"אני כמו כריש, כל הזמן עם הפה פתוח, מה שלא בורח אני אוכל. בסופרמרקט הייתי ניגש למקרר ואוכל טבעות בצל קפואות, קונה שני ק"ג בורקס בקונדיטוריה ומחסל אותם עוד לפני שהגעתי הביתה", מספר י' (70), המגדיר עצמו אכלן כפייתי. כבר 17 שנים שי' חבר בקבוצת או.איי - אכלנים כפייתיים אנונימיים. בשיאו, לפני 30 שנה, שקל 171 ק"ג. בשבע השנים האחרונות הוא נקי מבולמוסים. היו עליות וירידות, הכחשות והתחמקויות, אבל בכל השנים הללו שמר באדיקות על 80 הקילוגרמים שלו.
את חופשתו האחרונה העביר במפגש של נרקומנים אנונימיים בים המלח. הוא מסביר שהוא חש כלפיהם הזדהות עמוקה: "אצל המכורים לסמים זה יותר חזק. אם הוא נופל הוא ימצא את עצמו זרוק על קרטון באיזה רחוב. אם אני נופל, תמצא אותי במקרה הטוב זולל עוגות בפרהסיה במסעדה. אם תמצא אצל נרקומן מנת סם בבית הוא עלול להגיע לכלא. מכורים לאוכל נחשבים כמכורים לייט, חשוב לי שיכירו בי כנרקומן. נפילה בתוכנית האוכל (לאכול משהו שאסור או להגזים בכמויות; י"ל) היא כישלון. ההתמכרות דומה לאריה. הנרקומן סוגר אותו בכלוב וזורק את המפתח ואילו אני יוצא עם האריה לטיול שלוש פעמים ביום. הקושי והפיתוי הרבה יותר גדולים".
י' לא לבד, כמוהו משתתפים בפגישות האו.איי אכלנים כפייתיים רבים. הם מגיעים מרקעים וממעמדות שונים, אבל לכולם בעיה דומה: כיצד מתמודדים עם החיים ולא בעזרת מזון. זו השיטה היחידה שעובדת עבורם, ומי שניסה לעזוב את הקבוצה לא הצליח על פי רוב להתמודד בכוחות עצמו עם בעיית ההשמנה, מעידים כמה מחברי הקבוצה, הדינמיקה הקבוצתית משחקת תפקיד מכריע בהתמודדותם.
הכיבוד: מים מינרליים
כמו אצל האלכוהוליסטים האנונימיים, גם קבוצות ה-Overeaters Anonymous, או בקיצור או.איי - אכלני יתר אנונימיים - מתחילות במונולוגים של המשתתפים, הנפתחים במילים: "שלום, קוראים לי כך וכך ואני אכלן כפייתי". עושה רושם שעצם הגיית צירוף המילים הזה מחליף את ההתמכרות לאוכל בהתמכרות חדשה למפגשי התמיכה.
הרשת החברתית שיוצרת או.איי בולטת לחיוב בייחוד בעידן הנוכחי, שבו אנשים מעשירים את המארג הסוציאלי שלהם בעיקר באמצעות חברים וירטואליים. מדובר למעשה בתוכנית העזרה העצמית הגדולה בעולם. הכל התחיל בשלושה אנשים שחיו בלוס אנג'לס בתחילת שנות ה-60 ונפגשו כדי לעזור זה לזה להתגבר על בעיות האכילה שלהם. הם ניסו כל אמצעי אחר ונכשלו. התוכנית שפעלו על פיה היתה, ועודנה, דומה במתכונתה לתוכנית האלכוהוליסטים האנונימיים. כיום מונה התוכנית יותר מ-70 אלף חברים ברחבי העולם, ובכל שבוע מתקיימות 6,500 פגישות של או.איי ב-75 מדינות.
לארץ הקודש עלתה התוכנית ב-1978, וכיום נערכות פה יותר מ-100 פגישות בשבוע. בשנה שעברה אף נערך בקיבוץ שפיים הכנס העולמי השנתי של הארגון, ואפשר היה לשמוע את תפילת 12 הצעדים המוכרת מתוכניות הגמילה של האלכוהוליסטים והנרקומנים בשלל שפות, והכל בהקשר של נשנושים עתירי שומן.
החברים בקבוצה משלבים את הפגישות גם כשהם נוסעים לטייל בחו"ל. חברת הקבוצה מספרת בגאווה: "הייתי ברוסיה בקבוצת או.איי. בקושי הבנתי כמה מילים, אבל זו היתה חוויה אקזוטית בעבורי. בעבר אפילו התארגנה קבוצה של חברי או.איי לטיול משותף בלונדון. כולם מדברים על אותם הדברים ואיתם אני לא מרגישה לבד אף פעם".
אחת לכמה זמן עורכים החברים פגישה פתוחה, כזו שיכולים להגיע אליה גם אורחים, חברים חדשים, בני משפחה ועיתונאים. בפגישה שבה נכחתי היה באופן מפתיע רוב גברי.
לכל מפגש קבוצתי יש מבנה סדור: זה מתחיל בריטואל של הקראת טקסטים (12 הצעדים והמסורות), המנחה מדבר כמה דקות ומזמין את יתר החברים לחלוק את אשר על ליבם. כל דובר מצמיד לשמו הפרטי את התואר אכלן יתר כפייתי, אף שחלקם מתחברים למשמעות המושג רק אחרי שנים של השתתפות בקבוצה. בסיום הדברים יתר החברים מוחאים כפיים ומסיימים את המפגש בקריאת תפילת השלווה.
כל קבוצה מממנת את עצמה והכיבוד שהוגש כלל מים מינרליים בלבד. אחרי הכל, כולם בחדר הם אכלנים כפייתים, כל אחד והפז"מ שלו, מ-17 חודשים ועד 17 שנים של חברות בארגון. בגדים בצבע שחור-מרזה, אגב, לא היו דומיננטיים במפגש, והחברים בקבוצה מקפידים להסתובב עם תמונות המתעדות את הופעתם בשלבים שונים של חייהם, לרוב בתוספת כיתוב בנוסח "הרגשתי שמנה ואומללה" ולחלופין בציון מידת הג'ינס שלהם.
חוויות המשתתפים היו זהות: הם הרגישו כולם כאילו היו בגיהינום ועברו לגן עדן. פתאום הם מצאו שותפים לבעיה שממנה הם כה סובלים - חברים שמדברים באותה השפה, מתמודדים עם אותם הקשיים וצועדים יחד באותה הדרך. האוכל, שהיה עבורם החבר הטוב ביותר, זה שאליו פנו בעת צרה, הפך את עורו ומעתה הוא האויב של עולמם.
גבר הולך לאיבוד
זר כנראה לא יבין את הייסורים שעוברת ע'. בכל בוקר בדרכה לעבודה היא סופרת כל מאפייה, כל קונדיטוריה וכל סופרמרקט החולפים בדרכה. בקבוצה היא מחזיקה בתפקיד האחראית על השעון, המקציב לכולם את מסגרת זמן הדיבור. 15 שנים היא בתוכנית, עולה ויורדת ברכבת ההרים של המשקל. כיום משקלה זהה למשקל שבו הגיעה לקבוצה. לדבריה, היא רזתה עשרות קילוגרמים, עזבה את התוכנית כי חשבה שהיא יכולה לבד ואז העלתה את הכל בחזרה.
"זה שאני יציבה במשקל זה הישג", היא אומרת תוך שהיא מתנשמת בכבדות. סיפרו לה שהאהבה שלה לאוכל התחילה עוד לפני שהיא זוכרת את עצמה. בגיל שנתיים, מרוב המתוק שאכלה, עקרו בניתוח את כל שיניה. כשחזרה לביתה לאחר הצום הממושך, היתה כה רעבה שאכלה שניצלים קפואים.
היא שהפנתה אותי לי'. "כדאי לך לדבר איתו. יש לו סיפור שונה ומיוחד", הדגישה. נסעתי לחולון להיפגש עימו. "מתנצל שאין עוגה לכיבוד", היה המשפט הראשון שאמר לי כשפתח את הדלת. את קוביות הסוכר הוא שומר בשקית נפרדת וסגורה היטב המיועדת לאורחים.
בחדר שלו, מלבד אופני כושר וארגז פריכיות אורז, נמצא גם לוח המכריז: "דע את מזונותיך", צמוד לספר "לאכול כדי לחיות" וספרים נוספים בתחום. על דף נייר הוא כתב לעצמו - אהדה, הזדהות ותקווה. כמו רבים מהחברים הוא גילה שכתיבה עוזרת להבין טוב יותר את פעולותיו ותגובותיו. המחשב פתוח תדיר ומחובר לפורומים שונים של קבוצות תמיכה שבהן הוא מייעץ ומתייעץ עם אנשים מהארץ ומהעולם.
י' מספר שהגיע לאו.איי לאחר כמה קיצורי קיבה ואינספור סוגי דיאטות, שבהן להגדרתו רימה את השיטה, אבל לא את הגוף. "הדבר משול למכונית שמתקנים לה את המנוע אבל הנהג נשאר דפוק - הניתוח צריך להיות בראש", הוא מסכם.
מה זה מבחינתך אכילה כפייתית-
"אכילה ללא הגבלה של כמות, מוצרים או זמן. גם כשהייתי באו.איי בהתחלה הייתי כזה. פעם ראיתי על השיש צלחת עם אוכל ואכלתי. חברה לקבוצה הסתכלה עלי בפליאה ושאלה, 'מה אתה עושה? זה הבונזו של הכלבה'. כל מה שנראה אכיל על צלחת, אכלתי. אדם לא שולט בעצמו, הוא לא יכול לעמוד בפני זה. המוח עסוק רק בדבר אחד וכל הדברים האחרים נדחקים הצידה. חוסר תפקוד מוחלט, אובססיה. כמו התמכרות לאלכוהול ולסמים".
מה ההבדל בין השניים-
"נרקומן יכול להרוג גם את אמא שלו בשביל להשיג מנת סם, ולעומת זאת, האוכל הוא חוקי ונגיש. לצערנו הממסד הרפואי לא מכיר בהתמכרות לאוכל. מבחינתי מדובר בהתמכרות לכל דבר, אתה מגיע למצב שבו אתה לא שייך לעצמך, עבד של אכילה כפייתית, של האובססיה. זו מחלה כרונית".
החברים באו.איי. מתייחסים אל האוכל כאל אויב ואל עצמם כאל אנשים חולים. האובססיה לאוכל באה לידי ביטוי במקומות שונים: באירועים הם חייבים לבדוק ממה כל מנה מורכבת, הם שוקלים את עצמם עם ובלי בגדים, לפני ואחרי מקלחת ומרימים אוכל מהפח או "מנקים" צלחות של אורחים שלא סיימו, בלי שאף אחד מבחין בכך. כולם מודים בחוסר האונים מול האוכל, שכן הראש רוצה יותר ממה שהגוף יכול או צריך.
עוקף את שדה המוקשים
המהפך בחייו של י' הגיע כששמע ראיון ברדיו באחת השבתות: "בפעם הראשונה נפל לי האסימון, הבנתי שאני מכור. כל הזמן אמרו עלי מקטנות: 'יש לו תיאבון בריא', ופתאום כששמעתי את המושג אכלן כפייתי הבנתי שזה אני.
"הגעתי למפגש בפעם הראשונה, והרושם הראשוני היה מאכזב. לא דיברו על אוכל. כל אחד סיפר על הבעיות ועל המשפחה שלו. גם העובדה שהמנחה סיפרה על הירידה שלה במשקל לא עשתה עלי רושם, אבל כשהיא אמרה שהיא שומרת על זה שלוש שנים, זה מה שתפס אותי. החברותא החזיקה אותי שם. יש מי ששומע ומבין אותי. זה כמו קואופרטיב: עוזרים זה לזה אבל כל אחד אחראי לעצמו".
אומרים שאכילת יתר מפצה על חסך רגשי, אבל אף על פי שי' רואה את עצמו כיתום, הוא אינו רואה קשר לילדות: "90 אחוזים מהאנשים השמנים שאני מכיר לא גדלו כך, ובכל זאת הגיעו למשקלים גדולים", הוא אומר ומספר שאביו היה אלכוהוליסט ושהוא עצמו העביר את ילדותו בין משפחות אומנות לפנימיות.
מגיל קטן למד להגיע מוקדם לשולחן, אחרת לא יישאר אוכל: "אין לך אהבה, נשיקה, חיבוק, ומה שעושה לך טוב זה האוכל. אתה מתחיל להתמכר. החכה תפסה אותך ואתה לא יכול להשתחרר. מצאתי ניחומים באוכל. הייתי בן יחיד, אני בטוח שאמא שלי אהבה אותי אבל זה לא תופס בשלט רחוק".
כבר כשהתגייס לצבא שקל 124 קילוגרמים, וכשהשתחרר החל לעבוד כנהג הסעות. "אני בטוח שהייתי יכול להיות יותר מנהג הסעות", הוא אומר, "אבל לא יכולתי לממש את עצמי. איבדתי את השליטה על חיי. גם בתור נהג הסעות, לא יכולתי ללכת 200 מטרים כדי לראות בטיול את המפל, אז נשארתי באוטובוס ואכלתי".
מה לגבי זוגיות, ילדים-
"מי תיגע בבחור ששוקל מעל 100 ק"ג? בגיל 29 התחתנתי עם אישה יפה, גרושה עם ילדים שחיפשה תמיכה כלכלית. זה נגמר אחרי חמש שנים. כשהייתי קטן ילדים הציקו לי, לכן מעולם לא היתה לי חיבה מיוחדת לילדים, בטח שלא למפונקים שביניהם.
"אם אתה מכור אתה לא יכול לקחת את עצמך בידיים. אף פעם לא אהבתי את עצמי, בחתונה שלי כולם נראו כמו חגבים לידי, אמרתי אוי ואבוי והמשכתי לאכול, לא היו לי כלים להתמודד. האוכל הוא האויב שלי, הוא דפק לי את החיים.
"אדם שמן מאבד את זכות הבחירה בחיים. כמו שאתה לא יכול לבחור בחורה, אתה לא בוחר עבודה. מעסיקים שואלים את עצמם: איך אדם שמן שלא מסוגל לשמור על עצמו יכול לשמור לי על העסק? מה שקובע זה מראה חיצוני, לא נותנים צ'אנס לפתוח את הפה".
מאז גירושיו י' לא חווה זוגיות, עד שהכיר לפני חמש שנים בקבוצת או.איי את פ', אהבת חייו שרזתה 50 קילוגרמים: "אנחנו נמצאים באותה התוכנית, מבחינתי זה יתרון, כי אנחנו נותנים הערות זה לזה. לי יש את האוכל שלי ולה יש את האוכל שלה. להבדיל מהזוגיות הקודמת אין אינטרס כלכלי, היא אוהבת אותי כמו שאני".
י' חבר בתת קבוצה של האו.איי שמרגילה את חבריה לתנאים נוקשים יותר. הדגש בקבוצה הוא על הימנעות: "זה היסוד של תוכנית ההחלמה. אם תרצה לאכול כדי לחיות, יותר מאשר לחיות כדי לאכול - תצליח באו.איי", הוא מספר. נאמן לתוכנית אוכל קפדנית ומדויקת הכוללת שלוש ארוחות צנועות ומדודות ביום בלי שום דבר ביניהן הוא מנסה להסביר בשפתו הציורית את ההבדל: "בקבוצות הרגילות הכל פתוח, אתה מקבל כלים איך לעבור את שדה המוקשים, המסגרת היא מובנית. בקבוצה שלי תוחמים את שדה המוקשים ומעבירים אותך מסביב".
הוא מזין את עצמו באותו תפריט כבר שש שנים. בארוחת הצהריים הוא מגוון מדי פעם וטוב לו עם זה: "אני לא מוצא ריגושים באוכל, לא מחפש המצאות וחידושים". במטבח יש לו שני מכשירי שקילה למזון (למקרה שאחד יתקלקל) ומכשיר נוסף בארון הסמוך לגיבוי. גם ברכב הוא מחזיק מכשיר שקילה שמתנייד איתו למסעדות ולחופשות. מתוך 17 שנים בקבוצה, בשבע השנים האחרונות הוא נקי מבולמוסים. היו עליות וירידות, הכחשות והתחמקויות אבל מאז הוא שומר באדיקות על 80 הקילוגרמים שלו וגם הבדיקות הבריאותיות שלו תקינות: "בהתחלה הייתי מתפלל לעבור יום נקי, בלי חריגה מתוכנית האוכל. עם הביס הראשון היה נפתח התיאבון, מאז למדתי לטפל בהתמכרות".
כמו יתר החברים בקבוצה, י' משדר כלפי חוץ סוג של עליונות ומשתמש בלא מעט הומור עצמי, הגנה מפני התקפה: "היום כדי להגיע לשלמות אני צריך להתוודות על כל הפגמים שלי, להכיר את עצמי. היום אני חי בלי מסכות", הוא מציג את עודפי העור על גופו: "אם הייתי יותר צעיר, הייתי מסיר את עודפי העור התלויים. מעולם לא חיפשתי את המראה, אבל היום כשאני עובר ליד חלון הראווה ורואה את דמותי המשתקפת, אני אוהב את מה שאני רואה".
התוכנית מבחינת י' ואנשים כמותו היא יום העצמאות, יום השחרור ממה שגרם להם להיות כפייתיים. מבחינתם, כיום המדד הוא לא המשקל אלא מידת המכנסיים. "הפסדתי את כל החיים שלי", הוא אומר בכאב, "אני לא יכול להחזיר את מה שהפסדתי, חברות, בילויים, כל החיים שלי עברו בלי זה: לדעת מה זאת אהבה ראשונה, רציתי לטוס בדאון ואמרו לי שהמשקל מוגבל ל-90 קילוגרמים לאדם. או.איי הציל את שארית חיי, קיבלתי הזדמנות לקחת אחריות על החיים. אדם שמן לא לוקח אחריות, זו היתה ההזדמנות מבחינתי לא לבזבז את מה שנשאר מהחיים שלי".
אם אתה כזה סיפור הצלחה גדול, למה חשובה כל כך האנונימיות-
"אנונימיות היא הכלי היחיד שהוא חובה בתוכנית. זה שומר עלינו מפני רכלנות, מאפשר שוויון בתוך הארגון, הדיסקרטיות כאן היא מלאה. האנונימיות מאפשרת לחברים להתבטא בחופשיות בידיעה שהדברים לא ייצאו מהחדר".
בשיחות הטלפון הם משתמשים בשמם הפרטי בלבד, פגישה מקרית ברחוב תעבור ביניהם ללא תגובה, מה שמצריך ערנות ורגישות גבוהה.
מה הקטע עם האל בטקסטים שלכם-
"אני אתאיסט, הייתי ועודני. האזכור לכוח העליון קיים מאחר שמדובר בתוכנית בינלאומית הבנויה על כניעה. ההבנה היא שיש כוח גדול ממך, אני מבין שאני לא כל יכול. אתה צריך להגיע כנוע. מי שמנסה לשדרג את התוכנית, לא מצליח לשרוד, דרכי ביניים לא הועילו".
י' נזכר בחבר שלו ששקל 300 קילוגרמים ולא התמיד בקבוצה, ולאחרונה התבשר על מותו: "להבדיל מתוכניות אחרות, זו לא מלחמה באוכל, האוכל הוא סימפטום. בתוכניות האחרות הורגים את השליח - האוכל - אבל למעשה צריך לטפל בשולח שזו האובססיה. השאלה היא לא כמה האדם שוקל, אלא אם האוכל מנהל אותו. לצערי ולצערם, האוכל ממלא עבור כל המכורים צורך שאוכל אינו יכול למלא. צריך לטפל במה שאוכל את המכורים ולא במה שהם אוכלים".
* * *
בעיה לאומית
רבע מהמבוגרים בישראל סובלים מהשמנה וחמישית מהילדים סובלים מעודף משקל
ב-30 השנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בשיעור ההשמנה בעולם בכלל ובישראל בפרט. מניתוח נתוני משרד הבריאות נמצא כי כ-39 אחוזים מקרב המבוגרים בישראל סובלים מעודף משקל וכ-25 אחוזים מהשמנה. כ-20 אחוזים מילדי ישראל סובלים מעודף משקל ומהשמנת יתר.
מנתונים של ארגון הבריאות העולמי, אשר נאספו בשנים 2008-2000, נמצאת ישראל בין עשר המדינות המובילות בשיעורי ההשמנה בעולם. על פי אותם נתונים, מספר הסובלים בישראל מעודף משקל ומהשמנת יתר עלה פי שלושה ב-30 השנים האחרונות. הסיבות העיקריות להשמנת יתר קשורות להקניית הרגלי אכילה לא נכונים מגיל צעיר ולרמה נמוכה של פעילות גופנית.
* * *
"משכנעים את המטופלים שהם חולים"
לשיטת האו.איי יש גם חסרונות, טוענת המומחית מירה דנה
האנליטיקנית מירה דנה, פסיכותרפיסטית המתמחה בהפרעות אכילה ומחברת הספר "נשים אוכלות את עצמן", לא חושבת שהכל מושלם בשיטת האו.איי. היא מחלקת את עמדתה לאספקטים חיוביים ולכאלה שאינם תואמים את גישתה להפרעות אכילה.
לטענתה, ההכרה בבעיה, שבאה לידי ביטוי בהכרזה "אני אכלן כפייתי", היא חשובה וחיובית והיא הצעד הראשון בכל תהליך של שינוי. "אספקט שני, חשוב וחיובי, הוא הישיבה בקבוצה כדי לדבר על בעיות", היא אומרת, "התמיכה והעידוד שניתנים בתוך הקבוצה מאפשרים לנוכחים להבין זה את זה ואולי גם להרגיש שהם יכולים לעזור. בנוסף, ההבנה שאכילה כפייתית היא סימפטום, כלומר שיש בעיות שנמצאות בבסיס הסימפטום ושצריך לטפל גם בהן ולא רק לנסות לשנות את דפוס האכילה, מוסיפה הרבה ליכולת משתתפי הקבוצות לעזור זה לזה". דנה אף טוענת שהעובדה שהפגישות נערכות בחינם חשובה ומשמעותית מאוד.
אלא שכאמור, לדעתה יש לשיטה כמה חסרונות. התנגדותה לשיטת האו.איי נוגעת למשטר הדיאטה הנוקשה האוסר כל אכילה של סוכר לבן וקמח לבן על מוצריהם. "אני מאמינה שמה שגורר אחריו התקף אכילה הוא דווקא האיסור לאכילת דבר מה, שהרי נפש האדם מטבעה נוטה לחשוק דווקא באסור ובבלתי מושג".
"אלמנט נוסף שאיני מקבלת הוא 12 הצעדים", היא מוסיפה, "שאחד מהם הוא ההכרה שהאדם חולה במחלה שאינה ניתנת לריפוי ושתמיד, גם אחרי שנים רבות של הימנעות מהמאכלים האסורים וירידה למשקל רצוי, יהיה חולה בה. גישה זו מפקידה את הכוח והשליטה על האכילה בידי כוח עליון והיא מנוגדת לחלוטין לאמונה שלי שאף אחד לא יכול לקבוע ולהחליט מה עליך לאכול, מתי, כמה ולמה". לטענתה, גישת האו.איי נוטלת מחבריה את השליטה ברעב ובשובע שלהם.