קולה של אמא

ד"ר מיכאלי נכנסה לחדר המיון של בית החולים רמב"ם בחיפה להתייעצות רפואית. אמו של אחד המאושפזים לא הצליחה להתאפק, ניגשה אליה ושאלה: "מה, את אורלי מיכאלי מקולה של אמא-"

מיכאלי הודתה.

"וואו, איזה קטע, עליתי אצלך לשידור פעם בתוכנית...", אמרה וחיבקה אותה בחום. "לא ידעתי ששדרנית יכולה להיות גם רופאה".

אורלי מיכאלי, בת 33, נכנסת למחלקת הפגים של בית החולים רמב"ם דקה לפני שבע וחצי בבוקר. היא לובשת חלוק לבן, על צווארה סטטוסקופ. היא נראית שופעת מרץ לקראת עוד יום מתיש ועמוס חוויות עם הפגים הזעירים, האמהות החרדות, הצוות הרפואי והניתוחים הבלתי צפויים. אחר כך היא עושה סיבוב בפגייה, מרימה את האינקובטורים בעדינות ונראית הכי אמהית שאפשר להעלות על הדעת.

"בסוף דרכי בגלי צה"ל כבר ראיתי את החיילים בתור ילדים. זה נתן לי איזשהו מעבר יותר טבעי לכאן, אפילו שזה שונה בתכלית. אני גם אמא בעצמי ומרגישה חמלה ואהבה לכל פג. וכמובן שההתמחות שלי בגלי צה"ל, עם האמהות, מאוד עוזרת לי עכשיו. בגישה, ביחס, באמפתיה, ובכלל".

אמא של אחת הפגות הזעירות מגיעה למחלקה. היא לוקחת לידיה את התינוקת הקטנה, רק כמה מאות גרמים. היא יודעת שד"ר מיכאלי טיפלה בה מיד לאחר הלידה, וכעת מתברר לה גם שהיא מכירה אותה מפעם. "מה, היא היתה בתוכנית הזאת בגלי צה"ל שתמיד שמעתי ביום שישי בצהריים? באמת שאלתי את בעלי לאן היא נעלמה", אומרת האם בהתרגשות. "עכשיו אני מבינה למה היא היתה כזאת רגישה וחמה לתינוקת שלי".

כבר 10:15, ולמיכאלי אין זמן לחטוף אפילו תפוח במטבח הצנוע של המחלקה: היא מוזעקת בדחיפות לחדר הניתוח. מיכאלי היא הרופאה הכי צעירה במחלקה, וכמעט תמיד קוראים לה להיות נוכחת בניתוח קיסרי או בלידת ואקום. היא עוזבת הכל, וכמו מטוס סילון היא כבר עמוק בחדר הניתוח. "אני הרופאה הכי צעירה, אז זה קורה לי בכל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. חייב להיות רופא ילדים בניתוחים הללו, ואני מקבלת לידיי את היילוד ומתחילה למעשה את הטיפול בו", היא מספרת.

מחלקת הפגים היא למעשה מחלקת טיפול נמרץ לכל דבר. ההקפדה יתרה, ההשגחה על הפגים צמודה. מיכאלי לא יושבת לרגע. איפה הכיסא והמיקרופון, החדר החמים בגל"צ, כוס התה והשיחות הנעימות עם אמהות וחיילים. היו ימים.

מירית ואמיר זימן מבנימינה לא משים מהתינוקת הפגה שלהם, ששוכבת באינקובטור. גם הפעם היתה זו מיכאלי שקלטה את בתם מיד לאחר לידתה, לפני כמה ימים. "מה שלומכם-", היא מפתיעה אותם. היא מוציאה את הפגה הקטנה, מלטפת אותה בעדינות ומפטירה לעברם: "יש לכם התינוקת הכי מקסימה בעולם". אחר כך היא לוקחת אותה לבדיקות. מישהו לוחש להורים באוזן שזאת השדרנית מגלי צה"ל. ההורים מופתעים: הם לא קישרו בין שמה של הרופאה לבין התוכנית המפורסמת.

מתוך 13 שנים בגלי צה"ל, עבדה מיכאלי שמונה שנים ב"קולה של אמא". בתחילה היתה שדרנית הקווים ונשלחה לבסיסים שונים, שם בעיקר ריכזה את החיילים לד"שים חמים לחברות בעורף ולאמהות המודאגות, שעזבו לרגע אחד בצהרי שישי את הסירים והבישולים ונצמדו לרדיו. "אחר כך הייתי המנחה של התוכנית במשך שש שנים, ואז גם התחיל הכיף הגדול. התחלתי לדבר עם חיילים, להרגיש אותם, לשוחח עם האמהות שלהם, להיות להן לפה, להעביר מסרים. הייתי איתם בשמחות, בעצב, ליוויתי אמהות שכולות, עשיתי הכל, מכל הלב והנשמה. ממש אהבתי כל רגע בתוכנית".

ים של דמעות

והיו גם שידורים לא קלים. "חודש לפני מלחמת לבנון השנייה עלתה לשידור אמא של חייל ומסרה לו ד"ש. לאחר מכן בנה נהרג במלחמה. האם ביקשה לעלות שוב לשידור ולסגור מעגל. זה היה קשה. בכיתי. השידור היה מרגש, ואחריו שמרתי איתה על קשר. רוב התוכניות היו כיפיות, אבל אף פעם לא שכחתי את האמהות השכולות".

אורלי ידעה תמיד שמה שהיא באמת רוצה לעשות זה לטפל באנשים, לעזור להם, לתת להם תקווה. אז אם בתוכנית הרדיו שלה עשתה את זה בהתאם למגבלות השידור, היא התחילה במקביל גם להגשים את מה שחלמה עליו עוד בתור ילדה קטנה: להיות רופאה. היא התקבלה לאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, התחילה ללמוד רפואה, וכמעט מדי יום עשתה את הדרך המפרכת מיפו לבאר שבע ובחזרה.

לפני כשנה ושבעה חודשים הגיע הרגע המכונן בחייה, שבו נאלצה להחליף את המאזינים, החיילים, האמהות, וגם החשיפה - במשמרות המרתוניות ובעבודה התובענית בתור רופאה צעירה בבית החולים רמב"ם. בתחנה ביפו הכינו לה תוכנית אחרונה מושקעת, העלו לשידור חיילים מיוחדים, אמהות נבחרות, אפילו אמא שלה עלתה לשידור. לאחר מכן הפתיעו אותה עם מנהלת מחלקת הילדים ברמב"ם, שעלתה לשידור ואיחלה לה הצלחה בדרך החדשה. לקינוח נתנו לה להוריד גשם של דמעות כשהשמיעו את השידור הראשון של התוכנית בהנחייתה.

"זאת היתה פרידה עצובה מאוד, אבל גם שמחה. הרגשות היו מעורבים, וכמובן שבכיתי, הו, כמה בכיתי. אחרי השידור זלגתי מחדר לחדר ביפו ולא רציתי בכלל ללכת. אני, שנלחמתי לא להיות בגלי צה"ל, שכל כך רציתי להיות לוחמת, הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת להיפרד".

עכשיו מיכאלי עסוקה בהכנסת עירוי מרכזי, ניקורים, קטטר ושאר פעולות רפואיות סטנדרטיות. היא עושה משמרות ארוכות ועובדת מבוקר עד לילה. ברדיו, היא מספרת, הרוויחה הרבה יותר על הרבה פחות שעות עבודה. בבית החולים היא עובדת כמו משוגעת כדי להרוויח פחות. בתי הקפה בעיר הגדולה, בילויים ליליים של שדרנית מוכרת, התחלפו בעולם רציני יותר שבו העבודה לעיתים אפורה יותר. אבל הדוקטור, כך נראה, הצליחה גם בעולם החדש להיכנס ללבותיהם של ההורים, לטפל בילדים במסירות וברגישות ולהיות הכי אמפתית ומבינה, ממש כמו ברדיו.

13:30, ומיכאלי נתקפת ברעב די מובן לנוכח כמות האנרגיה שהשילה מעצמה בעוד בוקר תובעני. היא מפנטזת על צהריים בחדר האוכל המרכזי לעובדים, שם אולי תוכל גם לתת קצת מנוחה לרגליים. ואז, ממש כמו ב"אי.אר", מצלצל הטלפון.

מיכאלי, שערה מוקפד וחלוקה מגוהץ להפליא, עושה צעדים ארוכים ומהירים במסדרון, ועכשיו היא כבר עמוק בלידה הקיסרית.

הלידה עוברת בשלום. מיכאלי נראית קצת סחוטה, אך עיניה מסגירות שביעות רצון. היא נכנסת לחדר הרופאים. היום כבר לא תגיע למנה הבשרית או הצמחונית, אלא תיאלץ לחטוף משהו צנוע עם כוס קפה במטבח המחלקתי. משהו שקרוב לוודאי מזכיר לה ימים אחרים ביפו הרחוקה.

בבית החולים זיהו מיד את כושר הביצוע שלה, ובעיקר את יכולתה להתמודד היטב עם אמהות ואבות הנמצאים במצבים קשים וזקוקים גם לסעד נפשי ולתמיכה גדולה בגלל המצב הרפואי של בנם או בתם הפעוטה. אז מיכאלי מתפקדת לא מעט גם כמעין עובדת סוציאלית או פסיכולוגית לא רשמית, "אבל זה לעולם לא חורג מהכללים המקצועיים".

במיון של בית החולים נמצאת עכשיו אמא של אחד המאושפזים. מיכאלי מגיעה להתייעצות רפואית, ו"ריטואל ההפתעה" חוזר על עצמו. "שמי כתוב על החלוק, אבל יש בו תוספת: שם המשפחה של בעלי. אני נהנית כעת משני העולמות. מצד אחד יש לי האנונימיות שאני צריכה, ומצד שני, זה די נעים ומפרגן שלפעמים יש מפגשים אקראיים עם אמהות שבהם ניתן עדיין לחזור לימי הרדיו".

עם החיילים ברכבת

הרופאה הצעירה מגיעה לעבודה מדי יום ברכבת. היא פוגשת שם המון חיילים, והיא לא מורידה מהם את העיניים. "אני מרגישה שאני מכירה אותם, שאני יודעת מה עובר עליהם. אחרי זה אני נכנסת לרמב"ם ושם זה סיפור אחר לגמרי, אבל יש בו פרמטרים זהים, מבחינתי. הרבה פעמים אני צריכה להתמודד עם הורים שבורים או ילדים כואבים, ובדיוק שם אני נכנסת למצבים דומים לאלה שבהם נתקלתי ברדיו – גם שם ניסיתי לחדור ללב האם השכולה, להביע תמיכה ולתת כתף.

"פעם חשבתי שאם לא אמצא את המילה הנכונה בשידור כל העולם יקרוס, אבל ברגע שנכנסתי לעולם הרפואה, למקרים המורכבים והאמיתיים של החיים, קיבלתי פרופורציות אחרות לגמרי. כבר קרה לי שהגיע אלי יילוד אחרי ניתוח קיסרי בבהילות, ללא דופק, ממש יצא 'מת', ואז יש דרמה לא קטנה וחייבים להציל אותו. אז אתה באמת מרגיש שכל העולם על הכתפיים שלך ושל הצוות. כאן זה ממש סיפור של חיים ומוות, בלי קלישאות, בלי ציניות. ברדיו מעולם לא קרה לי שלא הצלחתי להירדם לפני שידור. כאן, במשמרות הליליות, יש לנו חדר רופא, יש מנוחה לילית כזאת של שעתיים. אני באה לחדר, מתחילה להתהפך במיטה, לא מצליחה להירדם, והרבה פעמים אני מוותרת והולכת למחלקה לעשות עוד סיבוב. לראות שבאמת עשיתי הכל כמו שצריך, ששום דבר לא הסתבך. האחריות היא עצומה".

עכשיו כבר לילה, 2 לפנות בוקר, ואורלי תורנית של המחלקה. למרות שהתחילה את המשמרת שלה לפני 18 שעות וחצי, היא תסיים לעבוד רק בבוקר. המתמחים עושים משמרות ארוכות, לפעמים עד יממה כמעט ברציפות.

המחלקה שקטה מאוד עכשיו, אבל אין דבר כזה שהיא תנקר או שמישהו יתפוס אותה מנומנמת. היא נכנסת לחדר של התורן הרפואי. הרגליים כבר יותר כבדות, הפנים קצת רצוצות. אבל במקום לקרוס על המזרן לפחות לכמה דקות, היא מסתובבת מיד ויוצאת לעוד סיבוב בין הפגים.

בוחרת כן להתמודד

"כבר ברדיו גיליתי היטב את ההזדהות שלי והיכולת להקשיב, לשוחח, וגם לתמוך באמהות שכולות. שמתי לב שאני מאוד רגישה אליהן. גם בבית החולים זה קורה, כמובן שהסיטואציות שונות מאוד. לפני כמה חודשים הגיעה אלי אמא נסערת, ושאלתי אותה מה קרה. לקחתי אותה לחדר והתיישבנו לדבר. היא אמרה לי: 'תגידי, ד"ר מיכאלי, זה מה שאני חושבת-' נשמתי עמוק ופשוט אמרתי לה: 'כן'. אצל בתה בת ה-4 התגלתה מחלת הסרטן. היא באה אלינו מבית חולים אחר, עוד לא היו לה תשובות, ואני למעשה בישרתי לה את הנורא מכל. היא פרצה בבכי קורע לב. קמתי וחיבקתי אותה חזק. הייתי איתה באמת, כולי, והרגשתי שזה כרגע כל מה שאני יכולה להעניק. הרגשתי שהיא מעריכה את זה. היא לא ראתה בי מלאך המוות בגלל שהייתי אמיתית איתה. מאז היא מאוד קשורה אלי, לא פעם ליוויתי אותה במאבק הכל כך קשה הזה של הילדה". גם עכשיו היא נרגשת, משתדלת לא להזיל דמעה.

