אורסון וולס היה גדול מהחיים בכל מובן. אולי נכון יותר לומר שהחיים היו קטנים עליו. כמו שז'אן מורו הגדירה אותו: "הוא היה מלך בלי ממלכה, כי שום ממלכה עלי אדמות לא היתה טובה מספיק עבורו". הוא היה יוצר, במאי ושחקן, בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, תסריטאי וקריין רדיו, וגם קוסם מהולל. הוא היה מאהב רב־עלילה - נישא שלוש פעמים אך בילה עם יותר נשים משאפשר לספור, וגם אהב מאוד לאכול - "הוא עשה אהבה עם האוכל", אמר עליו שף מפורסם. וכל התארים הללו עדיין לא עושים איתו צדק.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הוא היה ענק פיזית ובעל קול בריטון עמוק, סמכותי ומצמית. יותר מכל היה אורסון וולס גאון אמיתי, שבמחי סרט אחד - הראשון שביים ושיחק בו - שינה את כל התפיסה הקולנועית של זמנו והשפיע השפעה עמוקה על הקולנוע עד ימינו. הן בצד הטכני - השימוש בתאורה, תנועת המצלמה, שימוש בפוקוס עמוק - והן בדרך שבה מספרים את הסיפור. בלי להגדיר את עצמו כך, הוא היה במאי האינדי הראשון. "תמיד אהבתי את הוליווד", אמר בראיון, "הבעיה היתה שהרגש לא היה הדדי".
הסרט הביוגרפי על וולס, שהוקרן אתמול, ניסה להקיף בשעה וחצי את חייו ויצירותיו. ברור שזו משימה בלתי אפשרית בהתחשב במורשת העצומה שהשאיר אחריו. לכן נקט צ'אק וורקמן, הבמאי והעורך של "קוסם", בטכניקה שההשראה לה נראית כשאובה מסרטיו של וולס: הוא חיבר קליפים מהירים מתוך ראיונות שנתן וולס לאורך כל הקריירה שלו, תוך כדי התעלמות מן הרצף הכרונולוגי שלהם.
מן הקליפים הללו מתגלה אורסון וולס כאדם שנון ואינטליגנטי באופן מפליא. כבר בגיל צעיר מאוד היה מודע לעצמו, ופעל על פי אותם עקרונות שהדריכו אותו כל חייו. הוא היה "נפש חופשית" ולא נתן לאף אחד להגיד לו מה לעשות. בתו של מנהל בית הספר שלו בוודסטוק, אילינוי, סיפרה בהתפעלות: "הוא היה יכול לדבר על סין או על שייקספיר או על התנ"ך באופן מעמיק - והוא היה רק בן 11!"
מאיר עיניים הוא הסיפור שסיפר בעצמו על המו"מ שניהל עם חברת הסרטים RKO: "הם רצו להחתים אותי, ואני דחיתי אותם. ובכל פעם שדחיתי - הם הציעו תנאים טובים יותר. אני לא רציתי כסף. כסף לא עניין אותי - אני רציתי סמכות". במשפט הזה מקופלות גם עוצמתו הגדולה וגם חולשתו הענקית: מצד אחד - הביטחון האמנותי העצום שלו, שחייב אותו לעשות הכל רק בדרכו שלו, ומצד שני - חוסר היחס לכסף, שבעטיו חיזר כל חייו על פתחי מממנים לסרטיו. הקומבינציה בין שתי התכונות הללו גרמה לכך שהוליווד דחתה אותו כמעט כל חייו. בסופם (1985), ממש כמו מוצרט, אפרו נקבר בטקס עלוב, למרות שביקש שלא ישרפו את גופתו.
אבל בלב הציבור שוחר התרבות הוא זכה ויזכה לחיי נצח: "האזרח קיין", סרטו הראשון, נבחר שוב ושוב, יותר מ־70 שנה לאחר שצולם, לסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. שידור הרדיו שלו "מלחמת העולמות" הריץ אלפים בבהלה למקלטים מחשש לפלישה מהמאדים. ושאר סרטיו, גם אלה הלא מושלמים, הם בית הספר לקולנוע הטוב ביותר שאפשר לבקש.