לפחות אחת ליום גאיה בומר-ימיני מקבעת את רגליה לתוך מכשירי עינויים מקרשי עץ, שמותחים את כפות רגליה הזעירות כדי להעצים בהן את ההקשתה. "הפוינט שלי לא מספיק טוב", היא מעקמת את פיה. "אני מוכרחה לעבוד עליו עד המבחנים לאופרה של פאריס, אחרת זה מוריד לי את הסיכויים להתקבל".
בומר-ימיני היא בת 11.5, ולמרות שהחלה לרקוד רק לפני כחמש שנים, נראה שכרגע היא ההימור הכי בטוח בתחום המחול בישראל - לפחות זה שכולל רקדנים עד לגובה 130 סנטימטרים. היא נחושה לפרוץ בקרוב את גבולות המדינה, שלפי חוות דעתם של מוריה מתחילה להיות קטנה על מידותיה.
בשבוע שעבר עשתה עוד צעד גדול בדרך לכיבוש פסגת שאיפותיה. גאיה השתתפה, כרקדנית הישראלית הראשונה, בגמר תחרות תלמידי המחול הגדולה ביותר בעולם, "Youth America Grand Prix". התחרות, שמיועדת לבני 19-9, התקיימה זו השנה ה-11 במוקדים שונים בעולם, והגמר נערך במנהטן, ניו יורק. 5,000 תלמידי מחול מכל העולם התמודדו על 300 המקומות שהגיעו לניו יורק, 100 מהם מקבוצת הגיל של בומר-ימיני. גאיה זכתה בגמר התחרות במקום השלישי, והוזמנה להופיע במופע גאלה לצד סולנים מהלהקות הטובות בעולם כמו תיאטרון הבלט האמריקני, הבלט המלכותי האנגלי, תיאטרון המחול ההולנדי, ולהקת הבלט של ניו יורק.
ההשתתפות בתחרות מקדמת את הרקדנים לקראת חוזי העסקה בלהקות הטובות בעולם ולקראת קבלת מלגות לבתי ספר ואקדמיות למחול. התקווה של בומר-ימיני היא, בין היתר, להגדיל את סיכוייה להתקבל ללימודים בבית הספר לבלט באופרה של פאריס כבר בשנה הבאה, כלומר בגיל 12.
קבוצת הקטנטנים בתחרות (11-9), שעליה נמנתה גאיה, מזמנת מפגש עם תופעות שלא מוכרות בישראל. במהלך השנים התמודדו בגמר מכונות בלט קוריאניות, סיניות, יפניות ורוסיות עם ביצועים לקטעי הריקוד הקשים ביותר, והכל בווירטואוזיות ודייקנות בלתי אנושיות לגילן הרך. מסגרת החיים של רבים מהרקדנים הצעירים שונה מזו שקיימת בארץ, והיא כוללת בתי ספר בתנאי פנימייה או לימודים בבית באמצעות האינטרנט ואימונים של 8-4 שעות ביום. את כל אלה הביסה בומר-ימיני, שלומדת בכיתה ו' בבית הספר היסודי יפה נוף בראשון לציון, ומזלה הגדול הוא שילוב בין כישרון טבעי אדיר לבין אמביציה בסדר גודל של להקת מחול שלמה.
הכפילה של אמא
בתחרות הציגה גאיה שני קטעי ריקוד: וריאציה מתוך היצירה הקלאסית "קופליה" וקטע מחול מודרני שיצרה עבורה אמה, הכוריאוגרפית נדין בומר. בהתחלה פנו גאיה ואמה לאוהד נהרין, בבקשה שיתאים לה קטע מיצירותיו, אבל נהרין הגיע למסקנה שחומריו התנועתיים לא מתאימים לגופה הקטנטנן והנבטוטי של גאיה. כך יצא שאת העבודה המפרכת לקראת התחרות עשתה גאיה בצמוד לאמה, שעתיים וחצי של חזרות מדי יום. מה שמעלה מיד אסוציאציה למעשיות הקלאסיות על אם קשת עורף שרודה בבתה בדרך להגשמת כל מה שהיא עצמה לא הצליחה להשיג בחייה. אולם גאיה ונדין בומר מציגות מודל אחר.
נדין נמנית על "ז'אנר האמהות הנמושות", כהודאתה. "אני מרשמלו ליד גאיה. זה מאוד בעייתי, אני יודעת, אבל הילדה הזו מדהימה אותי, אני לרגע לא מפסיקה להתפעל ממנה".
החזרות שערכו השתיים באולמות האקדמיה למחול של בומר בראשון לציון התנהלו ברוח הזו: גאיה נדרשה לבצע אינספור פעמים את קטע המחול המודרני לתחרות, כשאמה מנחה אותה מהצד, משייפת את תנועותיה ופוצחת בכל כמה רגעים בקריאות "גאיה, את אלופת עולם, אין יותר טובה ממך, את מושלמת". אלה נענו בצחקוקים ובמחאות "א-מא! תהיי רצינית כבר".
"אני משקיעה אנרגיות עצומות באיזון שבין אמא למורה", מודה נדין, "אני רוצה לגרום לה לעבוד הכי קשה, שתגיע לשלמות, שהביצועים יהיו מבריקים - ועדיין להיות אמא שלה, לתמוך בה, להקשיב לה ולהרעיף עליה את כל האהבה שבי".
מה את מגשימה דרכה-
"אני לא מגשימה בשביל עצמי אלא בשבילה. החיבור שלי אליה הוא מטורף. אני חווה איתה אחד לאחד את הכל. אני חיה איתה את החיים שלי מחדש, היא הכפילה שלי. החיים שלי ברורים דרכה והחיים שלה ברורים דרכי. גאיה היא אמנית בכל רמ"ח איבריה".
עד כמה המוטיבציה שלה נובעת מעצמה ועד כמה היא נובעת מהרצון של בת לרצות את אמא-
"אני דווקא לא התייחסתי אליה ברצינות עד גיל 10, כשהתחלתי ללמד אותה בעצמי. עד אז חשבתי שזה לא נכון שהיא תלמד אצלי, והיא השתתפה בשיעורים שהעבירו הרקדניות מהלהקה שלי. גם לא לגמרי הבנתי עד כמה היא מוכשרת. אי אפשר להגיד שדחפתי אותה לזה ושהיא מנסה למלא אחר הציפיות שלי. הרבה לפני שעבדתי איתה, המורים שלה לבלט, רוז סובול וג'יי אוגן, סימנו אותה, ותוך כדי העבודה איתם היא החליטה שזה מה שהיא רוצה בחיים - להיות הרקדנית הכי טובה שיש. זה לא בא ממני".
איפה חל המפנה?
"נסעתי להעביר סדנאות בפאריס לפני כמה שנים, וצפיתי במופע של הילדים מהאופרה של פאריס. היה לי ברור שגאיה יכולה להשתלב שם, ממש ראיתי אותה ביניהם וזכרתי את זה. לימים החלטנו לראות מה קורה בעולם. התחרויות שמעניינות אותנו הן תחרויות שבעקבותיהן אפשר לקבל מלגות לימודים בבתי הספר. בקיץ שעבר היא השתתפה לראשונה בתחרות מחול בפסטיבל פירנצה, ומיד זכתה במקום הראשון ובמלגת לימודים לבית ספר במילאנו. במסגרת התחרות היא השתתפה בשיעורים ובסדנאות וכולם פשוט עפו עליה. היא היתה פיצית ומדהימה. כשהכל נגמר ראיתי שמאוד קשה לה. היא אמרה לי, 'אמא, אני לא רוצה להתעורר מהחלום הזה, אני רוצה שאלה יהיו החיים שלי'. אני מודה שאני הכרתי לה את מה שקורה בעולם עם ילדים כמוה, ובן לילה הכל התחיל לקרות. זה כדור שלג. בעקבות הזכייה בפירנצה הזמינו אותה לחצי גמר התחרות העולמית, שנערך בסיציליה. היא זכתה שם והמשיכה לניו יורק, ואני מרגישה שכרגע אי אפשר לעצור אותה".
מקבלת צמרמורת בתנועה
היעד הבא של גאיה, כאמור, הוא מלגת לימודים באופרה של פאריס. המשמעות היא ניתוק מהארץ מיד אחרי סיום כיתה ו', הרחק מהחברות ומהמשפחה: הוריה נדין וזיו ושני אחיה הקטנים אוהד (10) ונבו (9). לא ברור אם ממרום גילה הגמדי היא מצליחה להפנים את המשמעויות של הניתוק מהארץ, או שהתמיכה הגורפת שהיא זוכה לה הצמיחה בה ביטחון עצמי מוצק כבטון. אבל גאיה ממוקדת מטרה בצורה מעט מבהילה לילדה בגילה.
גאיה, לא מפחיד אותך בגיל כזה לעזוב את הארץ ואת המשפחה בשביל הבלט-
"אין ברירה. כאילו, זה או בגיל הזה או כלום. אם אני אחכה, נגיד, עד גיל 14 הכל יתקבע אצלי. אם אני אעבוד עכשיו כמו שצריך על הפוינט שלי ואם אני אלמד מהמורים הכי טובים בעולם, ואם אני אוכל דברים שיגביהו אותי, כמו תרד - יש לי סיכויים ממש מעולים להיות הרקדנית הכי מקצועית".
ואת כבר בטוחה שאת רוצה להיות רקדנית-
"ממש ממש. אני מתה על זה. זה מושלם. כשאני רוקדת אני לא מבצעת תנועות, אני מרגישה אותן. אני לא חושבת על התנועות שאני עושה, אלא אני מתרגשת מהן ומקבלת מין צמרמורת כזאת. זו השיטה שאמא לימדה אותי".
נדין: "גאיה, שאלו אותך שאלה טובה. אולי כדאי לחכות עוד כמה שנים-".
גאיה: "לא, מה פתאום. חשבתי על זה לעומק. זה למטרה של משהו שאני אוהבת, ואני אראה אתכם. נגיד, אפילו אפשר לקנות מצלמה כזאת למחשב ויהיה בסדר".
נדין: "ומה עם חיבוקי של אמא-".
גאיה: "את יכולה להגיד לי מה שאת רוצה דרך המחשב. א-מא, תהיי חזקה. אני כבר יודעת שמי שרוצה להצליח בבלט קלאסי חייב לעזוב לחו"ל. לכל דבר אפשר להתרגל. בטח מרוב שאני ארקוד ואהיה עייפה לא יהיה לי זמן וכוח להתגעגע. מה שיהיה בראש שלי זו עבודה, תקתוק".
נדין: "אני מבינה שגאיה צריכה ללמוד עם ילדים כמותה, ואין לה מסגרות מתאימות בארץ. אם יהיה לה טוב ויצליח לה בחו"ל, ואני לעומת זאת אשבר, לא תהיה ברירה ונעבור כולנו לגור איתה בפאריס. מבחינתי זה מטורף, יש לי בית ספר ולהקה פה. את בית הספר אוכל להמשיך להפעיל, אבל מה אני אעשה עם הלהקה? היא הלב שלי. זו בעצם בחירה בין הקריירה שלי לקריירה של גאיה, ואני מוכנה להקריב את שלי. איך זה שבגיל 11 היא כבר מתחילה קריירה? אני מתחרפנת, זה לא מסתדר לי. אבל אני מתכוונת לאפשר לה את ההזדמנות הזו. אין לי שום רצון להסתובב כל חיי בידיעה שעצרתי את הבת שלי מלהתפתח, להצליח ולהגשים את החלומות שלה. תהרגי אותי, אני לא יודעת איך היא כל כך נחושה לעזוב ולהקריב את עצמה. ריקוד הוא מקצוע אכזרי וקשה, במיוחד הבלט הקלאסי. אני לא אוהבת להיות על הבמה, אני אוהבת את התהליך. אבל גאיה מכורה לבמה, היא נדלקת ומגיעה לרמות אחרות לגמרי".
כוכב קטן וחד-פעמי
ואם האובייקטיביות של נדין בומר מוטלת מטבע הדברים בספק, רוז סובול, מורתה של גאיה לבלט קלאסי, מספקת את החותמת הסופית. סובול היא מהוותיקות שבמורים לבלט קלאסי בארץ, ובוודאי הבכירה שבהם. דבריה מסבירים מה מקור התיאבון של גאיה לחפש בית ספר ופנימייה למחול באירופה. "לפני חמש שנים לימדתי באופן חד-פעמי תלמידות בנות 8 ו-9 מבית הספר של נדין", משחזרת סובול, "גאיה היתה בת 6 והזמנתי אותה להצטרף. מיד ראיתי שהיא משהו מיוחד ואמרתי להורים שלה שצריך לשים לב אל הילדה. בגיל 8 אמרתי שאני רוצה ללמד אותה, אבל רק באופן פרטי, לבד, בסיוע של הקולגה שלי ג'יי אוגן".
למה פרטי?
"פעם ביובל מוצאים יהלום וצריך ללטש אותו בזהירות, ולבנות באחריות גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אמוציונלית. אני מלמדת רק מגיל 13 ומעלה. באופן חריג לגמרי החלטתי ללמד אותה, בגלל הכישרון הנדיר. בנוסף אני משתפת אותה בשיעורים של בנות 15 בבית הספר תלמה ילין ולוקחת אותה לשיעורי הדגמה שבהם אני מלמדת מורים איך ללמד".
והרעיון של גאיה לעזוב את הארץ נבע ממך-
"בישראל גאיה מאוד מיוחדת, כנראה אחת ויחידה. בעולם, לעומת זאת, יש הרבה ילדים כמוה. לכן היא חייבת להבין מהר שהיא לא כוכב קטן וחד-פעמי, אלא צריכה לגדול עם ילדים כמוה, בחו"ל. אני מקווה שזה יקרה בהקדם, היא בשלה ומוכנה. סיכמתי ביחד עם ההורים שלה שננסה להכניס אותה לאופרה בפאריס".
מה הסיכויים שלה להתקבל-
"הבעיה היא כף הרגל שלה, היא לא מעולה. היא בסדר והיא חזקה, אבל יכול להיות שבגלל זה לא יקבלו אותה. אני מכינה אותה לזה, אבל לא דואגת. גאיה תצליח, היא סופר עקשנית. לתחרות בניו יורק שלחתי אותה עם סולו שהבלרינות הכי גדולות בעולם מתמודדות איתו. בשלב כלשהו רציתי להוריד לה את אחת התנועות הקשות, הגראנד פואטה, כדי להקל עליה, והילדה נכנסה לדיפרסיה עמוקה. לא הפסיקה לבכות ולהתחנן: 'רק תלמדי אותי איך ואני מבטיחה שאעשה את זה. את תראי, אני אוכיח לך שאת טועה, אני אצליח לעשות את זה כמו שצריך, רק תראי לי איך'. בחיים שלי לא נתקלתי בהתנהגות כזו מצד ילדה בת 11. היא עשויה מהחומרים הנכונים".