היא לוגמת כוס מים קרים ונזכרת בסיפור לא פחות קשה. "יש כאן מצבים של עומס נפשי בלתי רגיל. היתה פה ילדה בת 9, שהיתה מאושפזת במשך שנים וסבלה ממחלה קשה. היא היתה כאן מאז לידתה, משתחררת וחוזרת כל כמה חודשים, עד שנפטרה. זה היה קורע לב, ממוטט. הרבה פעמים ההתמודדות של רופאים היא פשוט לא להתמודד, לא להרגיש. אני דווקא בוחרת כן להתמודד. אז התקשרתי בלילה שהייתי כאן לחבר שלי מהמחלקה, ופשוט דיברתי איתו על הילדה הזאת שעות. זה די נדיר שרופאים פורקים בצורה כזאת, אבל ככה אני מרגישה יותר טוב. היה לי קל יותר לדבר עם עמית שלי למקצוע מאשר עם בעלי, כי הוא מבין את זה טוב יותר".

אורלי גרה בפרדס חנה, היא נשואה ואם לשניים, יאיר בן 4 ועידו בן שנתיים. את בעלה פגשה באוניברסיטה. הוא חיזר אחריה לא מעט, עד שבסוף היו במסיבה משותפת, ומאז הם ביחד. חיים כפריים מחוץ לשאון העיר, שכונה יפה, גינה נאה ושלווה. אבל מיכאלי בכל זאת נורא מתגעגעת. היא לא מפסיקה לחשוב על הרדיו, וגם לה קצת קשה לתפוס שאחרי שנה ושבעה חודשים היא פשוט מתה לחזור אל מאחורי המיקרופון.

"האמת, לא חשבתי שזה יהיה כל כך חזק. לפעמים אני מוצאת את עצמי לא מסוגלת לשמוע גלגלצ בבית החולים, אז אני פשוט מכבה את הרדיו. זה עושה לי צביטה בלב. החיידק הזה כנראה לא עובר לעולם. יש לא מעט פעמים שאני מתה לנסוע ליפו ולהתחיל לדבר בשידור. היתה פעם שידעתי שעודד מנשה (המחליף שלה בתוכנית, ע"נ) חלה, אז התקשרתי והצעתי להחליף אותו. אחרי כמה שעות התקשרו שוב ואמרו לי שהוא בכל זאת יגיע. אוי, כמה התבאסתי מזה", היא מספרת באכזבה.

"בדיוק מה שחיפשתי"

אלא שד"ר מיכאלי מתעשתת די מהר. היא מבינה שעולמה המקצועי השתנה, שכעת היא עמוק בעולם הרפואה. אין בה חרטה על הדרך או על בחירתה המקצועית, וגם בבית החולים, היא מסבירה לנו - ולעצמה – יש לא מעט רגעים של שמחה. של קשר עמוק יותר מאשר ברדיו עם הילדים, האמהות, האבות. "יש ילדים שנמצאים פה לא מעט, אחרים לעיתים רק מגיעים למיון והולכים הביתה. לפעמים, אחרי שהטיפול מצליח, אחרי ניתוח, אחרי החלמה ממחלה קשה, אני מקבלת מההורים ומהילדים חיבוק גדול, אמיתי. זאת אנרגיה נהדרת שמציפה אותי בכל הגוף. זה סוג של קשר, של עומק לטוב ולרע, שאי אפשר להגיע אליו ברדיו. זה משהו אחר לגמרי, ואת זה בדיוק חיפשתי. לכן אני כל הזמן מזכירה לעצמי שבסך הכל טוב לי, שבסוף דרכי ברדיו כבר ראיתי את החיילים כמעין סוג של ילדים, אז החלפתי אותם בילדים קטנים ואמיתיים בבית, ובתינוקות שבהם אני מטפלת בבית החולים".

השחר עולה. האמהות יושבות צמודות לאינקובטורים ומביטות בילדים הזעירים, שחלקם נלחמים על חייהם. הן נראות מותשות מאוד מלילה ללא שינה. רק ד"ר מיכאלי עדיין מסתובבת, נמרצת, כאילו היא לא על הרגליים כבר 24 שעות. לא ברור מאין היא שואבת את כל האנרגיות האלה. ממש רגע לפני שהיא הולכת הביתה לישון המון אחרי המשמרת הארוכה, ניגשת אליה אם דומעת במסדרון, מביטה בה בעיניים נוצצות ולוחצת את ידה. "הבדיקות של הילד שלי תקינות, הוא ייצא מזה. תודה. תודה שנתת לי תקווה, תודה שהיית איתי, תודה על הכל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו