גטו הנשים

ב-2 ביוני 1941. הנאצים פולשים לליטא הסובייטית וכובשים אותה בקלות יחסית. הליטאים, שמקווים לזכות בעצמאות מדינית, מקבלים אותם בסבר פנים יפות וממהרים לשתף פעולה עם תוכנית ההשמדה הנאצית. הם מרכזים את היהודים, מתעללים בהם, משפילים אותם, מענים אותם ורוצחים אותם. ברחבי ליטא נוסדים גטאות בשביל היהודים, בהם וילנה וקובנה, שפעלו כמה שנים. אבל היו גם גטאות קטנים יותר שפעלו חודשים ספורים, בהם גטו טלז אשר פעל במשך ארבעה חודשים והיה על טהרת הנשים בלבד.

אמנם סיפורו יוצא הדופן של גטו טלז ידוע לחוקרים זה שנים, אך רק לאחרונה, במהלך עבודה ביד ושם על "אנציקלופדיית הגטאות" (פרויקט רחב היקף שיצא לאחרונה לאור ואשר במסגרתו נאסף מידע על כ-1,100 גטאות שהוקמו בשטחי הכיבוש הגרמני) התגלו פרטים נוספים על היקפה וייחודה של התופעה הנדירה. בגטו חיו 500 נשים שעסקו בהישרדות קיומית יומיומית, ושניסו נואשות להציל את עצמן ולעזור זו לזו בכל דרך אפשרית.

ערב הכיבוש הנאצי בליטא חיו בטלז כ-2,800 יהודים, כשליש מאוכלוסיית המקום. אמנם טלז היתה רק עיירה, אך שמה יצא למרחוק והיא התפרסמה בעיקר הודות ל"ישיבת טלז", מוסד חינוכי ראשון במעלה ואחת הישיבות הגדולות בעולם, שתלמידיה הגיעו מכל רחבי ליטא, מאירופה ואפילו מארה"ב. תנועות ציוניות רבות פעלו בעיר, כמו גם קיבוצי הכשרה לחלוצים הצעירים שביקשו לעלות לארץ ישראל.

את מה שאירע בטלז מחלקים החוקרים לשלוש תקופות עיקריות. הראשונה היא תקופה של כשלושה שבועות, בין 22 ביוני 1941 (היום שבו ליטא נכבשה) לאמצע יולי. יומיים לאחר שנכבשה ארצם על ידי הנאצים, אספו תושבי טלז הליטאים את כל יהודי העיירה. גברים, נשים, זקנים וטף הועברו למחנה אשר כונה "אחוזת ריין", ששכן במרחק של כשישה קילומטרים מטלז. באלימות הפרידו בין הגברים לבין הנשים והילדים, כלאו אותם ברפתות ובאסמים מצחינים, עינו אותם והתעללו בהם. נשים וגברים מערי הסביבה הובאו גם הם למחנה, שמנה כמה אלפים. תושביו שהו שם עד אמצע יולי, אז אספו הליטאים את כל הגברים, רצחו אותם ביריות והשליכו את גופותיהם לבורות.

שלומית שולחני, חוקרת במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, אומרת כי בידיהם עדויות רבות לכך שבאמצע הרצח ההמוני פרצה סערה עזה. הליטאים הפסיקו את פעילותם הרצחנית והעבירו את הגברים שנותרו בחיים לצריף. הגברים הבינו מיד כי נגזר עליהם למות ואילו על הנשים לחיות. בניסיון להציל את עצמם התחפשו עשרה גברים לנשים - הם חבשו פאות, לבשו שמלות והתגנבו לצריף הנשים. כך הצליחו לשרוד ימים אחדים, עד שלבסוף נחשפו והוצאו להורג. כשהסערה חלפה, רצחו הליטאים את הגברים הנותרים.

ב-22 ביולי 1941 החלה "התקופה השנייה", שבמסגרתה העבירו הליטאים והנאצים את הנשים והילדים מ"אחוזת ריין" ל"אחוזת גירולי". רוזה קרפוך, אז ילדה בת 10, זוכרת היטב את היום ההוא. "הם ירו בכל הגברים, ונשארנו רק הנשים. נשארתי עם אמי ועם שלושת אחיי הקטנים. אני זוכרת שעמדנו ליד קבר אחים גדול ואחד הליטאים, שלפני המלחמה עבד אצלנו, התקרב כדי להרוג אותנו, אלא שברגע האחרון הוא לקח אותי הצידה וככה ניצלתי. אחיי ואמי נרצחו בידי אחרים", היא מספרת.

הנשים התגוררו במחנה בצפיפות רבה ובתנאים איומים. התזונה הדלה וההיגיינה הירודה גרמו להתפשטות מהירה של מחלות ולתמותה גבוהה של תינוקות וילדים. אלה ששרדו נרצחו באכזריות מעוררת פלצות מול הוריהם.

זו היתה תקופת הקציר, והשלטונות התירו לנשים לצאת לעבוד אצל הכפריים המקומיים בחקלאות או כמשרתות בבתיהם. חלק מהכפריים ניצלו את הנשים גם מינית. הדסה לוין, אחת הנשים, הצליחה לברוח מהגטו ומתה ממחלה לאחר תום המלחמה. ביומנה "בת עמי - נתיב הייסורים והאמונה של בת יהדות ליטא בימי השואה", בעריכת יוסף אליעז, היא מתארת את שאירע. "בייחוד ביקשו (הכפריים) נערות זהובות שיער ותכולות עין. ימים ושבועות היו היפהפיות המסכנות נחבאות ואינן רואות אור שמש. בייחוד הורע מצב הנשים אחרי טבח הגברים, כי היו הפקר לכל חזיר יער", כותבת לוין ביומנה.

בחרו 500 נשים ונערות

בסוף אוגוסט 1941 החלה "התקופה השלישית", כשהליטאים והנאצים בחרו 500 נשים ונערות, והצעידו אותן בחזרה לטלז. הן נכלאו בגטו, באזור ששלושה מצדדיו היו מוקפים גדר והצד הרביעי צמוד לאגם. את 2,000 הנותרות רצחו ביריות והשליכו לבורות. "בכיתי כל הזמן כי המשפחה שלי מתה", מספרת קרפוך, בת 79, המתגוררת בפתח תקווה. היא מתארת כיצד יצאה מדי יום עם דודתה כדי לעבוד אצל הכפריים, "עד שיום אחד לקחו את כולן ליער וידענו שהולכים להרוג את כל הנשים. הצלחנו לברוח, והשומר שראה אותנו מתרחקות לא הצליח לירות בנו. חיינו ניצלו בנס". עד סוף המלחמה רוזה הקטנה ודודתה התגוררו ועבדו אצל איכר ליטאי. ב-1966 עלתה לישראל.

גם ורדה איצקוביץ, בת 81, חברת קיבוץ דליה, זוכרת היטב את התקופה החשוכה ההיא. הוריה נרצחו, תחילה אביה ומאוחר יותר אמה. היא נותרה לבדה, ילדה בת 12, בלונדינית, גבוהה ויפה. "הם עשו סלקציה - בחרו נערות ונשים מגיל 14 ועד גיל 40", היא נזכרת. "עמדתי עם אמי, וכשהנאצי בא היא אמרה לו שאני בת 14, כנראה רצתה להציל אותי. הוא אמר לי ללכת לקבוצה של הצעירות". איצקוביץ שהתה לבדה בגטו. "הבנתי שנשארתי לבד בעולם. כל אחת חיפשה דרך לברוח, אבל הגסטאפו עמד על המשמר. זו היתה תקופה עצובה, עצובה מאוד. מדי יום יצאתי מהגטו לחפש אוכל אצל הנוצרים. אחר כך הגיע ליטאי גוי ולקח אותי לעבוד אצלו בחווה. הגוי היה צריך להחזיר אותי מדי ערב לגטו, אך הוא לא עשה זאת ולמעשה הציל בכך את חיי. עבדתי אצלו עד שמישהו הלשין לרשויות שהוא מסתיר בחורה יהודייה. הוא ידע שהם יבואו לחפש אותי אצלו, אז הוא החביא אותי במנזר". איצקוביץ שהתה במנזר שנה שלמה ובסוף המלחמה חזרה לעבוד אצל הליטאי. ב-1957 עלתה לישראל.

ד"ר לאה פרייס, חוקרת במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, מספרת שבארבעת החודשים שבהם היו בגטו ניסו הנשים לקיים חיי קהילה, אך רוב הזמן הן פשוט "חיו מיום ליום". בשל המחסור המוחלט בגברים הן לקחו על עצמן תפקידים גבריים מובהקים - הקימו ועד, דאגו לפרנסה וכך גם לטיפול רפואי. שתי רופאות ורופאת שיניים הקימו מרפאה מאולתרת שבה ניסו לטפל, כמעט ללא תרופות וציוד רפואי, בחולות הרבות וביולדות. בשל התנאים הקשים בגטו והקור העז ששרר שם, התינוקות הקטנים לא שרדו.

השמועות בדבר סגירת הגטו רחשו כל הזמן, ובדצמבר 1941 ניתנה הפקודה להחזיר את הנשים לגטו. האיכרים נענו, וחלקם הגדול הביא את הנשים בעודן כפותות, מחשש שיימלטו. היה זה האות עבור הנשים כי סופו של הגטו קרב. "הליטאים לקחו את כל הנשים כדי להרוג אותן ביער. הבחורות ידעו שהולכים להרוג את כולן, וחלקן שחו באגם הסמוך. הן הצליחו לברוח דרך היערות והתחבאו אצל הנוצרים. חלק מהן נתפסו והוצאו להורג", מתארת ורדה איצקוביץ, שהצליחה למלט עצמה מהגטו.

החוקרים מעריכים כי ביום-יומיים האחרונים של הגטו הצליחו כ-64 נשים לברוח ממנו, לפני שהרגו את כל אלה שנותרו בו. חלקן ברחו לגטאות הסמוכים, אחרות שוטטו ביערות במשך יותר משנתיים, מבקשות את רחמי המקומיים.

הנשים שנשארו בגטו הוצעדו ליער בקבוצות. ליד "אחוזת ריין", בסמליות מצמררת, שכן במקום זה נורו ארבעה חודשים קודם לכן הגברים של טלז, הן נרצחו ביריות. בזו אחר זו. ללא רחמים. היה זה הסוף של גטו הנשים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו