עד שנפטרנו מהחגים, מהחמסינים ומבון ג'ובי ורצינו להתחיל סוף סוף דיאטה, התחילה לנו אינתיפאדת המברגים. אפילו רעננה, העיר הכי חיננית בישראל, שהדבר הכי קטלני שקרה בה עד היום היה תאונת גונדולה באגם המקומי, קיבלה פיגוע. שלא לדבר על ירושלים.
באמצע כל זה הייתי צריך לארח קרובים מחו"ל, שבאמת מצאו לעצמם זמן להגיע, ונתקלתי בקושי מסוים לענות להם על השאלה "לאן בטוח לנסוע?". אחרי שכפר סבא נפסלה בגלל חוסר עניין תיירותי, וירושלים בגלל עודף עניין חבלני, סוכם שיישארו על שפת הים בשרתון, כי לפחות מהים יש פחות סיכוי שיגיע מפגע. הדודה אמרה שאם הוא יבוא רכוב על גלשן, שזוף ובלי חולצה, אז לא נורא. בסוף היא דרכה על זכוכית שבורה וסיימה את החופשה באיכילוב.
המצב לא ברור. פעם ידעת שבתקופת פיגועים צריך לברוח מקניונים וממקומות הומים. עכשיו לא ברור ממה צריך להיזהר. מפגע עם סכין, מברג או קולפן מלפפונים יכול לקפוץ עליך דווקא בסימטה חשוכה, או לקבל את השיגעון בעודו במשמרת במסעדה, חותך גזר, ולהחליט לפתע שיש דברים יותר מעניינים שאפשר לעשות עם קולפן.
בתגובה, האזרחים משתמשים בתכונות ישראליות כמו אלתור וחיבה לטכנולוגיה כדי להתגונן: אחד גירש מפגע בעזרת מטרייה, ואחר תקע לו מקל סלפי לעין.
עד לא מזמן ידעת שבן אדם עם מברג מהווה סכנה, כי הוא עלול לבקש את עזרתך בהתקנת ארונית של איקאה. היום זה אחרת. אדם עם מברג הוא מפגע, ואם יש לו ארגז כלים, יש מצב שהוא רוצח סדרתי. השמועה אומרת שברחבי המדינה יש עכשיו המון שולחנות מתנדנדים, כי אף אחד לא מעז להסתובב באופן יזום עם מברג ולחזק להם את הרגליים.
יש דיבור על הוצאת הסכינים מחוץ לחוק, אבל אף אחד לא חשב מה עושים עם המברגים. או עם מפגע שיבחר לתקוע לך קשית של טרופית בתוך העין (הרי הוא לא באמת ירצה לשתות אותה). צה"ל מצטייד בצוללות ובכיפות ברזל במיליארדים, והאויב בתגובה קונה סדרות של סכינים בשלושים שקל באיקאה.
אנשים מחפשים בימים האלה סיבות לא לצאת מהבית ולא לשלוח את הילדים לטיולים ולבית הספר. אנשים עם כלבים מוותרים על הפארק ולוקחים את הכלב לסיבוב בשירותים. אפילו לסופר אין ממש סיבה ללכת, כי עם מחירי העגבניות והמחסור בסכינים, בלאו הכי אין איך להכין סלט.
מכיוון שגם להיות ערבי בימים אלו זה לא הדבר הכי בטוח, ההמלצה שלי היא לאמץ מראה זר. קשה להתחזות ליצור ניטרלי, כמו סיני או הודי, אם אין לך את זה בגנים, אבל אפשר לנסות להתחפש לנוצרי. גלימה של נזירה או כומר בצירוף דגל של מדינה לא מרגיזה כמו שווייץ ביד - ואתה מוגן משני העמים העצבניים החיים כאן.
עם הצלב החלטתי לחכות, אבל בהמלצת הרדיו קפצתי לרכוש לבני המשפחה מיכלי גז פלפל, והצלחתי להשיג את האחרונים. מאז, המוצר אזל מהשוק והביקוש גואה. שכן שלי ממוצא תימני, יזם בנפשו, הצליח לדחוס סחוג לתוך דאודורנט ופתח דוכן אלטרנטיבי לגז פלפל.
אני חילקתי את תרסיסי הפלפל לרעייתי ולשלוש בנותיי. אני חייב להודות שתחושת הביטחון שלי כשהן יוצאות מהבית התגברה, אבל המשמעת בתוך הבית התרופפה. בקשותיי לעזרה זוכות להתעלמות מוחלטת. כשביקשתי מבתי לדאוג לכלים ולזרוק את הזבל, היא העבירה את גז הפלפל שקניתי לה מיד ליד ורמזה שאני לא בא לה טוב.
כולם מתקשים לשמור על שלווה בימים כאלה. כתבי המשטרה עברו שבועיים קשים, והעייפות ניכרת. הפיגועים מפוזרים על פני ערים שונות, והדס שטייף החרוצה לא מצליחה להספיק להגיע ממקום פיגוע אחד למשנהו ונשמעת על סף התמוטטות. מפכ"ל משטרה עדיין אין לנו, במקומו מנהל את העניינים ממלא מקום, וכולנו מכירים את הילדים שמנצלים את הגעתה של מורה מחליפה כדי לחרב שיעור בכיתה. אולי זה מה שקורה לפלשתינים, שיודעים שברגע שייכנס המפכ"ל החדש, זה כבר יהיה פחות נעים.
הפוליטיקאים מצאו שהמילה "נטרול" היא ה"באז וורד" החדש. אחרי הטלטול והסיכול יש לנו את הנטרול, ואפשר לנסות להשתמש בביטוי הטרנדי גם לתחומים נוספים: "ניטרלת אותי מרוב צחוק", או "אני גמורה, הסקס איתך ניטרל אותי לגמרי".
אבל יש גם צד חיובי. האנשים ברחוב נמצאים עם העיניים פחות בטלפונים הניידים, ויותר בקשרי עין עם הסובבים אותם. נכון שהם עושים את זה כדי לברר מה כוונותיך, מה אתה מחזיק ביד ואם אמרת "אללה אכבר" או סתם ראית עכבר, אבל הלוואי שזה יישאר גם אחרי התקופה הזאת.
החומוסיות של ירושלים, עכו ויפו ריקות מישראלים, וסימני העצבנות ניכרים מכל עבר. המשל על העגל שרוצה לינוק והפרה שרוצה להניק נכון גם כשמדברים על מסבחה. חומוס עושים באהבה, ואוכלים עם פיתה ובלי סכין.
yairn@israelhayom.co.il(צילום: עמי שומן)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו