צדיקים בסדום

הם נחשבו לעובדים טובים, אפילו מצוינים. תיקם האישי היה מלא בתעודות הצטיינות, ועתידם בארגון או בחברה שבהם עבדו היה ורוד ואופטימי. אבל אז הם ביצעו "טעות איומה" - טעות שרוב חבריהם אינם עושים, פשוט משום שהם רצו לחזור הביתה בשלום. הם גילו וחשפו התנהלות לא ראויה, קלקולים קשים, שחיתות ציבורית ומעשים פליליים חמורים, וגם דיווחו עליהם.

או אז, במקום לקבל עוד ציון לשבח בתיקם האישי, נהפכו עובדים אלו בן לילה לאויב. מתנהל נגדם מסע רדיפה חסר בושה, הם נתונים להתנכלויות ולהשמצות ונמצאים גם מי שמנסים לפקפק בשפיותם. הם סובלים מנידוי חברתי במקום העבודה, חבריהם הטובים פוחדים להתקרב אליהם מחשש שיסומנו אף הם על ידי ההנהלה, וחלקם אף מטיח לעברם "מלשינים".

ברוכים הבאים למועדון המתריעים בשער, או "נושאי המשרוקיות". זהו מועדון שהכניסה אליו היא רק לאזרחים בודדים והגונים, אנשים שעדיין אכפת להם מה קורה במדינה. בארה"ב, לדוגמה, שלושת אנשי השנה של עיתון ה"ניו יורק טיימס" לשנת 2002 היו נשים שחשפו שחיתות במקום עבודתן. שם יודעים להעריך אנשים כאלה.

בישראל, לעומת זאת, למעט כמה גופים ומספר מצומצם של חברי כנסת, אין מי שמתייצב לימין שומרי הסף. התמונה הכללית קודרת והעיניים נשואות אל נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה - גוף שבכוחו למנוע פיטורים באמצעות צווי הגנה זמניים או קבועים. בחמש השנים האחרונות הוציאה הנציבות 52 צווי הגנה כאלה, לעומת שמונה בלבד בחמש שנות כהונת מבקר המדינה הקודם, השופט בדימוס אליעזר גולדברג.

"אני מעדיף לתת צו אחד יותר מדי, גם למישהו שאולי לא כל כך הגיע לו, מאשר לתת צו אחד פחות מדי למישהו שכן מגיע לו" - אומר עו"ד הלל שמגר, נציב תלונות הציבור. שמגר מספר כי מתוך 3,000 פניות כלליות בשנה אל הנציבות, 60 הן של חושפי שחיתות, והן מטופלות בתוך כמה ימים על ידי צוות של שני אנשים שעוסק בבירור התלונה.

אולם, צווי ההגנה שניתנים על ידי משרד המבקר מגיעים רק לחושפי שחיתויות בגופים המבוקרים על ידי משרד מבקר המדינה. במקומות עבודה אחרים, פרטיים וציבוריים, שהם הרוב בישראל, מניעת פיטורי אנשים אלה יכולה להתבצע רק בבתי הדין לעבודה. שם, מול המעסיקים וסוללות עורכי הדין, מתקשים אנשי המשרוקית להתמודד. אין להם אמצעים.

"מדובר בוואקום", קובעת ח"כ שלי יחימוביץ', שיחד עם ח"כ אריה אלדד עומדת בראש השדולה למען חושפי שחיתויות בכנסת, ואף קידמה את חוק ההגנה על חושפי שחיתויות. יחימוביץ' אומרת כי "החברה הישראלית לא מקבלת אנשים חושפי שחיתויות. במקום לכבד אותם ולשאת אותם על כפיים, הם הופכים למוקעים. זו מערכת חולה ומעוותת. המאבק צריך להתמקד בעיקר במישור הנורמטיבי, לא במישור החקיקתי. כלומר, אני עושה מה שאני יכולה במקום שלי, אבל זה עניין שהמערכת צריכה לתת עליו את הדעת באופן מאוד יסודי. אני לא חושבת שאני, כמחוקקת, צריכה להתערב. התערבנו בלית ברירה".

עדות נוספת למצבם העגום של חושפי השחיתויות מספק עו"ד חי בראל, יו"ר עמותת "עוגן", שמעניקה ליווי וטיפול למתריעים בשער, לרבות הגנה משפטית. העמותה ממוקמת במשרדו של עו"ד בראל, כי "אין לנו כסף ואין תקציב. אנשים מעדיפים לתרום לרעבים באפריקה, שזו מטרה טובה כשלעצמה, אבל חושפי השחיתויות כנראה אינם מספיק סקסיים", מחייך בראל בעצב.

בראל מצביע על קשיים נוספים שבהם נתקלים החושפים. "החברות הגדולות הממשלתיות לא רק שנהנות מעורכי דין יקרים, אלא גם מהגנה של פרקליטות המדינה במקרה של פיטורי עובד. יש כאן פרדוקס והוא הולך וגדל כשמגלים שגם חלק מוועדי העובדים 'מסמנים' את המתריע, במקום להגן עליו, ומצטרפים לרדיפתו ההזויה".

אתה על שואל איפה בתי הדין לעבודה בסיפור? גם אני שואל. הם לא ממהרים להגן על האנשים האלה. השופטים נחשפים בעיקר לחומרים שהמעביד מספק, ואלו בדרך כלל הדברים הרעים שמשום מה נכנסו לתיק האישי של אותו עובד לגמרי במקרה אחרי חשיפת השחיתות".

- מה קורה כשחושף שחיתות זוכה בכל זאת במאבקו המשפטי-

בראל מגחך. "הוא מקבל סכומים עלובים שאינם נותנים ביטוי לסבל ולפגיעה האמיתיים בכיסו. אפילו השופט סטיב אדלר אמר באחת ההזדמנויות ש'אנחנו קמצנים במתן פיצויים לחושפי שחיתות'".

הנה ארבעה מקרים, מתוך מאות, של מתריעים בשער, שעשו את המוטל עליהם כאזרחים, שילמו על כך - ועדיין משלמים. רובם אינם מתחרטים על כך.

מעיין אגם - המכתב ששינה הכל

בחודש מארס 2006, כשמעיין אגם כיהנה כמזכירת איגוד מקצועי בהסתדרות העובדים הלאומית, היא גילתה שהמוסד שבו היא עובדת פוגע בעובדים, לרבות היא עצמה, ואינו מגן על זכויותיהם. אגם החליטה להשיב מלחמה. "זה היה צורם מדי שדווקא ההסתדרות חותכת עוד ועוד בשכר שלנו בתקופה קצרה", היא מספרת. "אמרתי לעצמי 'עד כאן'. קיבלתי החלטה לעמוד על זכויותי ועל זכויות חבריי מול המערכת. זו היתה מערכת מאיימת, שאנשים פחדו לפתוח בה את הפה והיא התנהלה בצורה דיקטטורית.

"העובדים המפוחדים נשאו אלי עיניים כמעט בתחינה שאצליח במלחמה, והתחילו להעביר אלי מידע בכתב ובעל פה", ממשיכה אגם. "הם סייעו לי לאט לאט לחשוף תמונה מזעזעת של מה שקורה בארגון. הייתי בדילמה קשה: האם לדאוג רק לעצמי ולחבריי באמצעות כיבוס הכביסה בבית - או לצאת החוצה-".

שלושה חודשים שקדה אגם על הכנת מכתב התלונה למבקר המדינה. כשזה נכנס לתמונה, הצטרפה לפרשה המשטרה, ואחריה הפרקליטות. התוצאה: שבעה אנשים נשלחו לכלא, בהם שר האוצר לשעבר, אברהם הירשזון. אבל אז, דווקא אז, כשראשי ההסתדרות היו צריכים לנשום לכאורה לרווחה, הם חיפשו את ראשה של המשרוקית. מסע ההתנכלות והרדיפה אחרי אגם יצא לדרך.

"התחילו להחליף לי תפקידים כל שני וחמישי ולהוריד ממני סמכויות", מספרת אגם. "מינו אותי כאחראית על עובדים, ואז פיטרו את אותם עובדים מבלי להודיע לי. הושיבו אותי בחדר ממש קטן, בלי חלונות. הייתי צריכה להגיע בשמונה בבוקר לעבודה, כשאין נפש חיה בשעה הזאת בהסתדרות. אילצו אותי לעבוד בתל אביב כשגרתי בירושלים וניסו להפחית לי בשכר על כל דבר שרק יכלו. בנוסף, אנשים חששו לדבר איתי".

ההתנכלות לאגם נמשכה יותר משמונה חודשים עד שפוטרה בעילה שאינה עובדת טובה מספיק. "זו טענה שלא עלתה נגדי קודם שהתרעתי על השחיתות", היא מבהירה. "בית הדין לעבודה ביטל את הפיטורים, אבל לא בגין השחיתות שגיליתי, אלא משום שהדבר נעשה שלא כדין".

- למה לא קיבלת הגנה ממבקר המדינה כחושפת שחיתות-

"בחוק מבקר המדינה נכתב שעובדים של ההסתדרות, למשל, שזהו גוף מבוקר, לא נהנים מהגנה של המבקר, ואת זה הוא מנסה עכשיו לתקן. בסופו של דבר, אחרי שמונה חודשים, ביולי 2008, התייאשתי, והגעתי איתם לפשרה. קיבלתי פיצויים ועזבתי".

- בכל הזמן הזה עברו בראשך מחשבות למה היית צריכה את כל זה-

"לא, בפירוש לא, כי לא הייתי מסוגלת לשתוק לנוכח מה שגיליתי. לא ישנתי בלילה. לא יכולתי לחיות עם עצמי במצפון נקי. אין לי שום מחשבות חרטה, כי צריך להיאבק לשינוי מצב אבסורדי. כיום כבר שנתיים שאני לא עובדת, ויש לי קושי גדול במציאת עבודה. אנשים שנתקלים בשם שלי לא ממהרים להעסיק אותי. אני חושבת שאם אכפת למדינה שאנשים יחשפו שחיתות מוכרחים לתת להם גיבוי מעשי. לא גיבוי תיאורטי או ציוני מופת ואותות, אלא פשוט לתת עזרה מעשית לאותם אנשים".

סיפורו של י' - חקירה נגד המנהלים

הסיפור של י' (השם המלא שמור במערכת) הוא חריג גם בין סיפורי חושפי השחיתויות. בניגוד לאחרים שפוטרו בגין הכנסת המשרוקית לפה ולא מוצאים מאז עבודה - הוא דווקא כן מצא, אפילו באותו תפקיד. הסיפור כבר מאחוריו, ובכל זאת חשוב לו לספר אותו. חשוב לי' להעביר את מסר המלחמה בעוולות, ולהבהיר כי יש גם סוף טוב למעשים שכאלה.

י' החל לעבוד בתפקיד ביטחוני בחברת מזון גדולה בשנת 1997, ובתוך מספר שנים החל להתקדם בגין הצטיינותו. אך ב-2007 הכל השתנה. "חלק ניכר מהעבודה", מספר י', "עסק בהפעלת מקורות בכל המחלקות כך שתהיה לי שליטה. ערב אחד הגיע אלי מקור בכיר בחברה וסיפר לי סיפור מדהים, איך הנהלת החטיבה שבה עבדתי לוקחת כסף ממשכורות העובדים, ללא ידיעתם כמובן, ומעבירה אותם לכיסוי גירעון במקום אחר.

"מדובר בעיקר בעובדים זוטרים שלא מבינים בתלושי השכר. פניתי לאחראים עלי, ואלה נתנו לי אור ירוק להמשיך בחקירה. אחרי כחודש הגעתי למסקנה שהסיפור נכון. קראתי לעובדים הזוטרים והתחלתי לחקור אותם, והם מצידם התקשרו מבוהלים למנהלים שלהם וסיפרו להם שהם בחקירה. באותו יום ביקר אותי בבהילות האחראי עלי ואמר לי שאני דורך על יבלות של בכירים ביותר בחטיבה. 'הם משתוללים', הוא אמר לי. אותו אחראי אמר לי כי אם אמשיך לחקור, אצטרך ללכת הביתה. אמרתי לו 'למי גונבים פה כסף? לאנשים הכי מסכנים בחברה, זה נראה לך בסדר-'. הוא השיב לי שהוא אוהב אותי, וחבל לו עלי. מאוחר יותר קיבלתי טלפון מבכיר אחר בחברה, שאמר לי שהסתבכתי עם האנשים הכי מסוכנים בחברה. למרות זאת, הוצאתי דו"ח עם הממצאים למחלקת הביטחון, ואלו הוציאו בעקבות זאת דו"ח חמור מאוד".

כאן כבר הסתבך י' לחלוטין, ומאז החלו ההתנכלויות אליו. שבועיים לאחר הפצת הדו"ח זימנו את האחראי של י' לישיבה, שבה הודיעו לו כי עליו לפטר את י' כי זה קרא לאחת המנהלות הבכירות "בת זונה" - מה שכמובן לא היה ולא נברא. "שבועיים לאחר מכן התפטרה אותה מנהלת בכירה וסירבה לחזור לעבוד עד שלא מפטרים אותי", מספר י'.

כמה ימים לאחר מכן קיבל י' עוד טלפון מפתיע, הפעם מסגן קצין הביטחון הראשי בחברה. "הוא התקשר אלי בתשע בערב ואמר לי 'תשמע, יש לנו בעיה פוליטית קשה. אני חייב שתפנה את החדר עוד הלילה, תשב בבית בינתיים, תקבל כסף, רק תבוא לקחת את הדברים'. עשיתי טעות והסכמתי. במקביל, קיבלתי טלפונים מעובדים שלי לשעבר שסיפרו שמסתובבים אצלם חוקרים פרטיים ושואלים מי נתן לי את החומר ששימש לדו"ח הקשה. התקשרתי לאחראי האבטחה וסיפרתי לו על זה, והוא ענה שהעובדים לא ממש מעניינים אותו".

י' הבין שעשה טעות. "ההרגשה שלי היתה קשה, אפילו אשתי לא האמינה שאני בבית רק בגלל אותה חקירה. נתתי לה להתקשר לבוס שלי, והוא סיפר לה שאין איתי שום בעיות, שהייתי בין העובדים הכי טובים, אבל בגלל שחקרתי אירועים שקשורים להנהלה, קרה מה שקרה. 'זו החלטה פוליטית שאנחנו לא יכולים להתמודד איתה', הוא אמר לאשתי".

מאותו רגע החלו חייו של י' בחברת המזון להיות בלתי נסבלים. "העבירו אותי לפיקוח, וניסו לחפש אותי. פעם אפילו שלחו נערת פיתוי, אבל מיד עליתי על זה. הצמידו לי חוקרים פרטיים וגם אותם גיליתי. עד אז הייתי בקשר מצוין עם העובדים, ופתאום חלקם פחדו להתקרב אלי. זה הגיע לשיא כשמישהו דיבר איתי בלילה בטלפון, ובחברה בדקו את פלטי שיחות הטלפון. עלו עליו וחקרו אותו על מה דיברתי איתו.

"כעבור זמן, הגעתי איתם לפשרה, קיבלתי פיצויים יפים ועזבתי. חיפשתי עבודה חדשה, הוזמנתי לראיונות רבים, אך בכל פעם שהם שמעו למה עזבתי, הבנתי מהמבט שמבחינתם הראיון הסתיים. אחרי חצי שנה של דחיות, בעקבות מודעה נוספת, הגעתי לראיון עבודה. סיפרתי את הסיפור ותגובת בעל החברה היתה 'התקבלת, אתה בדיוק האדם שאני מחפש'. מאז אני שם שמח ומאושר".

בני אליהו - עבר דירה בגלל הילדים

בחודש ספטמבר 2006, כמה שבועות אחרי שהגיש דו"ח ביקורת קשה על עיריית טבריה ועל החברה הכלכלית שהעומד בראשה הוא גם ראש העיר זוהר עובד, קיבל בני אליהו, המבקר הפנימי של העירייה, תובענה בת חמישה סעיפים ו-103 פרטי אישום. במה לא האשימו שם את אליהו? בדיווח כוזב של שעות, באי-הגשת דו"חות הביקורת בזמן, בהטלת מורא על עובדים, בקבלת מיילים בעלי תוכן מיני ובהדלפת חומר חסוי לעיתונאי. התובענה הוגשה לבית הדין למשמעת של הרשויות המקומיות.

"בזמן שאליהו למד את סעיפי האישום נגדו, הוא הבין שמרבית כתב האישום מתבסס על הוצאת חומרים מהמחשב האישי שלו, כלומר שמישהו פרץ למחשב שלו מבלי שהוא ידע", סיפר השבוע אחד מחבריו הקרובים של אליהו. "כבר בחודש יוני הוא ידע שחברה לשחזור מידע עבדה בעירייה והוציאה חומרים, וכשהוא שאל בכירים בעירייה על העניין הוא לא קיבל התייחסות מאף אחד. חודש לאחר מכן, כשהרגיש שמחפשים אותו, פנה למבקר המדינה לקבלת צו הגנה - ונדחה. בגין ההליך השיפוטי הפנימי התקשה המבקר לעזור לו".

- הוא הושעה-

"לא, אבל החל נגדו מסע הכפשות והשמצות מצד העירייה בתקשורת המקומית. השיא היה כשראיתי אותו אורז את הבית שלו. שאלתי אותו מה קורה, והוא, בדמעות, סיפר לי שהבת שלו חזרה לפני כמה ימים הביתה מהלימודים ושאלה אותו למה מזכירים את השם שלו ברדיו. זה שבר אותו והוא החליט לעזוב לעמק הירדן, שהילדים יגדלו בסביבה נורמלית. חיפשו אותו כל הזמן, והוא מצידו היה אטום לגמרי, לא עניין אותו כלום - רק לעבוד. אם אתה לא מתנתק מכל רעשי הרקע אתה עלול להישבר ולעזוב".

- הוא שקל להרים ידיים ולפרוש-

"ממש לא. הוא כל הזמן אמר 'זהו מבחן ערכי, אידיאולוגי, אלחם גם במחיר של לחם לילדיי'".

- מה קרה בעניין התובענה המשמעתית-

"במארס 2009 הורשע אליהו בשלושה פרטים מתוך 105, אבל די היה בכך כדי לחסל לו את הקריירה. הוא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, ונדהם לגלות כי עוד לפני מתן הכרעת הדין, מיהרה העירייה להוציאו לחופשה ללא תשלום. כאן התערב מבקר המדינה והעניק לו צו הגנה זמני, עד הערעור, שאליו הצטרפה התנועה לאיכות השלטון".

השורה התחתונה: לפני חודשיים זיכתה השופטת נגה אהד את בני אליהו מכל האישומים, תוך מתיחת ביקורת קשה על ראש העירייה, זוהר עובד, בגין החדירה לפרטיות בעת פריצת המחשב.

לפני כשבועיים נסגר המעגל. פרקליטות המדינה שלחה הודעה לזוהר עובד, שבה מסרה כי החליטה להגיש נגדו כתב אישום, בכפוף לשימוע, בגין עבירות חדירה לחומר מחשב ופגיעה בפרטיות וכן בחשד לקשירת קשר לביצוע פשע. מה שהתחיל כקול צעקה רמה נגד המבקר הפנימי הסתיים בחשיפת פרצופם של המתנכלים.

יעל אשל - שיאנית צווי ההגנה

יעל אשל, מבקרת הפנים של מועצה אזורית גלבוע, היא אולי שיאנית בקבלת צווי הגנה ממבקר המדינה במקום העבודה. הראשון ניתן אי שם בשנת 2004, על ידי מבקר המדינה הקודם, השופט אליעזר גולדברג, כשפיטרו את אשל מעבודתה. האחרון ניתן לפני כשלושה חודשים, על ידי מבקר המדינה הנוכחי, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס.

אשל, שעובדת כמבקרת הפנים של המועצה האזורית גלבוע מאז שנת 2000, נתקלה כבר בראשית דרכה בקשיים למלא את תפקידה כראוי. לא דנו בדו"חות שהגישה, לא יישמו את המלצותיה, וועדת הביקורת במועצה לא היתה קיימת. המבקרת מצאה עצמה בעימותים קשים עם ראש המועצה, דני עטר, שביחד עם חברים במועצה, החליט להיפטר ממנה. החליט, פיטר ונהדף בגין התערבות מבקר המדינה.

עטר לא עצר גם בשלב הזה. בכמה ישיבות מועצה הוא הוציא את דיבתה של אשל, שתבעה אותו וזכתה בתביעתה. הוא חויב לשלם לה 50 אלף שקלים פיצויים בנוסף ל-20 אלף שקלים הוצאות משפט. עטר, מצידו, הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שעדיין לא נדונה.

הסיפור של אשל, שממשיכה בינתיים להיאבק בנחישות רבה, הוא היוצא מן הכלל שלא מעיד על מצב רוב חושפי השחיתויות במדינה. גם מבחינת התפקיד שאותו היא ממלאת וגם מבחינת מעמדה הכלכלי, שכן היא מסוגלת לממן לעצמה את ההגנה בבתי המשפט, בניגוד לרוב האחרים הנתונים לחסדם של המעסיקים ונשואי תלונתם.

"המקרה של יעל אשל צריך להדליק נורה אדומה אצל מבקר המדינה", אמר השבוע אחד מחבריה, "אותם אנשים שמקבלים ממנו צו הגנה חוזרים לגוב האריות כשהאריות שם מאוד רעבים. מבקר המדינה צריך לקחת מקרה אחד שלא מכבדים את צו ההגנה שלו, וללכת איתו עד הסוף. כתוב בחוק שאי-קיום צו של מבקר המדינה הוא עבירת משמעת, מה שלא מפחית מהמשמעות הפלילית של אי-קיום הצו".

אותו חבר של אשל טוען כי למיטב ידיעתו, "מבקר המדינה עדיין לא פעל להעמדה לדין על אי-קיום צווים שלו. הוא גם לא התלונן על עבירה פלילית של מפרי הצווים שלו. אצל יעל באופן אישי הפרו אותם על ימין ועל שמאל וכלום לא קרה. מישהו חייב לעשות משהו, הגיע הזמן".

* * *

מרדכי גילת I דילמת אנשי המשרוקיות

לפני שבועיים, בקפה קטן בתל אביב, ישב אחד מאנשי המשרוקיות האמיתיים של המדינה - קצין בכיר לשעבר בצה"ל, שתרם לניקוי השירות הציבורי יותר מכל העשבים השוטים שקמו לחסלו.

הוא אמר לי באלה המילים: עד לפני שנתיים לא הייתי מסוגל לחשוב על ירידה מהארץ. לא אני, לא אשתי, לא ילדיי. כאן היה ביתי, כאן היתה המדינה שלי, כאן שורשיי. היום אני מסוגל לארוז את המזוודות ולעזוב. הרעים מנצחים, גם אם אלף פעמים תאמר לי שלא. לאנשים כמוני אין מה לחפש במדינה.

שמעתי והבנתי לליבו. משהו נשבר אצל האיש הנפלא הזה, שלא דבק בו מעולם רבב. הוא כבר לא יכניס משרוקית לפה, כשיראה מעשי עוולה, וישרוק. הוא יישאר אדיש כי המדינה, ביחד עם חלק משופטיה בערכאות השונות, בוגדת בשומרי הסף האמיתיים שלה.

היא מפקירה אותם; היא בוגדת שנים באכפתניקים ובסרגלים שאנשי החושך מתעקשים לכופף. היא מעמידה אותם בדילמה נוראה: לנשוך שפתיים חזק, לשתוק ולהיות שותפים בכך לפשע, לגניבות ולשליחת יד בקופה הציבורית - או לפתוח את הפה ולדבר. לנצור לשון או להלחם ולהבין שמרגע זה הפרנסה שלהם נמצאת בסכנה. להבין שמרגע זה החיים שלהם ישתנו.

אנשי המשרוקית מתלבטים, מתייסרים ממש, נאכלים מבפנים. הם יושבים על הגדר בתקווה שמישהו אחר יעשה את העבודה. הם מתפללים ליום שבו יימצא האיש האמיץ והבטוח בעצמו, שירוץ ראשון אל נציגי מערכת האכיפה ויצעק: "חברים יקרים, אני כאן, אני הפנס שלכם, בואו אחרי".

זה לא קורה מהר, אם בכלל, ולכן אנשי המשרוקית ממשיכים להתנדנד. עד שיום אחד כמה מהם מרגישים שבטנם מתפוצצת, יורדים מהגדר ויוצאים לדרך ארוכה ומסוכנת: איום בפיטורים, רדיפה בעבודה, תפירת תלונות נגדם, השמצות, רצח אופי באמצעות אנשי תקשורת שמועלים בתפקידם ומעמידים עצמם דווקא לרשות המנוולים החזקים; נידוי חברתי ממושך.

רובם לא עומדים בזה. רובם נשברים באמצע הדרך. הם מגלים שאין במדינה כמעט תקשורת שתגן עליהם; שרוב חברי הכנסת מפקירים אותם; שנשיא המדינה אינו מוכן להעניק אות הערכה לאנשים מסוגם. הם נזכרים שנעיצת הסכין הראשונה בגבם נעשתה בתקופת הנשיא עזר ויצמן, הרבה לפני שהתגלה שהוא בעצמו היה קופת שרצים מהלכת, כשהדף בבוז בקשה של ח"כ לשעבר רן כהן לנהוג כבוד באנשים האלה.

מי לכאורה אמור לשמש עוגן ההצלה האחרון שלהם? מי אמור להתייצב לצד המשרוקיות שבלעדיהן אברהם הירשזון, אריה דרעי, דוד אפל, אהוד אולמרט ואחרים מסוגם היו גם היום מנהלים את המדינה? מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס.

רק שגם כבוד המבקר מתנהל בנושא, באופן יחסי, בעצלתיים. הוא יכול היה לעשות למענם הרבה יותר. הוא הפקיר לכאורה את המתלונן בפרשיות הכנסת, והוא לא מגונן כהלכה גם על אחרים. הוא לא ממש אוכף, בחלק מהמקרים, את ההחלטות של עצמו. העובדה שרוב מקבלי צווי ההגנה נתונים הלאה להתנכלות - אומרת דרשני.

שום מכבסת מילים אינה יכולה להלבין את העובדה הזאת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו