יצירת הביכורים שלי

יהושע סובול I סערה בקיבוץ
סיפור הביכורים שלי נתפס ככפירה בעתיד המפעל הקיבוצי. אחרי המכתבים הזועמים התפטרתי מההוראה והלכתי לגדל דגים

כשהסיפור הראשון שלי, "מעשה אבות", הופיע בחוברת "קשת" בקיץ של 1963, הייתי חבר בקיבוץ שמיר. עבדתי אז כמורה ומחנך במוסד החינוכי של קיבוצי הגליל העליון. הסיפור גולל את קורותיו של איכר חרוץ שהיה גם לוחם נועז ואיש רוח, שהתעוור והטיל על בניו למלא את המשימות הרבות שביצע לפני שאבד מאור עיניו. בן הזקונים, המספר, מגלה שהאב הסומא מכתיב לאח הבכור את אגדת חייו רבי המעש, והבכור מתקתק את הסיפור במכונת כתיבה ריקה, בעוד אחיו התאומים, שני בעלי גוף, הופכים לעובדי אדמה בעלי יצרים ונטולי כל רוחניות.

הסיפור, שנתפס ככפירה בעתידו של המפעל הקיבוצי, הובא לדיון בשיחת החברים. דוברים רבים, לא כולם, ביטאו את תדהמתם מהכותב ואת כאבם ואכזבתם מראייתו הקודרת את עתיד הקיבוץ. הגדיל לעשות איש חינוך חשוב מקיבוץ שכן שכתב לי מכתב תוכחה נזעם, שבו שאל איך אני מעז לחנך את הבנים אם זה מה שאני חושב על האבות המייסדים.

מיד עם קבלת המכתב התפטרתי מההוראה וחזרתי למדגה, שבו עבדתי לפני שהטילו עלי להיות מחנך. הדגים היו אדישים למחשבותיי הקודרות על עתידם.

היום, ממרחק 47 שנים, אני זוכר בגעגועים את שיחת הקיבוץ הנסערת שהוקדשה לדיון בסיפור הביכורים התמים שלי. אני זוכר בהשתאות את חברי הקיבוץ, אנשי עבודה אמיתיים שטרחו להתעמק ביצירת הנעורים שלי והקדישו לה את מחשבתם, וקמו אחד אחד לחוות את דעתם. אני זוכר את אלה שביקרו אותה בחומרה וניתחו אותה בחריפות של למדנים, ואני זוכר את אלה שהתייחסו לסיפור בחיוב והגנו בחום על חובתו של היוצר להביע את תחושותיו ואת דעותיו, גם אם הדברים מכאיבים.

ומעבר לכל הדברים שנאמרו, אני זוכר את הרצינות ואת ההקשבה הדרוכה באותה שיחת קיבוץ בחדר האוכל רחב הידיים, שהיה מלא מפה לפה. כן, האנשים הרציניים ההם ידעו להביע את דעותיהם בעומק, ידעו להקשיב איש לרעהו בדריכות, וידעו להתייחס איש לדברי חברו בכבוד, ועם זאת לא ויתרו זה לזה בוויכוח על קוצו של יוד.

אני זוכר את עצמי יושב באותה שיחה נרגש ונסער מהדברים שהאנשים חצבו מליבם, ואני זוכר את עצמי נפעם מהתחושה שסיפור יכול להיות עד כדי כך בנפשם של בני אדם. איפה האנשים ההם. איפה הרצינות והחומרה שבהן התייחסו למעשיהם, לדבריהם, לחייהם ולכל הווייתם.

דן מרגלית I הסיפור על החוברת הגנובה
בגלי צה"ל איבדו חוברת עם סודות הדת הדרוזית. אני הרווחתי את הסקופ הראשון

בילדותי לא חלמתי ללבוש חלוק לבן במגן דוד, ולא להיות שוטר או כבאי, רק עיתונאי. מלחמתו של "העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי בשחיתות השלטונית הציתה את דמיוני. כמה שנים לאחר מכן, בהיותי כבר באוניברסיטה העברית בירושלים, התחלתי לשלוח כתבות למערכת העיתון ברחוב גליקסון 8 בתל אביב. להפתעתי, הן פורסמו בשבועון, בלי שהעורכים יידעו מי אני.

יום אחד, בדרכי למערכת, עצר אותי אדם שעבד בגלי צה"ל. מעולם לא ידעתי מה שמו, עד עכשיו אינני יודע, אך תמיד היינו מברכים לשלום איש את רעהו. ישבנו במסעדת "אסא" ברחוב בוגרשוב, והוא סיפר לי כי חוברת ובה סודות הדת הדרוזית נמסרה על ידי קצין צעיר לתחנת השידור הצבאית - ונעלמה. הוא מסר לי מה שמו של הגנב.

סיפרתי לאבנרי, והוא תידרך אותי כיצד לנהל את החקירה העיתונאית הראשונה בחיי. הגעתי לבית הגנב ואמרתי במה העניין. הוא היסה אותי. אמו, אמר, לקתה בליבה, נצא החוצה. עלינו לאוטובוס לנסיעת סתם ברחובות תל אביב, והוא סיפר לי מה אירע, בתנאי שבכתיבתי לא אתמקד בו.

התברר כי קצין בדרגת סגן התיידד עם חייליו הדרוזים וחיטט בסודות דתם. הם סיפרו לו, והוא רשם וגם ביקר בכפריהם, והעביר את החוברת לגלי צה"ל להכנת סדרת כתבות רדיופוניות. לאחר מכן התכוון להשתחרר מצה"ל ולהשתמש בחומר כבסיס לעבודה סמינריונית באוניברסיטה, אך החוברת נגנבה מגל"צ. המשטרה הצבאית נדרכה, חששה לשערורייה עם הדרוזים. היא חשפה את מי שנטל את החוברת, ועתה הוא נסע עימי באוטובוס ובפיו הסיפור במלואו.

ביום שלישי הופיע "העולם הזה" עם "סקופ": סיפור שער על גניבת סודות הדת הדרוזית. מומחים סברו שהתזמון מעולה, שכן כמה ימים אחר כך היו אמורות להתקיים חגיגות נבי שועייב המסורתיות. אך כשהתפרסמה הכתבה לא ידענו, אני או אבנרי, כי הפרסום היה סמוך לימי החגיגות הדרוזיות. סתם כך, מזל או חוסר מזל.

האש הוצתה. דרוזים נסערים שרפו את הג'יפ של אחייניו של המנהיג הרוחני, שייח' אמין טריף. קצין משטרה נזעם הגיב כי יסגור את "העולם הזה". חשתי אי נעימות כלפי אבנרי, אבל הוא התייחס לאיום בביטול והזמין אותי ללכת עימו לקפה "כסית".

כמה שנים לאחר מכן, בעודי משמש כתב "הארץ" לענייני עבודה, התהלכתי במסדרונות הוועד הפועל של ההסתדרות. צעדתי לעבר לשכתו של יו"ר האיגוד המקצועי ירוחם משל, אבל מישהו קרא בשמי. נכנסתי לחדרו. הוא הציג את עצמו כקצין הצעיר שמסר את סודות הדת הדרוזית לגלי צה"ל. שמחתי להכיר.

אחר כך הוא עלה לגדולה. מאז נפגשנו פעמים רבות. מעולם לא הזכרנו את החוברת שמסר לגל"צ ונגנבה, זו שהציתה את המגזר הדרוזי.

הילה אלפרט I טרטר, לא ישו
אחי הקטן ואני היינו בטוחים שהנזירים הגישו לנו בשר של ישו. זה לא הפריע לי להתאהב בבשר הנא

כשהייתי בת 5, אחותי גילתה לי שהיא רוצה להיות נזירה... אז סיפרתי לה שאכלתי מהגוף של ישו ושהוא טעים נורא. היא לא האמינה לי, רק ליטפה לי את הראש במקום שבו גדולים מלטפים קטנים כשהם חושבים שהם ממציאים אגדות. לא המשכתי לספר לה על הארוחה שבישלו לנו הנזירים ועל הבשר שהגישו שם.

מתחת לקיבוץ שלנו, בפופיק של אבו גוש, נמצאת כנסייה ביזנטית ובצמוד לה מנזר בנדיקטיני. אב המנזר, פרגלו, ואמא שלי היו חברים טובים, ואלבומי הילדות שלנו מלאים בתמונות שבהן אני והאחים שלי יושבים, חסרי שיניים, על שרידי עמודים משיש שהיו פזורים בחצר שבין הכנסייה למנזר.

בשבתות היינו פוגשים את האב פרגלו, איש גבוה וצנום עם זקן קטנטן שחובק לחיים שקועות, ובגלימה שלו כיסים גדולים - שם, ידענו, מתחבאות חבילות קטנטנות של מסטיקים צבעוניים, ארוזים בחמישיות. היינו בטוחים שהוא מקבל אותם מהאלוהים של הנוצרים, כי בשום מקום אחר לא ראינו את המסטיקים האלה. בדרך כלל האב פרגלו היה בא אלינו לקיבוץ, אבל לפעמים אנחנו היינו יורדים אליו, נכנסים לשמוע מיסה ורואים אנשים אוכלים קרקרים דקיקים, כאילו הם הבשר של ישו, ושותים יין כאילו זה הדם שלו.

ואז הגיעה הזמנה לארוחת ערב במנזר. אמא אמרה שזו תהיה ארוחה מצוינת כי נזירים צרפתים יודעים לבשל, אבל אני לא ממש רציתי ללכת כי ידעתי שהם מבשלים עופות וארנבים שגדלים בחצר. אמא אמרה לי לא להיות טיפשה כי תרנגולות טריות זה הכי טוב שיכול להיות.

אני לא זוכרת את כל הארוחה, רק את זה שהיא התקיימה באולם גבה-קשתות עם ריח של טחב וקטורת, את העוף השלם שלא נגעתי בו, ואת הרגע שבו הביאו לשולחן ערימה של בשר חי, ונזיר עם ידיים שמנות יצק לתוכה קוניאק וחלמוני ביצים שבטח לקחו מהתרנגולת שבמרכז השולחן.

פופו, ווי ווי, מילים בצרפתית התעופפו סביבי. כולם נראו נרגשים מהמאכל המתהווה, ואני לחשתי לאחי הקטן שזה הבשר של ישו, וליטפתי לו את הראש במקום שבו גדולים מלטפים קטנים בשביל שיבינו שמה שהם אומרים זה קדוש. הוא לא אכל כי ישו זה איכס. אותי הטעם שלו דווקא סיקרן.

התאהבתי מיד בטעם הזר של בשר נא, במתקתקות הקרירה, ואפילו ביקשתי עוד מנה. "את קניבלית דוחה", סינן אחי הקטן. "עבדתי עליך", אמרתי לו. "זה לא ישו. קוראים לזה סטייק טרטר".

שנים עברו. שיני החלב התחלפו בשיניים טורפות, ובכל ארץ, לכל מסעדה שאליה אני מגיעה, הן עדיין מבקשות לעצמן חתיכת בשר נא להשקיט את התשוקה שנולדה בהתגלות הבשרים שזכיתי לה במנזר.

מרדכי גילת I הניצחון הראשון
שיחת הטלפון המפתיעה של הפרמדיק במד"א הובילה אותי לתחקיר ענקי, שכמותו לא הכרתי קודם

את שיחת הטלפון ההיא, משנת 77', אני עדיין זוכר. "שמי עופר גולד", אמר הקול מעבר לקו בשעת ערב מוקדמת, "ואני פרמדיק במד"א רמת גן. התחנה הזאת היא מקום רקוב ואני יודע הרבה. אני מוכן לשמש פנס שלך בתוך הפינות החשוכות של התחנה".

על מה בדיוק אתה רוצה לספר לי, שאלתי. הוא ירה לעברי צרור חשדות שהדהים אותי: "מקרי מוות בגין רשלנות... סיכון חיי אדם בגין חוסר מקצועיות... זיוף יומני התחנה... הפקרת פצועים בגין הובלת מתים באמבולנסים כחלטורה של כמה נהגים... גניבות".

זה נשמע חמור מאוד, אמרתי. אתה בטוח בדברים שאתה אומר לי-

"כן", השיב עופר, "לא סתם טילפנתי אליך. זה יושב לי חזק חזק בבטן".

השיחה הזאת לא היתה חלק מתחקיר הבתולין שלי, אבל היא הובילה אותי, לראשונה בחיי, לתחקיר רחב היקף שלא הכרתי קודם. עשרות רופאים, חובשים, חולים ומתנדבים ומשפחות של נפטרים היו מעורבים בסיפור הזה. אין סוף מתלוננים, וקורבנות של המחדלים.

איך משתלטים על קרחון כזה? היכן בכלל מתחילים בעבודה? איך מגוננים על עופר גולד ועל משתפי פעולה אחרים? מה משיבים לאנשים שדורשים כסף תמורת מידע? איך מתמודדים עם אישה של אחד המקורות, שמצלצלת אליך מטלפון ציבורי באמצע הלילה ומתחננת שתנתק מגע מבעלה? יהרגו אותו, היא אומרת, ימררו לו את החיים, ירדפו לנו את הילדים. אתה חושב על הכתבה ואני חושבת על הפרנסה שלנו. זה כל ההבדל.

ישבתי בחדרי במערכת ושאלתי את עצמי מה אני עושה עם הדבר הזה? איך אני מתמודד איתו לבדי? זו הרי מנהרה שלא רואים בה את הסוף.

לא היתה לי אז תשובה. גם לא לאישה המבוהלת. הבנתי אותה, ולא לחצתי. התלבטתי בעצמי. לראשונה בחיי נחשפתי לסיפור בקנה מידה כזה, ועמדתי להרים ידיים. לא הרמתי ידיים, כי הלב נקרע כשראיתי ושמעתי את האנשים שעופר התחיל להצעיד אלי. לא יכולתי להשיב ריקם את מי שראו בעיתון עוגן הצלה אחרון.

ארבע כתבות עמדו להתפרסם, על פי התוכנית המקורית, והן הפכו ל-11. סיפור הוביל לסיפור, תחנה לתחנה, פרשה לפרשה - הכל במקביל לחקירת משטרה שבינתיים נפתחה. את הליבה של המחלה הממארת מצאתי בהנהלה הארצית; שם קיננה המחלה כבר שנים. מצאתי אותה לא לפני שהתעורר חשד בתחנת רמת גן, שעופר גולד הוא האיש שהניע את גלגלי החקירה העיתונאית. בריונים החלו להתנכל לו, לרדוף אותו, לחתוך את צמיגי מכוניתו ולאיים על חיי אמו. חששתי אז לשלומו.

שמונה חודשים נמשכו הפרסומים עד להתפטרות בכירי ההנהלה ומינוי מנכ"ל חדש, עמיצור כפיר, שעקר את העשבים השוטים (בינתיים, עם השנים, הם חזרו והשתלטו על צמרת הארגון). כפיר הבין מיד מי נגד מי, קרא אליו את עופר גולד, ערך הפרדת כוחות ומינה אותו למנהל שתי תחנת קורסות באזור הצפון. תשקם אותן, אמר, תעמיד אותן על הרגליים. עופר עשה זאת בהצלחה.

