מתווה הג'אז

"בתהליך ההתאזרחות של הג'אז מחוץ למולדתו, ארה"ב, קורים דברים נפלאים: מתברר שהג'אז, כניב מוסיקלי, נקלט יפה בקרב מוסיקאים מקומיים בצרפת, בסקנדינביה, בדרום אפריקה, בבלקנים - ובישראל. 

"המרכיב המובהק ביותר של הג'אז - אלתור - מתקבל בטבעיות בכל מקום, באשר הוא קיים בכל מוסיקה עממית. מה שמפתיע בהקשר להטמעת הג'אז מחוץ למולדתו הוא בעיקר אימוץ החידושים האפריקניים־אמריקניים שבמוסיקה זו לתוך תרבויות שמאפיינים אלו זרים להן. 

"כאן נכנסים לתמונה הגורמים המופשטים יותר, כמו אסתטיקה, כוחות החיים, איכויות תקשורת והקסם שבאינטראקציה בין מוסיקאים. האהבה לג'אז אמריקני חוצה תרבויות, כך מסתבר. ואם נער ירושלמי בן 15, בן למשפחה ספרדית ותיקה מאוד בירושלים, 'נתפס' על ידי הג'אז ובוחר בו כדרך חיים מוסיקלית - מה עוד ניתן לומר?"

כך כתב דני קרפל על מוסיקאי הג'אז הישראלי אלברט פיאמנטה בערך שהקדיש לו באנציקלופדיית המוסיקה המקוונת בעברית "מומה" (שבמקרה הייתי ממקימיה). 

נזכרתי בדבריו אלה עכשיו עם הוצאת הספר החדש "הג'ז בישראל: 50 השנים הראשונות". ולא רק משום שקרפל, במו תוכניותיו בגל"צ בארבעים השנים האחרונות, תרם תרומה אדירה לקידום הג'אז הישראלי, אלא גם מכיוון שלפני פחות מ־15 שנים הוא עדיין חש צורך לענות בדבריו לשאלה החוזרת ונשנית 

"האם יש בכלל ג'אז ישראלי?", וזאת בתקופה שבה פסטיבל "ג'אז בים האדום" התקיים זה יותר מעשור (מאז 1987), והג'אז עבר שינוי עצום בתרבות הישראלית, גם באופי המוסיקה וגם בהיבט התקשורתי.  

•   •   •   •   •

אולי קשה להאמין, אבל רק לפני שלושים־ארבעים שנים נתפס הג'אז בישראל כמוסיקה אליטיסטית, מבוגרת (שלא לומר זקנה), שמעניינת קומץ שבקומץ. בשנות השישים, כשכל העולם התפוצץ מהמהפכות המוסיקליות - השמרנות והפחד משינויים אפיינו את התרבות הישראלית. במקום שבו הפופ והרוק היו "לא מתאימים" נראתה מוסיקת הג'אז זרה ומוזרה ולא שייכת לפה. איך אמר בן־גוריון כשראה את לואי ארמסטרונג נוחת בישראל בראשית שנות השישים: "מי זה הכושי הזה שכולם מתלהבים ממנו?"

מה שמביא אותנו לספר החדש, הראשון מסוגו במתכונת מחקרית־אלבומית. "הג'ז בישראל: 50 השנים הראשונות", שמתרכז בחמישים השנים הראשונות והקשות של המוסיקה הזאת בארץ, עד 1980. 

כלומר, מדובר בחלוצים, באלה שעשו את זה ללא רווח כספי, ללא הכרה רחבה, ממניעים אמנותיים בלבד. ממש כמו מחבר הספר יאיר דגן, שמגדיר את עצמו "חובב ג'אז מאז שנות השמונים" (לפרנסתו הוא עוסק במִחשוב), והחליט על דעת עצמו, וללא תמיכה ממוסדת, לתעד את התקופה המרתקת ההיא. 

התוצאה היא אלבום נוסטלגי עם המון תצלומים, מודעות על אירועים וקונצרטים, כתבות מאותן שנים ועוד. בכל פרק, לפי סדר כרונולוגי, מובא תיאור של סצנת הג'אז באותן שנים, לרבות ביוגרפיות של האמנים הישראלים הבולטים במיוחד וביקורים של אמנים אורחים. 

זה מרתק ומעניין, ורק הערה קטנה אחת: הכותב אינו מבדיל בין "תקליטון" (בן שניים עד ארבעה קטעים) לבין "אלבום" (בן ארבעים דקות של מוסיקה). תאמרו "מה זה משנה?" - לחלוצים שהצליחו להפיק אלבום שלם בתנאים הקשים של הימים ההם זה היה מאוד משנה. אבל פרט זה כמובן בטל בשישים מול עושר התחקיר, הסיפורים על המוסיקאים הגדולים ההם והארכיון העצום שהספר מציג.

מופע במועדון ג'אז בתל אביב. שנות השבעים

מאז שנות השבעים הלכה המוסיקה הישראלית ונפתחה לצבעים חדשים, מספר המאזינים והמוסיקאים שמתעניינים בג'אז גדל באופן משמעותי והרבה מאוד שנים איש לא מתייחס לג'אז כאל שוליים. 

לאנשי הרדיו מהדור הראשון דוגמת חיים עופר, מל קלר, ישראל גיחון ומשה אלון נוספו כוחות חדשים - דני קרפל, שלמה ישראלי, גבי ינון ודובי לנץ, שפימפמו את המוסיקה הזו בעקשנות ובנאמנות. מאות אמני ג'אז הגיעו להופעות בישראל, קם בית הספר "רימון" ללימוד "ג'אז ומוסיקה בת ימינו", מחלקות הג'אז בקונסרבטוריונים השונים התרחבו (למשל, ב"שטריקר"), ונוסף על פסטיבל הג'אז באילת קמו עוד פסטיבלי ג'אז מצליחים בסינמטק תל אביב, בגבעתיים ועוד. 

החשיפה של המוסיקאים והקהל הרחב לסגנונות נידחים ולא מוכרים הפכה אפשרית עם מהפכת האינטרנט, והכל ביחד הפך את החיבור לג'אז להרבה יותר קל. הספר היפה הזה מזכיר את הימים שבהם זה היה קשה.

yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו