האיש שצייר שירה

סיפור חייו של הצייר אביגדור אריכא, שנפטר ביום חמישי ממחלת הסרטן, יום לאחר יום הולדתו ה-81, חוצה ארצות ואירועים היסטוריים. הוא נולד בשנת 1929 בצ'רנוביץ שברומניה, וכבר בילדותו החל לצייר. עם זאת, הוא החליט להתמקד באמנות בזמן שהותו במחנה ריכוז במזרח מולדביה של ימינו, שם נאסרה משפחתו במהלך מלחמת העולם.

בשנת 1944 הגיע אריכא ארצה יחד עם אחותו, התיישב בקיבוץ מעלה החמישה והחל ללמוד בבצלאל. הוא לחם במלחמת השחרור, ואף נפצע בה, שעה שליווה שיירת אספקה בדרכה לירושלים הנצורה. עם שוך הקרבות הוא שב לעסוק באמנות, ובשנת 1949 קיבל מלגת לימודים ונסע לפאריס. לימים יתאר כיצד הגיע היישר משדה התעופה למוזיאון הלובר ובשל השעה המוקדמת נרדם על מדרגות הכניסה. בראשית שנות ה-50 בילה אריכא זמן רב בארצות אירופה השונות, ובסופו של דבר השתקע בדירה רחבת ידיים ברובע החמישי של פאריס.

לסיפור החיים מקביל סיפור של התהוות אמנותית מפתיעה. ביום אחד בחודש מארס 1965 הפנה אריכא עורף באופן פתאומי לציור המופשט, והחל לצייר עצמים מסביבתו בסגנון פיגורטיבי. גיא ינאי, ממובילי זרם החזרה לציור באמנות הישראלית היום וממעריציו הגדולים של אריכא, מתאר זאת כך: "בתחילת שנות ה-60 אביגדור חווה משבר עם האמנות המופשטת, הרגיש שהוא חוזר על עצמו באיזשהו מובן. הוא ראה אותן צורות חוזרות על עצמן, וזה מאוד תיסכל אותו. מאוחר יותר, כששאלו אותו איזו תקופה במאה ה-20 היתה הכי סוערת, הוא השיב שנות ה-60, התקופה שבה התרחש המשבר. זאת אמירה קיצונית מאוד, בייחוד כשהיא באה מפיו של ניצול שואה".

עולם האמנות לא הזדעק דווקא. "אריכא לא איבד חברים ולא נאלץ להחליף גלריה", מספר ינאי, "אנשים קיבלו את זה, בין היתר בזכות העובדה שהוא עבד בפאריס, שם זה התקבל כמשהו די טבעי".

עם החברים שדבקו באריכא נמנו הפסל, הצייר והרשם האיטלקי הגדול אלברטו ג'אקומטי והמחזאי והסופר האירי סמואל בקט, שהיה ידידו הטוב של אריכא וצויר על ידיו בתמונת דיוקן ידועה. ממשיכי דרכו בארץ ואלה שלמדו לאהוב את אמנותו גם כמאייר של ספרות עברית, קיבלו גם את סגנונו החדש.

"למרות הנטייה שלי לאמנות מופשטת", מספר ינאי, "אני חושב שהאמנות הפיגורטיבית של אריכא הרבה יותר טובה, היא הרבה יותר הוא. יש בה משהו כל כך פשוט וכל כך פואטי. הוא מתאר כאדם רגיש את חיי היום יום, את המיקרו של המיקרו של החיים. הוא צייר מטרייה, פירות, מכונת כתיבה, פרחים ואת אשתו, אן. אלה דברים שכל כך הרבה אנשים עשו ועדיין עושים, אבל המבט הכל כך צנוע והעדין הזה נתן לנו משהו מאוד מרגש ומנחם".

"הילד הרע"

בשנים האחרונות סיפר אריכא כי חש שלא זכה להערכה ראויה בישראל. ואכן, גם אם שמו היה מוכר לרבים והוא יוצג על ידי גלריה מקומית, המרחק מהסצינה עשה את שלו. בשעה שבחו"ל הציג אריכא בגדולי המוזיאונים וזכה לתשבחות מגדולי החוקרים והמבקרים (בתקופה מסוימת אף כונה "גדול הרשמים החיים כיום"), בארץ נותר אמן מוכר אך לא מרכזי.

נדמה שאין זה מקרה שעבודתו זכתה להכרה בישראל רק בשנות ה-90, כשהוזמן להציג תערוכות יחיד גדולות במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב. בשנות ה-90 עבר שוק האמנות המקומי מהפך שתרם לקריסת ההפרדות הסגנוניות. אמנים שניהלו בשנים קודמות מלחמות חורמה ערכיות זה נגד זה הניחו לפתע את כלי נשקם, והתקבצו כולם תחת ערך אחד: ערך הדולר. אריכא, שציוריו נמכרו בעשרות ואף במאות אלפי דולרים, זכה סוף סוף להכרה.

אריכא התגורר בישראל רק שנים מעטות, ואף שבשנות ה-40 למד אמנות בבצלאל, מעולם לא התאים עצמו לזרמי האמנות המקומיים. הוא היה ריאליסט, אך לא צייר כפי שציירו אמנים ריאליסטיים מקומיים כיוחנן סימון ונפתלי בזם. בציוריו לא נמצא את הילדותיות המתריסה של רפי לביא, את האירוניה הקולאז'ית של גרבוז, את האקספרסיוניזם של גרשוני ותומרקין, את הסוריאליזם היהודי של בק ואת הרליגיוזיות המיסטית של ארדון. הוא היה אינטלקטואל כשבישראל אמנים ראו עצמם כפועלים, וכתב בהרחבה על תולדות הציור המערבי בשעה שבארץ ביקשו להמציא את האדם מחדש טבולה ראסה.

בשנות ה-60 הוא לא יצר פופ-ארט ואמנות מינימליסטית, לא עבר לאמנות המושגית בשנות ה-70, וכשבעקבות ציירי תנועת "אופקים חדשים" החלו רוב הציירים בארץ לצייר מופשט - הוא הפנה להם את גבו והתמסר לציור פיגורטיבי. ולא סתם פיגורטיבי אלא כזה המצויר מהתבוננות חיה. בלי צילום ובלי דמיון, רק הצייר, הבד והאובייקט או האדם המצויר. בהפוך על הפוך. דווקא פנייתו החדה בחזרה לציור פיגורטיבי ולמסורת אירופית היא שהפכה אותו ל"ילד רע".

ציור בישיבה אחת

כריאליסט, נזכר שמו של אריכא לא פעם עם שמותיהם של ציירים ריאליסטיים מבית מדרשו של ישראל הירשברג - צייר נוסף המיוצג על ידי גלריה מרלבורו היוקרתית בניו יורק, שהחל לקבל הכרה בישראל בשלהי שנות ה-90.

אולם חשוב להבין כי למעט העובדה שכולם מציירים מהתבוננות חיה, מרחק רב מפריד בין עבודותיהם. בתחילת דרכו כצייר פיגורטיבי גיבש אריכא שורת כללי ציור ופעל על פיהם במשך כל שנות עבודתו. בניגוד להירשברג ולתלמידיו, שעשויים לעבוד על ציור אחד במשך חודשים ארוכים, אריכא יצר את ציוריו בישיבה אחת בלבד, מה שיצר הכרח ללכוד את מכלול פרטי הציור במהלך זמן של כמה שעות.

הכרח זה השפיע רבות על אופי הציור, שהפך מהיר וחטוף יותר ואילץ את הצייר למצוא באמצעות משיכות מכחול ספורות את שיווי המשקל הנכון של האור, הצבע והקומפוזיציה (שילוב שגרם לציירים אחרים לעבוד שנים ואף עשרות שנים על עבודה אחת).

אריכא תיאר פעם את השפעתו של בקט על עבודתו בכך שהמחזאי הידוע לימד אותו את הקשר שבין אסתטיקה לאתיקה, קשר שבעטיו כל רישום פחם וכל משיכת מכחול טעונים בכוונה ובמחשבה. היסוד האתי בא לידי ביטוי בקצב העבודה המוקפד של אריכא, קצב שגרם לו להבחין במהירות בין אור לחושך ובין עיקר לטפל. הראייה החדה, ההימנעות מהתחפרות ומהתמהמהות מיותרת והדיוק המיוחד לו יצקו בציוריו של אריכא ניקיון מזוקק, והפכו את ציוריו לשירה בצבעים. היום הוא יובא למנוחות בפאריס.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו