קחו טייס חיל אוויר לשעבר, אשת נדל"ן ומנכ"ל חברת דפוס. כולם אנשים רציניים ומכובדים כשמשוחחים איתם על ענייני דיומא. אבל כשזה מגיע לתחביב האקסטרימי שלהם - פתאום מזדחל החוצה הזאטוט ההיסטרי שרוצה לספר לכל מי שמסכים לשמוע על הגילוי החדש שלו. עבור מכורי האקסטרים החיים מתחלקים לשניים: לפני הגילוי ואחריו. מי שנגע בשמיים עם מטוס אולטרה לייט או עם טרקטורון מעופף, טעם את טעם הגלים אחרי פעלול באופנוע ים או גמא קילומטרים באופני שטח משוכללים, לא מצליח להבין איך אפשר לחיות אחרת, כלומר עם פיסת סלון לא מרגשת בבית.
שבת, מזג האוויר טוב והרוח לא עושה בעיות. אז יוצאים כמובן לשטח. המכורים הכבדים הפכו את התחביב לפעילות דו או תלת שבועית. אצל כולם סיפור ההתמכרות די דומה. "הכלי" - שיכול להיות מטוס זעיר, רכב שטח, אופנוע ים או זוג אופניים אולטרה משוכללים - הפך למרכז חייהם. מקומם של העבודה, המשפחה ושאר החברים יציב, אבל אל תבקשו מהמכור לבחור מה הוא מעדיף. התוצאות עשויות להפתיע גם את מקורביו.
בינתיים, הסביבה מביטה בהשתאות בתופעה צוברת התאוצה.
בימינו כבר לא מפתיע לראות אנשים מגיעים לעבודתם עם קסדת אופניים, וכולם הרי מכירים את היתרונות הבריאותיים והירוקים של הדיווש, אך מה שמתחיל ברכיבה תמימה יכול להיגמר אצל מי שהתמכר בהשקעה של עשרות אלפי שקלים על ציוד, מיגון, ספרות מקצועית, תוספי מזון, כרטיס מועדון ופריטי אופנה. הרי אף רוכב רציני לא רוצה להיתפס מדווש בלי מכנסי רכיבה מרופדים, כפפות הגנה שלמות, חולצה מנדפת זיעה, משקפי שמש תואמים ונעליים הולמות - ועוד לא התחלנו לדבר על אלה שמגשימים את חלום חייהם ומרכיבים לעצמם אופניים בעבודת יד מאפס. ויש לא מעט כאלה.
כמה כל זה יעלה? תלוי על איזו שלדה אתם מפנטזים. ובכלל, שאלות כאלה לא שואלים. ברוכים הבאים למועדון החיים הטובים. ועיזבו את מפתחות הג'יפ בצד, רכב זה לנמושות.
ביבשה | האדרנלין של הדאון היל
"אני חי מרכיבה לרכיבה, זה מעסיק אותי הרבה ומחזיק אותי כל השבוע", מודה ערן חן ציון, רוכב אופניים ותיק. "ביום קשה אני חושב על זה שבשישי אני אצא לרכוב - וזה עוזר לי להעביר את היום. הרכיבה מנקה לי את הראש ומנטרלת את הרעלים".
חן ציון התחיל את המסע, כמו רוב הרוכבים, עם זוג אופניים יחיד וממוצע. היום הוא בעליהם הגאה של שני זוגות אופניים משוכללים, שעליהם הוא גומא קילומטרים בשעות ארוכות של רכיבה. חן ציון התגלגל לענף אחרי ניתוח רפואי שלאחריו החליט לחזק את רגליו. "התחלתי להחליף אופניים, לקנות ולשדרג". הוא למד את התחום, הבחין בין הקטגוריות השונות ואימץ לעצמו סגנון רכיבה ייחודי. "היום אני רוכב גם פרי רייד דאון היל, סגנון נועז שכולל סיכון גבוה עם קפיצות וירידות מהירות, וגם בסגנון קרוס קאונטרי, שמתאים למי שאוהב לדווש ולפדל הרבה קילומטרים בשטח. הסגנון הראשון מתאים לאנשים צעירים, פריקים ומשוגעים לדבר, השני מתאים לכולם".
כדי להגיע לסגנונו המיוחד עבר חן ציון את מסלול ההכשרה המלא: דיווש לבד, בזוגות ובקבוצות, עלה על הרים, טעם וניסה, ואפילו התנסה ב"דאון היל" באתרי סקי בעולם. למי שלא מתלהב מאוויר הפסגות הוא ממליץ ללכת על האופציה השפויה והמתונה: הקרוס קאונטרי. "זה סגנון שמתאים למי שרוצה לשמור על כושר, אפשר לעבור איתו מרחקים של 40-30 קילומטרים בכיף. בסגנון הזה רוכבים בשבילים וגם בתוך העיר. באמצע השבוע אני משתדל לרכוב בשש בבוקר - לפני העבודה - או בסוף היום. את הדאון היל אני שומר לסופי שבוע ולחופשות מיוחדות".
נותר לך זמן גם לבני אדם-
"בוודאי. האופניים הם כלי חברתי. רוב האנשים משתמשים בהם לטיולים בשבתות עם המשפחה, ויש הרבה אנשים שרוכבים עם בן זוג. רכיבה בזוגות מאוד מקרבת בין אנשים. לי יש בן זוג לרכיבה ואני רוכב גם עם קבוצת חברים".
בשנים האחרונות הרכיבה הפכה ללהיט מטורף. חן ציון רואה סביבו רוכבים בטווח גילאים רחב ומגוון. "צעירים, מבוגרים, זקנים - כולם רוכבים. זה גם בריא וגם כיף לטייל כך. האופניים מספקים חוויה אחרת, אתה יכול לשמוע את הנוף ואת השקט. יש מאמץ ואתגר. צריך לגייס כוחות ולהתגבר על מכשולים, והרכיבה בסיכון גבוה מספקת ריגוש אדיר".
מרגש לא פחות להביט בחשבונות המצטברים מהתחביב האופנתי. רכיבה על אופניים הפכה לעסק כלכלי שעלויותיו נכבדות. מחיר זוג אופניים מתחיל בסכום סמלי של כ-1,500 שקל, אבל יכול להמריא גם למחיר של רכב יד שנייה: 35 אלף שקל. מביני עניין לא יסתפקו בפחות מזוג אופני "קרבון" - אופניים קלים שמתאימים לרכיבת שטח- אותם לא קונים אלא מרכיבים. "כל אחד בונה לפי תקציבו, קונים שלדה בנפרד (כ-6,000 שקל - ש"ז), ואחר כך רוכשים גלגלים, צמיגים, הילוכים, ברקסים, כיסא ובולם זעזועים. כל אחד מרכיב את אופני החלומות שלו לפי גחמותיו. זה יכול להגיע לעשרות אלפי שקלים".
חן ציון מבין את ההתמסרות לעניין. אחרי הכל, הוא מכור. שני זוגות האופניים שלו עלו יותר מ-40 אלף שקל. "כל מי שבהתחלה לא מבין איך מוציאים כזה סכום מבין בהמשך, כשהוא נכנס לעניינים. הרי אם תקנה משהו זול ופשוט - לא תיהנה מאיכות הרכיבה ולא תתלהב מהחוויה. מי שמצוי בענף יודע את ההבדלים, גם אם מבחוץ האופניים ייראו אותו דבר. האנשים שרוכבים מרגישים את השוני, וזה ענף מאוד תחרותי. יש שעון למדידת דופק שעולה 400 שקל ויש דגם שעולה כמעט 3,000".
אכן מחיר עממי. והמינוס לא זועק הצילו-
"זו הוצאה לא קטנה, אבל רוכבי אופניים שאני רואה בשטח שמחים להשקיע. הענף מאוד מתקדם ומתפתח, וכולם רוצים אופניים יוקרתיים עם לבוש מתאים ומיגון מובחר. יש מבחר עצום של פריטים, הכל הפך לנגיש, יש מועדוני רכיבה ונוצרה תחרות סמויה. כל אחד מסתכל על השני לראות מה הוא קנה - ואז רוצה גם. כל הזמן יוצאים דגמים ופריטים חדשים. אנשים אוהבים להיות מעודכנים, קוראים עיתונים רלוונטיים, הולכים לתערוכות אופניים. אנחנו הולכים ומשתכללים".
על איזה דגם אתה רוכב-
"Pz Racing. זה עולה 22 אלף שקל".
בניגוד לאופניים, שאותם אין צורך להציג, ה"רייזר" הוא הדבר הלוהט החדש בשטח. רייזר הוא רכב באגי ספורטיבי, כלי שמוגדר גם כ"רכב פנאי". אם תקראו לו "טרקטורון משודרג" הוא ייעלב וילך לאמא, חברת "פולריס". מאז עלייתו לארץ בתחילת 2009 רשם הרייזר נוכחות בקרב חובבי שטח מושבעים ואמידים, שיכולים להרשות לעצמם להתפנק בכלי שמחירו יותר מ-100 אלף שקל. המשווקים מציינים את יתרונותיו - הוא מורשה לנסוע על הכביש במגבלות החוק, הוא רכב בטוח וממוגן וכד' - ושוכחים רק את המובן מאליו: הרייזר הוא סמל סטטוס שרכישתו מעידה על הרבה מאוד פנאי וגם על לא פחות כסף.
אלי מזרחי, מנכ"ל חברת "אליניר" שעוסקת בדפוס דיגיטלי, רכש רייזר לפני כעשרה חודשים והתאהב נואשות. "כטייל שטח הכרתי היטב טרקטורונים וג'יפים, אבל עשיתי נסיעת מבחן על הרייזר והבנתי שזו חוויה אחרת. הכלי מתנהג שונה מטרקטורונים ומג'יפים בגלל היכולת שלו למצות את כל תנאי השטח במהירויות גבוהות. הוא מגיע ל-100-80 קמ"ש, שזה הרבה יותר מטרקטורון".
מזרחי מדווח גם על רמות אדרנלין גבוהות. "בגלל היציבות שלו והביטחון שהוא מקנה אפשר להגיע לרמות אדרנלין מטורפות בשטח, וזו החוויה שאני מחפש. הרייזר מגיע לעבירות גבוהה יותר, מרגישים הכל, חווים את המסלול. עשיתי עם חברים טיול מהחרמון עד לתל אביב, ובמסלול הזה עברנו את כל תנאי השטח שטיילים ותיקים מכירים: מעברים קשים, טיפוס על הר מסולע, שטח בוץ מאוד קשה, שבילים, אגמים ושלוליות עמוקות. חצינו איתו הכל בנסיעה מהירה - והוא שרד את כל תנאי השטח".
החשד שמזרחי רואה ברייזר יותר מתחביב מתעצם ככל שהוא ממשיך לדבר על הבייבי שלו. ההשוואה לכלי שטח אחרים מצליחה להצחיק אותו. "החוויה הרבה יותר מזמינה מטיול בטרקטורון או בג'יפ. הרצון לנסוע בשטח התחזק אצלי. אגב, בטיול מהחרמון ליוו אותנו גם אופנועי שטח. הם אמנם מהירים וזריזים אבל אנחנו היינו צמודים ולא עיכבנו אותם. לכלי יש יכולות אדירות והוא עובר כל מכשול".
הרומן הטרי צפוי לעבור טלטלה כשדגם חדש של רייזר יופיע בשוק. מזרחי כבר מתכונן. "אני רואה את עצמי ממשיך בקו הזה של הכלים. מגבירים בקרוב נפח מנוע, אז יש סיכוי שאפילו אחליף לדגם חדש יותר כשזה יקרה. זה תחביב מפנק שעושה לי הרבה כיף ואני מאוד נהנה ממנו. כן, זה תחביב יקר, אבל שווה".
באוויר | עם בובה וחבובה בשחקים
כמו דני רופ, התחביב של אשת הנדל"ן ליאנה מרקשייד הוא השמיים. "יש לי חיבור לשמיים, כל מה שקשור בשמיים מעסיק אותי. אני אוהבת להיות כמה שיותר באוויר, והרבה פעמים חלמתי שאני עפה". לפני שלוש שנים גילתה מרקשייד את הממ"ג - מצנח ממונע גלגלי, "טרקטורון מעופף" בשפת העם, ומאז השתנו חייה. חוויית הטיסה הראשונה גרמה לה להגשים את החלום. "נדלקתי על הענף, עשיתי קורס והוצאתי רישיון - ומאז אני באוויר. עשיתי כבר קורס גלישה אווירית, אני עושה מצנחי רחיפה, דאונים, כל מה שיש".
עלותו של הקורס לקבלת רישיון לממ"ג - שכולל 16 שיעורים, טיסת סולו ומבחן עם בוחן חיצוני - הסתכמה ב-13 אלף שקל, אבל זו היתה רק ההתחלה. כמו אהבות אקסטרים אחרות, גם הממ"ג הדו-מושבי לא זול. "יש כלים גם ב-10,000 דולר, אבל הכלי שלי הוא מהיקרים והחדשים שיש. ייבאנו אותו לארץ במיוחד מארה"ב, והוא עלה כ-40 אלף דולר. יש גם עלויות נוספות כמו אחזקה וטיפולים, אבל זו בהחלט השקעה משתלמת".
מרקשייד מציינת שהרוב קונים את הכלי בזוגות, כמוה, כדי להתחלק בהוצאות, אבל כשהיא מתחילה לתאר את בובה וחבובה - השמות שנתנה לכלים שלה - ברור שלא מדובר פה על שותפות עסקית טהורה או על עוד תחביב לשעות הפנאי. "בובה היתה הכלי הראשון שלי. היא היתה ממ"ג יד שנייה אבל טובה מאוד. היום אני עם חבובה, הממ"ג החדשה שלי מארה"ב. יוצא לי לטוס עליה פעמיים-שלוש בשבוע, תלוי במזג האוויר. אנחנו מאוד תלויים ברוח".
מה לגבי הדבר הזה שנקרא, נו, עבודה-
"טסים בבוקר מוקדם לפני העבודה, או מאחרים קצת. אפשר גם לטוס בשעות אחה"צ, אחרי העבודה. יש חבר'ה שנמצאים כבר בשש בבוקר עם הכלים באוויר. בימים נדירים יש מזג אוויר שמאפשר לטוס כל היום, ואז זו באמת בעיה".
מי שלא מצוי בעולם האקסטרים יכול לטעות ולחשוב שמרקשייד וחבריה חיים בבועה. על הקרקע פקקים, בלאגנים ומהומות, והם מתעופפים להם בשמיים, הרחק מההמון הסואן. משעשע לגלות שאפילו בקרב האקסטרימים למילה "בועה" יש משמעות. בפורום היחסית שוקק שלהם תוכלו לקרוא על ה"בועה הדרומית" ו"הבועה הצפונית" וגם על וידויים נרגשים מפי טייסים מתחילים ש"טרם יצאו מהבועה". מרקשייד מבארת: "הבועה היא תחום שמוגדר כאזור שמותר לנו לטיסה. יש לנו מפת בועות מותרות, ואם רוצים לטוס מחוץ לבועה מבקשים אישור מיוחד. למשל, אם למישהו מתחשק לטוס בסובב כנרת. אנחנו שומרים על כללי בטיחות וטסים רק בגבהים מותרים".
התחביב יוצא הדופן שלך מעורר הרבה שאלות קנטרניות?
"כל הזמן שואלים אותי 'זה לא מפחיד-'. אני עונה שבימינו לנסוע במכונית זה מסוכן לא פחות. תמיד יש מעט פחד, צריך לשמור על שדות חירום כי יכולה להיות תקלה במנוע, אבל אני יודעת להנחית את הכלי במצב חירום, וכשאנחנו טסים אנחנו שומרים על עצמנו. אני מטיסה את הילדים שלי ואת בן זוגי, ואני מרגישה מאוד בטוחה. יש לי את כל המיומנויות הנדרשות לתפעל את הכלי".
למה אין עוד נשים בשמיים-
"לממ"ג מגיעים מגוון גדול של אנשים, גם צעירים מגיל 17 וגם מבוגרים, מכל קשת המקצועות, כשמה שמאפיין את כולם זו שמחת חיים ואהבה לשמיים. נשים מוזמנות להצטרף, זה לא קשה ולא דורש כוח פיזי. כל אחד יכול לטוס על ממ"ג".
שנייה לפני שאתם קופצים מהכורסה תחשבו על האפשרות הנוספת: האולטרה לייט. מטוס קל, דו-מושבי, הממונע לרוב במנוע אחד. דורון גובר, טייס חיל האוויר לשעבר עם פז"ם של 35 שנות טיסה, התחיל לטוס באולטרה לייט כבר ב-1983. כיום הוא מדריך טיס וחבר בעמותת האולטרה לייט בישראל. "בשנות ה-80 התחלתי עם התחביב הזה כי אני אוהב להיות באוויר. להיות באוויר זה תחביב של מקצוענים, כי המחיר על שגיאה הוא גבוה".
את עמותת האולטרה לייט בישראל מכנה גובר "אנשים מופלאים עם מכונות מעופפות" או "אנשים מעופפים עם מכונות מופלאות". הנימוק: רק באולטרה לייט מרגישים חופש אולטימטיבי. "אתה חופשי לגמרי כמו ציפור", מסביר גובר, "לטייסי האולטרה לייט יש משהו בראש שגורם להם לאהוב להיות באוויר וליהנות מהשליטה על מטוס".
לדבריו, החתך של חובבי האולטרה לייט הוא "כל עם ישראל", החל ממוכרי פלאפל עד אנשי היי-טק. "חלקם אנשים שהיו בקורס טיס והודחו, חלקם אנשים שנולדו עם חלום הטיסה ונדבקו, ויש גם אבות שמביאים את הבנים. יש לי חניכים בני 16 ויש גם בני יותר מ-80. האולטרה לייט נוגע בכל שכבות האוכלוסייה ומדביק את כולם באותה התלהבות".
מלבד השיעורים שהוא מעביר לחניכים, גובר עצמו טס שלוש פעמים בשבוע באולטרה לייט. "כשאני עוזב את ההובי לשבוע, למשל כשאני נוסע לחופשה, אני מאוד מתגעגע. זה חלק מההתנהלות הקבועה שלי". הסביבה התרגלה לשיגעון שלו ומקבלת אותו בהבנה. "אפילו הנכדה שלי אומרת שיש לה סבא שעושה דברים משונים, אבל כשאני לוקח אותם לטיסה הם מבינים. גם הם אוהבים לטוס, ואין כלי יותר נעים לטיול מאולטרה לייט".
את החיבה לטיולים ולמטוסים מנסה גובר להעביר הלאה לא רק לקרובים אלא גם לרחוקים. במסגרת עמותת "יעלים" הוא וחבריו המעופפים מעבירים קורס טיס בהתנדבות לנוער שוליים, ותורמים להם שעות טיסה והדרכה. "החוויה בטיסה מאוד אישית, אבל ההשפעות חורגות מזמן הטיסה. חניכים אמרו לי שהטיסה שינתה את הצורה שבה הם מתייחסים להמון דברים, למשל לנהיגה. רואים את זה גם על הנערים שעברו קורס באולטרה לייט וכתוצאה ממנו החלו לקחת אחריות ולהשתפר בלימודים".
תיאורטית, כל אחד יכול להתקבל לקורס טיס, אבל עד שתאחזו ברישיון ייקח זמן. סדרת בדיקות רפואיות, מבחני תיאוריה וצבירת שעות טיסה הם תנאי הכרחי. יש גם מבחני ביניים ומבחן סופי, בדומה לטסט. קורס הכשרה כזה, שעלותו בין 35 ל-40 אלף שקל, הוא הצעד הראשון של טייסי האולטרה לייט. ואז מגיע המחיר. "יש מטוסים ב-10,000 דולר ויש ב-100 אלף דולר, תלוי מה התקציב שלך. הנוהג הוא שיש שלושה-ארבעה בעלים משותפים לאולטרה לייט אחד, וחלק גדול מהשמחה היא בבנייה עצמית, כשמתקבצים ובונים לבד את המטוס".
שמחה גדולה למי שיכול להרשות לעצמו.
"מחיר התפעול של האולטרה לייט הוא נמוך, ההוצאה היא שולית. כשאתה בעלים של אולטרה לייט אתה יכול לטוס לראש פינה, לקפוץ לאילת או להתעופף למסעדה עם חברים. יש לנו ארץ יפהפייה, מזג אוויר מהטובים בעולם, וזה פשוט מקסים לטוס כאן".
בים | תופסים גלים עם וייקבורד
החשיפה לאינטרנט ולטלוויזיה הובילה לשינוי גם בענף אופנועי הים. חולי הגלים חשופים לנעשה בעולם ומחקים כל טרנד אקסטרימי שמגיע מהגולה. היצרנים, מצידם, משתפים פעולה ומוציאים דגמים חדשים בקצב מסחרר כדי לגרום למכורים לרדוף אחרי טכנולוגיה חדישה.
דגמים מפוארים ומשוכללים, שמבטיחים ביצועים ומותאמים לכל מיני פעלולים, מגיעים לשוק בתדירות גבוהה. כאן בולטות היא שם המשחק, וכדי לבלוט במים צריך להשקיע. "המחיר כבר לא משחק תפקיד, כיום זה סמל סטטוס לסחוב מאחורי הג'יפ אופנוע ים - ואנשים ישלמו על זה. דגמי אופנועי ים מתחילים ב-60 אלף שקל ומגיעים עד ל-100 אלף שקל", מספר רווה תבורי, מנהל שיווק של חברת "עופר אבניר", המשווקת אופנועי ים.
אבל כפי שכבר הבנתם, מחיר הכלי הוא לא הכל. יש אביזרים נלווים - אפודת הצלה, כבל סקי, אבוב ומגלשים - והאחזקה והדלק גם הם לא באים בחינם. "זה עולם מאוד גדול. אנשים עוברים משלב לשלב, לומדים עוד פעלולים, רוצים להשתדרג מבחינה אופנתית, ובעיקר מחקים אחד את השני", אומר תבורי.
אופנוע הים מאפשר לשלושה נוסעים להשתלב בחוויה, ותבורי מתאר את הנסיעות כהזדמנות לאינטראקציה משפחתית מסוג אחר. "כל פעם מישהו אחר עולה ונגרר בסקי, זה כיף, זה מרגש וחובבי אדרנלין מרגישים את זה. יש לנו מועדון של רוכבי אופנועי ים, ויש בו חברים מגיל 16 עד 60 פלוס. כל מי שאוהב אקסטרים מבין שזה משהו מיוחד".
הריגושים עולים, והמחירים לא יורדים. הכלי עצמו עולה כאמור בסביבות 80 אלף שקל, רישיון שיט יעלה עוד כ-1,100 שקל ואגרות שונות יגרעו מכיסכם עוד כ-1,500. אבל חכו, יש עוד ביטוח, ביגוד ושדרוגים בדרך. לפני שלוש שנים אבי גורן, שעוסק בענף הבנייה, התאהב באופנועי ים. עד אז הוא חי בשלום - אם לא בשלווה - עם תחביביו האחרים, אופנועי שטח וצלילה, כשענף אקסטרים חדש חדר לליבו. מאז שרכש אופנוע ים הוא משתדל להגיע שלוש-ארבע פעמים בשבוע לים בקיץ, ולפחות פעם בשבוע בחורף. אחרי הרכישה החלה סאגת שדרוגים, שכללה את כל מה שצריך לסקי וללהיט התורן - "ווייקבורד" (wakeboard) - סקי על מגלש אחד. "אופנוע ים זה אקסטרים מטורף", מתאר גורן, "אפשר לעשות המון תרגילים ואפשר לתת לכישרון האישי להתבטא. אתה שולט על הביצועים, מבצע את התרגילים ומרגיש את האדרנלין".
זה לא קצת רטוב-
"אם נופלים שותים קצת מים וממשיכים הלאה. צריך לאהוב את זה וליהנות מזה".
מלבד אופנוע ים מחזיק גורן גם בסירה (110 אלף דולר), כי צריך לסחוב את האופנוע איכשהו. את תחזוקת הסירה מעריך גורן בכ-50 אלף שקל לשנה, שמתחלקים בין ביטוח, אחזקה, דלק ואחסון. בנוסף לעלויות השוטפות גורמת התחרות למכורים להשקיע עוד ממון בהשגת יתרונות על חבריהם לשיגעון. "יש הרבה חברותא וברנז'ה בענף, יש גם תחרויות של סקי ויש את העניין של הפריטים ושל הלבוש. בהתחלה צריך לקנות חבל כזה או כזה, וכפפות, ואחר כך ווייקבורד וזה לא נגמר. יש ווייקבורד שמתחיל ב-2,000 שקל ויש גם ב-12 אלף שקל, באמת שאין לזה סוף. מי שמתחיל צריך לדעת: אי אפשר לדעת איפה זה ייגמר".