ל הזה יגיע למקום שאליו הגיע השבוע, שהיקף ההונאה של רשויות המס יטפס, על פי החשד, עד ל-176 מיליוני שקלים! סכום דמיוני ובלתי נתפס, שאותו מנסים לרכך עכשיו בצורה הבאה: הכסף לא הלך לכיס המנכ"ל.
הטענה הזאת אינה יכולה להוריד את מפלס הכעס מהסיבה הבאה: הכספים האלה מסבירים עכשיו מאין מצא המנכ"ל משאבים לרפד עצמו ועשרות רבות של נאמניו בטובות הנאה אישיות.
הכסף הזה מסביר מאין יכול היה לגייס עורכי דין יקרים למלחמות ההזויות שניהל; מאין היו לו האמצעים לממן יחצנים מהשורה הראשונה לארגון; מאין מימן הגשת תלונות ותביעות סרק נגד עובדים שהפריעו לשקט התעשייתי; מאין מימן את הפאר, את ניקור העיניים, ואת הפרויקטים המגלומניים במיליוני שקלים שאיש לא נזקק להם.
הנה מצאנו את מקור הכסף ועכשיו נמתין לראות אם האיש ישעה עצמו עד גמר ההליכים נגדו בתיק מהחמורים במדינה, או ששוב יתחכם וינהג כפי שנהג בדוברו, ירוחם מנדולה, זה שנתפס דוהר במכוניתו כשבארנקו תעודת שוטר מזויפת.
מנדולה הורחק מתפקיד הדובר, אבל מוסיף לעבוד במד"א כאילו דבר לא קרה. מדוע? במד"א סירבו להשיב על כך. שאלות עוזי דיין בנושא הזה, כמו בנושאים אחרים, לא נענו.
ד"ר נועם יפרח במרתף
כשמנכ"ל מד"א שהה ביחידת החקירות של מע"מ בראשון לציון, המתין לו במרתף הבניין, מוסתר מהעין, חברו ובן בריתו, יו"ר הארגון ד"ר נועם יפרח.
יפרח הוא דמות בעייתית בזכות עצמו, חייל נאמן של המנכ"ל ושותף לחלק מהשטיקים שלו. הוא מטריית ההגנה של המנכ"ל ולהפך ולכן לא החזיר עדיין לקופת הארגון תרומה שקיבל בארה"ב בסכום של 100 אלף דולרים.
השאלה המשפטית הזאת לא התבררה עדיין סופית, אבל ציבורית, כך על פי בדיקת עוזי דיין, היו"ר המפוקפק מתעקש לא להחזיר את המתנה. הוא קיבל אותה באופן אישי, טען, היא מגיעה לו.
מי תומך בו? המנכ"ל החשוד בהונאת הענק של רשות המסים. הוא מבין לליבו.