כעבור עשר שנים, באחד מימי שישי, צילצל הטלפון בביתי. "אתה זוכר את עופר גולד-", שאל. "אתה זוכר את סניף רמת גן? אתה זוכר את המלחמה הגדולה? אז חזרתי הביתה. מינו אותי למנהל תחנת רמת גן, סגרתי מעגל".

צמרמורת אחזה בי. אני מודה, הייתי קרוב לדמעות. הטובים ניצחו. בקרבות האלה, גם זה קורה לפעמים.

אמילי עמרוסי I ההתנחלות הראשונה שלי
ביום שבו התנחלתי בשומרון לא חשתי את משק כנפי ההיסטוריה, אלא את הרוח העזה שאיימה להעיף אותי לשכם

החושך היה עבה ושקט. חוץ מאבני השומרון הקשות, שנגרסו תחת נעלי הפלאדיום של בומפה וחייק'ה, לא נשמע דבר. אחרי העלייה התלולה, כשהגענו לאוכף, זאביק הרים מדורה קטנה וציפק'ה העבירה את הפינג'אן בין כולנו. לגמנו בדממה והרגשנו איך נכתב עוד פרק בתולדות עמנו. חבורת צעירים אידיאולוגיים שעושים את המעשה הנכון, אף-על-פי-כן ולמרות הכל. כשהשחר עלה, כבר התנוסס דגל ישראל על הגבעה הקטנה שכבשנו. גרנו כמה חודשים באוהלים, עד שזמביש וכצל'ה הביאו את הקרוואן הראשון. היה ברור שמויש ו"רותי-שתיים" יקבלו אותו: רותי היתה בהריון.

נשמע טוב? עכשיו לסיפור האמיתי: ב-20 השנים האחרונות הקמת ההתנחלויות נעשתה באורח כל כך לא רומנטי, שלידו אהוד ברק נראה כמו רקדנית. כל כך לא הרואי, עד שאין מה לספר לנכדים. כל כך פרוזאי, עד שלא ברור אף-על-פי מה. למעשה, רוב המתנחלים לא עלו לקרקע בנעלי פלאדיום אלא במשאית הובלות, שבה יושבים שני אנשים שקוראים להם בוריס.

ביום שבו התנחלתי לראשונה, לפני 11 שנים, לא חשתי את משק כנפי ההיסטוריה, אלא את הרוח העזה שאיימה להעיף אותי לשכם. לא קראתי פרקי תהילים, קראתי לבוריס שייזהר כשהוא פורק את "המערכת" - הדבר היחיד בעל הערך שהתחבא בארגזי הציוד הסטודנטיאלי שלנו. עיניי לא התלחלחו מהמחשבה על כך שאני דורכת על אדמת אבותינו, אבל משהו בסוליה התלכלך כי לכלבה של וייס, השכנים, היו בעיות ביציאות.

זה היה יישוב קטן ומתוק - רחלים, ליד אריאל. לא שיבת ציון הביאה אותנו לשם ולא אתחלתא-דגאולה, אלא דפנה ונתי, שעשו את הבשר על האש הכי טעים בעולם. ולא היו שם ציפק'ה וחייק'ה, אלא קרן ועופר, רונית ודורון: זוגות צעירים, בני גילנו, מאותה סביבה תרבותית ודתית. מאז נדדנו בין שלוש קהילות שונות בשומרון, ותמיד, מהרגע שנפתח השער החשמלי הצהוב, הרגשנו שהגענו הביתה.

בני דורי ממשיכים לנהור להתנחלויות לא רק כי "צריך" ו"חשוב" ו"נכון", אלא כי טוב ונעים וטבעי. נכון, החיים לא קלים, היישובים מבודדים והדרך מסוכנת, אבל כמעט אף אחד לא גר באוהל (אלא אם מחשיבים חיבור של מגה וחצי לאינטרנט כמגורים באוהל), ושום התנחלות לא קמה בחסות הליל בעזרת פינג'אן ועז. יישובי ההר הפכו למוקד אטרקטיבי - יותר בגלל מה שחי שם היום, פחות בגלל מה שמת שם לפני גלות בבל.

העובדה שמשפחה צעירה תבחר לגור בבית חגי ולא בבית שמש כרוכה קודם כל בקהילה הסולידרית שצמחה שם. על הדרך, תחושת השליחות מתיישבת כענן מעל הקרוואן, והידיעה שאתה חלק מתהליך לאומי מופלא מתפרצת בעיקר כשיש הפסקת חשמל. בחשבון הסופי טוב לדעת שמרוויחים - חוץ משכנות טובה וחינוך מצוין - גם את מצוות יישוב הארץ. אבל הגיע הזמן להודות שלא היא הסיבה הראשונה במעלה. סיפור ההתנחלות יכול להילמד בחוג למדע המדינה, אבל גם בחוג לעבודה סוציאלית: הטעם הראשון להשאיר אותי בצידו המזרחי של הקו הירוק הוא החברתי. לא כיבושים ולא נחלות, אלא אנשים טובים באמצע הדרך. ככה מתחילים כל הסיפורים.

זיו קורן I נשמע מגניב להיות צלם
כשפניתי ל"במחנה" התמונות שלי לא עלו ברמתן על אלו שבתי בת ה-10 מצלמת היום בסלולרי שלה. אבל רכז הצלמים עשה איתי חסד

את תיכון תלמה ילין סיימתי במגמת אמנות פלסטית. כל קשר ביני לבין צילום היה מקרי בהחלט. מאחר שהייתי אחרי תאונת דרכים עם אופנוע ופרופיל גבולי לגיוס, הבנתי שצנחן כבר לא אהיה וחיפשתי דרך מעניינת להעביר את השירות הצבאי.

שמעתי שמחפשים צלם לעיתון "במחנה", ולמרות היעדר כל ניסיון בצילום, החלטתי להגיש מועמדות. אספתי כמה תמונות אקראיות לחלוטין מכל מיני טיולים שעשיתי, ובעיקר תמונות של האופנוע שכבר לא היה לי, וקבעתי פגישה עם מיקי צרפתי, רכז הצלמים של העיתון.

האמת, התמונות לא עלו ברמתן על אלו שבתי בת ה-10 מצלמת בסלולרי שלה. גם מיקי חשב כך, אבל בכל זאת עשה איתי חסד ונתן לי משימה: להביא סיפור מצולם מיום העצמאות ה-41 למדינה. חזרתי הביתה בהיסטריה קלה. אמא שלי, שהיא חובבת צילום מושבעת, נתנה לי את המצלמה שלה, קנון מכנית לחלוטין (זה היה כמה שנים לפני שהומצא הפוקוס האוטומטי, שלא לדבר על משהו עתידני כמו צילום דיגיטלי). אמא גם קנתה לי ארבעה סרטי שחור לבן, והכי חשוב, הסבירה לי לראשונה מה היחס בין צמצם למהירות, איך יוצרים עומק שדה, ואיך מגיעים לחשיפה אופטימלית.

עם המטען הזה יצאתי לדרך, בהרגשה שאני יכול להתמודד עם כישלון, אבל לא ברור איך אתמודד עם הג'וב אם אקבל אותו. נשמע מגניב להיות צלם, אבל ממש לא פשוט. מצד שני, הלוואי והיתה לי היום אותה תעוזה משולבת בחוצפה שהיתה לי אז.

הזעתי המון באותו יום, אבל גם מאוד נהניתי. חיפשתי זוויות, בחנתי קומפוזיציות, מדדתי אור, ובעיקר שמתי לב לכוח האדיר שיש למכשיר המנציח הזה שנקרא מצלמה. בסיכומו של יום חזרתי למיקי עם היבול של אותו היום - והתקבלתי.

לא למדתי לצלם ביום. אני עדיין לומד כל הזמן. אבל מיקי כנראה זיהה שם משהו. בדיעבד, זה היה אחד הימים המשמעותיים בחיי. עובדה: ב-21 השנים שעברו מאז, כמעט לא היה יום שלא צילמתי.

ג'קי לוי I ימי הרדיו
עד היום אני מקווה שאף אחד לא שמע את הפעם הראשונה שבה אמרתי "קוראים לי ג'קי" ב-88FM

זר לא יבין זאת. למען האמת, כל מי שלא טעם את טעמה של השתייכות לקבוצת מיעוט, לא יבין לעולם. אני שייך לדור שגדל על הרדיו. מצד שני, גדלתי בתוך קבוצה שלא האמינה שמישהו אי פעם יספור אותה. במרכז כל סלון עמד רדיו גדול. הרדיו ריגש, הצחיק, כינס והרקיד. אנשים צייתו לרדיו: הם ביצעו תרגילי התעמלות, קטעי חזנות וירידה למקלטים, כי כך אמר הרדיו. הקולות שבקעו ממנו היו הכי רהוטים, הכי סמכותיים, הכי גבריים והכי נשיים. הכי ישראליים הם היו. ואף שהם היו ישראליים כל כך, הם נשמעו טמירים, רחוקים ובלתי מושגים במונחים של בן שכונה ששם בית הספר "תחכמוני" רקום על הכיפה שלראשו.

הרדיו הפגיש אותנו עם מחלקת בני האלים של ישראל הראשונה. ממשה חובב ועד נחמיה בן אברהם, מצבי סלטון ועד דורי בן זאב. לא היה להם מבטא, לא היו להם מיגרנות, מצבי רוח או התפרצויות קולניות. בשכונה שלי, ישראל האין-שנייה, מדי פעם ראו את רבקה זוהר חוזרת מהמכולת, וגל של נחת התפשט בלבבות. כמו במקרה של יוסי בניון, היה ברור שהיא גדולה עלינו. פה ושם מישהו נשבע שהוא עבר בתל אביב וראה במו עיניו את גדי יגיל אוכל אבטיח. אבטיח! כאחד האדם. התגובה במקרים האלה היתה, על פי רוב, הסטה מודאגת של הראש ותנועת אצבע סיבובית אל מול הרקה שממנה השתחרר לו הבורג.

עד היום אני חש קצת לא נעים בלובי של בית מלון. או בנמלי תעופה. או בבגדים מהודרים מדי. תמיד ברור לי שתכף-תכף תברח לי איזו טעות מבישה, וכל האמת השכונתית תצא לאוויר העולם. עד היום אני זוכר, ולעולם כנראה לא אשכח, את הפעם ההיא שיוסי סיאס לקח אותי לבניין הרדיו ברחוב הלני המלכה בירושלים. המבנה שימש פעם ארמון קיט של נסיכה אתיופית, ועד היום הוא מצועצע ומרופט להפליא. יוסי סיאס הגדול ראה אותי מופיע במועדון קטן ברחוב הנביאים בירושלים. הוא קרא לי, העניק לי סדרה של צ'פחות ידידותיות וחייך למראה מבוכתי.

כל דבר שראיתי בארמון המרופט בהלני המלכה ריגש אותי עד שיתוק. האוזניות, המיקרופונים, חפיסות התקליטים הקשורים בגומי שיצאו מהאשנב של בן-שך ודה-בוטון. הסחרור הקל שתקף אותי כשלחצתי יד לאנשים שעד אז היו רק שמות על גלי האתר: אחינועם זייד-רומאנלי, יצחק איתן ושמירה אימבר המופלאה. תכף-תכף אני עולה לשידור ראשון. אוזניות, כפתור מוסט, טכנאי מסמן משהו לא ברור. מאיפה לעזאזל אני מייצר קול סביר-! תכף-תכף אצטרך לנסח דרך להציג את עצמי. והנה, דווקא את זה אני לא מצליח לזכור. בעיקר מפני שלא הכנתי שום דבר מקורי. בסוף מילמלתי משהו משומש להחריד. "איתכם", או "מול המיקרופון", או סתם "לי קוראים ג'קי".

עד היום אני מקווה שאף אחד לא שמע את השעה ההיא ברדיו 88FM, "קול הדרך", כמו שקראו לו אז. ובכל זאת, השיר הראשון שאצבעותיי הרועדות הניחו על המקול היה "תשאירי לי מקום לחבק אותך בחלום" של אבטיפוס. מה הפלא שעד היום אני אוהב אותו בלי שום פרופורציות לכלום.

שלמה שרף I הגביע הקדוש
הזכייה בגביע המדינה כמאמן צעיר של הפועל כפר סבא, "הפרדסנים מהשרון", הוכיחה לי שאני בדרך הנכונה

מקום נכבד בנוסטלגיה שלי שמור לפעם הראשונה שבה זכיתי בגביע המדינה בכדורגל, בעונת 1974/5, כמאמן הפועל כפר סבא. היתה זו הפעם הראשונה שבה זכיתי בתואר כמאמן כדורגל בקבוצת בוגרים, וגם זכייה ראשונה של הפועל כפר סבא בתואר כלשהו. אי אפשר להפריז בתיאור הקשיים בדרך לזכייה: ברבע הגמר הפסדנו בבית 0:2 להפועל ירושלים, בגומלין ניצחנו בתוצאה זהה (אז היו נערכים בגביע משחקי גומלין), ולבסוף עלינו בפנדלים.

בחצי הגמר גברנו על הפועל תל אביב בבלומפילד. ואז הגיע הגמר מול בית"ר ירושלים והכוכבים הגדולים שלה דאז. את המשחק הזה לא אשכח כל ימי חיי. לקראת המשחק לקחתי את הקבוצה - לראשונה בתולדות המועדון - למחנה אימונים בן יומיים.

האיצטדיון היה מפוצץ עד אפס מקום, כשהרוב המוחלט ביציעים היה מורכב מאוהדי בית"ר. במחצית, עם כניסתו של מנהיג האופוזיציה דאז, מנחם בגין ז"ל, קיבלה בית"ר עידוד נוסף, והאקסטזה היתה בעיצומה. הרגשתי כאילו מתחוללת רעידת אדמה.

למרות הכל, ניצחנו 3:1. את השערים לכפר סבא כבשו יורם מור (שניים) ויצחק שום. את הגביע הניף הקפטן, אברהם מרצ'ינסקי. עשינו היסטוריה.

כדי להבין את גודל ההישג, נזכיר שבאותה תקופה קראו להפועל כפר סבא "הפרדסנים מהשרון" בגלל קטיף התפוזים שהשרון התאפיין בו, שסיפק את עיקר היצוא החקלאי לחו"ל. גם המגרש הביתי היה ממוקם בלב הפרדסים, וכשכדורים היו נבעטים החוצה לפרדס, אנשים היו חוזרים משם עם תפוזים... לא פעם האוהדים היו מצטיידים בשקיות של תפוזים, נכנסים איתן למגרש ומשאירים את הקליפות ביציע.

אחרי הניצחון ההוא בגמר העיר חגגה כאילו זה היה יום העצמאות. במהירות יוצאת דופן הוקמה במה, אורגנו תזמורות, וכשהשחקנים הגיעו, הם התקבלו בכבוד של מלכים. החגיגות והריקודים נמשכו עד אור הבוקר, לצד זיקוקים. חודש שלם הוקדש לחגיגות.

זאת היתה הפעם הראשונה שלי, כמאמן צעיר בתחילת דרכו. אחר כך באו תארים נוספים, ואחריהם היה ברור לי שאני בדרך הנכונה.