שירים ומאה שערים

הקהל צורח באקסטזה. המתופף דופק סולו תופים דרמטי. מישהו קופץ לבמה ומדביק שטרות של דולרים למצח של הזמר. דקות ספורות לתוך הופעה של יניב בן משיח, מסלסל צעיר, חלק פנים וחובש כיפה שחורה, כבר אי אפשר לטעות: שוק הזמר החרדי זה ממש לא מה שהיה פעם.

הפיוט היהודי זוכה לעדנה לאחרונה. הפופ המיינסטרימי למד לחבק את המסורת והחזיר עטרה ליושנה, בגרסה עדכנית ומסחרית, כמובן. אבל מתחת לאף החילוני קורה גם תהליך הפוך. הזמרים החרדים, פעם אמני נישה, חודרים לקונצנזוס. בן משיח הוא דוגמה טובה. הוא התחיל כפייטן בבית הכנסת, אבל היום הוא כוכב ענק שמשפריץ כריזמה ומגלגל, בצניעות, הרבה מאוד כסף. חלק ממנו, כאמור, מודבק למצח שלו בהופעות. והמעריצים שלו הם ממש לא רק חובשי שטריימלים. כפי שמסביר אביאל נחום, מפיק בתעשייה, "מגיעים גם מקועקעים, חילונים עם עגילים, קהל אחר לגמרי". שומו שמים.

תעשייה של 40 מיליון שקלים

בניגוד לטרנדים חולפים, נראה שהחיבור בין המסורת לבמה הוא יותר משיגעון עונתי. הפופ המסתלסל צמח על ברכי הדת והחזנות: בראשית דרכו, הוא נע בין שירי חולין לשירי קודש. דקלון, ג'ו עמר ושאר האבות המייסדים עשו ג'אגלינג בין "חנה'לה התבלבלה" ל"ישמח חתני" ו"המורי הזקן". עם השנים נוצרה הפרדה שהלכה והחריפה. בדיוק על הבלטה הזאת נוצר ואקום. המסלסלים עברו להתמקד בשירי אהבה, שמוקצים בעיני הקהל הדתי. החברה החרדית הלכה ונסגרה ויצרה לעצמה אייקונים תרבותיים משלה.

עכשיו תעשיית המוסיקה החרדית בהתעצמות. לא עוד הופעות צנועות, הפקות חובבניות והסתפקות במועט. לא עוד שירים חילוניים שזוכים לטקסטים חדשים על חזרה בתשובה. ההפקות החרדיות העכשוויות רוצות לשחק במגרש של הגדולים, וזה אומר שירים מקוריים, עיבודים עשירים, יחסי ציבור משומנים, הופעות מפוצצות באדרנלין ובכסף. הרבה מאוד כסף. עלות הפקת אלבום היא 200-50 אלף שקלים. מחזור התעשייה, כולל מופעים, נאמד בכ-40 מיליון שקלים בארץ ובעולם. בצד השני מחכה קהל רעב מאוד, שבוי - החרדים, שזו להם האופציה היחידה לבידור והם רוצים ליהנות בדיוק כמו החילונים. אבל ההפקות הגרנדיוזיות נועדו לכבוש גם קהל גדול עוד יותר, שיש לו אפשרויות אחרות - החילונים.

בין מזרח למערב

כמו במקומות אחרים, גם המוסיקה החרדית מחולקת לז'אנרים ויש בה מאבקים בין האסכולה הישנה לחדשה. את האסכולה הישנה מייצגת המוסיקה החסידית, האשכנזית. מי שבועטת בה מלמטה, בינתיים, היא המוסיקה המסתלסלת. נשמע מוכר? במשך שנים ארוכות ובעצם עד היום, ניכרה שליטה של המוסיקה החסידית על פני הסלסולים המזרח תיכוניים. הזמרים הגדולים ביותר, אברהם פריד ומרדכי בן דוד, שלטו ללא עוררין בכיפה ובשטריימל, וההצלחה הזרימה אליהם הכנסות של מאות אלפי שקלים. להיטי ענק כמו "משיח" או "אנחנו מאמינים בני מאמינים" ריפדו את הקריירה שלהם והחזיקו אותה גבוה בהרבה מעל כולם.

בזמן הזה, בלית ברירה, למזרחים היו שתי אפשרויות: להדביק את הפער ולסגל יכולת לבצע מוסיקה חסידית, או להישאר בתחום הפיוטים בבתי הכנסת. מי שבחרו להיכנס לזירה של פריד ובן דוד, הימרו על הסוס הנכון. הזמרים המזרחים בשירה החסידית שינו את התמונה, ולאחרונה המצב הגיע לשיא כשיעקב שוואקי התייצב בצמרת הטבלה החסידית. אזוטרי? שולי? תחשבו שוב. שוואקי, ירושלמי, בן לאב יוצא סוריה, מתגורר בקהילת החלבים בניו ג'רזי, ארה"ב הוא כבר הספיק למלא את האמפיתיאטרון בקיסריה ואת היכל התרבות בתל אביב. בשבוע שעבר הוא הופיע בכרמיאל תמורת 80 אלף שקלים - סכום שכל זמר ישראלי היה חותם עליו. "וזה מחיר נמוך יחסית", אומר נחום, "הוא כנראה היה כבר בארץ ועל הדרך היתה לו אפשרות לתת עוד הופעה. בדרך כלל הופעה שלו עולה הרבה יותר. זה יכול להגיע ל-40 אלף דולר".

יש מישהו שמתקרב אליו היום-

"לא, הוא מזמן עקף את כל הגדולים. הוא הזמר ששולט היום במוסיקה החסידית ללא ספק".

המספרים מוכיחים זאת. אלבומו המצליח ביותר של שוואקי, "לשם שמים", יצא ב-2007 ונמכר בכ-100 אלף עותקים, שיא מכירות עד כה בשוק החרדי.

שוואקי הוא לא המזרחי היחיד ששר מוסיקה חסידית אשכנזית, ויש המוצאים קשר בין הצלילים החסידיים לתימנים. נועם נתנאל, מפיק שבעבר גם רקד בלהקת "ענבל", אומר כי "אף שזה נשמע על פניו כסגנון מנוגד, הדמיון בין המוסיקה התימנית לחסידית הוא גדול. הסלסולים התימניים מאוד דומים ליבבות של המוסיקה החסידית ואפילו הריקודים דומים, כך שזה די טבעי בעיניי שהזמרים החסידיים הגדולים הם לאו דווקא אשכנזים".

בן משיח כבר מבסס את שיריו על לחנים טורקיים וערביים, והצליח למלא בקלות את הוואקום שהותיר אחריו עופר לוי, שחצה, שוב, את הקווים וחזר לחיק החילונים. להיטיו הגדולים של משיח - "שמע בני", "ירושלים שלי לעד" ו"להינשא הלילה" - זכו למאות אלפי צפיות ב"יוטיוב". בערבית ובטורקית, למרבה הפלא, אין מניעה לשיר על אהבה שבינו לבינה, בניגוד לעברית. כשהזמרים שרים "בבאים" ("בובה שלי"), הרבנים מעלימים עין. או אוזן.

הרבה לפניו עשה זאת הזמר והפייטן יובל טייב, שהקליט לפני ארבע שנים את "תפילה לילד" עם שלומי שבת. טייב זוכה להערכה מוסיקלית רבה, שלא ממש מגיעה לידי ביטוי במכירת אלבומים. "מתקשרים אלי זמרים ערבים כדי לשאול על אופן הגשת השירים, ואני שואל את עצמי 'איך העולם לא יודע על השיחות האלה-'. נחום טוען שטייב התעורר מאוחר, וקצת פיספס את המהפכה שעבר השוק. "שנים שהוא התמקד רק בפייטנות, בזמן שזמרים אחרים התקדמו להפקות שירים ואלבומים. יש כל הזמן התקדמות וטייב נשאר מאחור", הוא אומר, "עכשיו הוא מתחיל מהלך נכון, הוא הוציא סינגל, 'הללויה', ואני מאמין שבדרך הזאת הוא יגיע להצלחה".

דניאל טייב, אביו של יובל ומנהלו מילדות, מרגיש את השינוי שעוברת התעשייה ומכניס גם לכאן את השד העדתי. "בשנים שבהן הוא התמחה בשירה הערבית, נוצר קושי להגיע לקהל רחב יותר", הוא אומר, "אמרתי פעם לרבנים של הישיבות הגדולות שאפילו היוונים לא עשו לנו את מה שהאשכנזים עושים לנו פה בארץ".

מה זאת אומרת-

"בישיבות בעיקר וגם בשאר האירועים, זמר חייב קודם כל לשיר מוסיקה חסידית. זה הבסיס, לאחר מכן הוא יכול להביא סגנונות אחרים. זו חובה שלא תמיד מתחברת למה שהקהל רוצה. יש ביקוש עצום למוסיקה ערבית, והישיבות מתעקשות על מוסיקה חסידית. התוצאה זה זמרים כמו שוואקי. ככה בעצם מחייבים אותנו להתנתק מהמוסיקה שעליה גדלנו ועליה אנחנו רוצים לגדל את הדורות הבאים".

עכשיו זה מתחיל להשתנות, לא-

"עכשיו זה בהחלט משתנה, לגמרי. הזמרים המזרחים צוברים כוח, ולעומת הזמרים החסידיים בארץ יש להם יתרון. המחירים עולים כל הזמן ויש תחושה של מהפכה באוויר".

מופע הטומאה והערווה

כאמור, ההצלחה הזו לא מספיקה לכוכבים, שלמדו לרצות יותר. התוצאה: התנהגות "פרובוקטיבית" שמתגרה בהלכה הקשוחה - כמו זמרים נטולי זקן והופעות מעורבות שנועדה לפלרטט עם הקהל הרחב שלא קונה בחנויות במאה שערים. גם בעימות הזה, אל תטעו, המוצא משחק תפקיד לא קטן.

הנה, למשל, שוואקי, המזרחי נטול הזקן, כבר הצליח לעורר את חמת זעמם של הרבנים האשכנזים, וחלקם אפילו הוציאו פשקווילים נגדו. ההתנגדות החריפה ביותר יצאה מכיוונו של הרב מרדכי בלוי, יושב ראש "משמרת הקודש והחינוך", שקרא להחרמת הופעותיו של שוואקי אחרי שניסה להוכיח, בעזרת צילום מהופעה, ששוואקי "הידרדר לעריכת מופעים מעורבים".

שוואקי לא התרגש והסביר: "אחד מאלה שמנסים לעשות בלגן לקח תמונה מהופעה שלי, שהיתה נפרדת, עיבד אותה בפוטושופ ומחק את הצד של הגברים, כך שראו אותי רק עם הנשים וככה הצליחו לעבוד על הרבנים". מי שנחלץ לעזרת שוואקי הוא הרב עובדיה יוסף שנתן לו הכשר. "הרבנים המזרחים הרבה יותר מתירנים", מסביר המפיק רוני רומי, "האשכנזים מאוד קשוחים, אצלם הכל אסור. כשהם פוסלים מישהו, קשה להתפרנס. אפשר לסגור את הבסטה".

חיים ישראל, אחד מאבות תופעת "כוכבי הפופ החרדי", זכה להצלחה ענקית עם אלבומו "ממעמקים", שמכר למעלה מ-60 אלף עותקים בזכות הלהיט "יתגדל ויתקדש". לאלבום צורף פוסטר שעיטר את חדריהן של מעריצותיו באולפנות חרדיות, ובהופעות התקשו המעריצות לשמור על כללי הצניעות הנוקשים והציצו מעבר למחיצת ההפרדה בין הגברים לנשים. בשלב הבא משמרת הצניעות כבר הבחינה במתרחש.

"אצלנו מסתובבים לא רק האנשים של מס הכנסה", מתבדח בציניות רומי, "בהופעות שלנו אורבת גם משמרת הצניעות. האנשים של משמרת הצניעות רואים שיש עירוב של נשים וגברים, ריקודים מעורבים, ומיד פוסלים את הזמר. זה יכול לגמור קריירה, חד-משמעית". ישראל הסתבך דווקא עם החוק ולא עם המשמרות: הוא נתפס כשהוא נוהג בפעם השלישית כשרישיונו לא בתוקף, ונשלח לשנת מאסר. עכשיו, אחרי השחרור, הוא מהווה סימן נוסף להתקרבות למרכז. הוא עובד על אלבום חדש ומופע תחת חסותו של המפיק אבי גואטה. כן, ההוא של שרית חדד. אין יותר קונצנזוס מזה.

רומי מתייחס, בנוסף לישראל, לעוד זמר שהלך רחוק יותר, גד אלבז, כדוגמה לזמר פופ של ממש, שהפזילה המופגנת שלו לעבר הקהל הרחב כמעט עלתה לו בקריירה. "מופע הטומאה והערווה", זעקו הרבנים כנגד הופעה בקיסריה שכללה מעריצות צווחות. גד, בנו של בני אלבז, הזמר של תנועת ש"ס הזכור מהלהיט "הוא זכאי", נוהל עד לאחרונה על ידי סוכן הדוגמניות רוברטו בן שושן, ונחשב לאליל פופ של ממש בקרב הבנות החסודות. "גם המראה היפה שלו", מסביר אביאל, "הופך אותו לחשוד בעיני הרבנים".

באחת מהופעותיו אפילו התעלפה אחת מהמעריצות, שלא מגיעות רק מהמגזר החרדי. "זה היה מזמן, לפני שהתחתנתי והפכתי לאבא. היום זה שונה לגמרי", הוא אומר.

הצלחת להרגיז את משמרות הצניעות.

"רק לפני שנה שמעתי את השם הרב מרדכי בלוי, ולמעשה רק לפני שנה הכרתי את המציאות הזאת. 'משמרת הקדושה', כך הוא מכנה את עצמו, לא קשורה אלי בכלל. הם מסתכלים ובוחנים את המגזר החרדי, שברובו חסידי. אני בכלל לא שאילתה לגביהם. אני נמצא בקטגוריה של מפיץ יהדות ומזכה הרבים".

למה אתה לוקח סיכון-

"המטרה שלי היא לקרב רחוקים. כמו חב"ד, שעושים עבודת קודש, אותו דבר גם אני. בגלל שאני מפיץ מוסיקה בקרב דתיים, אני רואה בזה שליחות. הייתי מעריץ של מייקל ג'קסון וסטיבי וונדר, כולל פוסטרים והכל. עכשיו, בחורה שמעריצה אותי, אם המסר היה קלוקל, זה היה בעייתי. בגלל שהמסר שלי הוא חיובי, אז היא גדלה עם המסר ועושה בו שימוש לשם שמים. אולי אם היו נותנים לי כמה בוקסים בפנים והיו מכערים אותי, היו מתייחסים לזה אחרת".

אולי תגדל זקן-

עכשיו המרצע יוצא מן השק: "אם הייתי מגדל זקן, לא הייתי מצליח להתחבר למסורתיים, לצרף אנשים שיושבים על הגדר. יש תנועה חזקה של חזרה בתשובה, ואת האנשים האלה אני רוצה לחזק".

גם הטאבו המרכזי של האירועים המשפחתיים - המחיצה המפרידה בין גברים ונשים - הולך ונסדק בהופעות. אצל חיים ישראל המעריצות הציצו מבעד למחיצה, אבל במהלך משא ומתן על הופעה בחתונה נשמע מנהלו של בן משיח, אלי מלמד, מתפשר לגבי אופי האירוע. "העיקר שלא יהיו ריקודים מעורבים", אמר, "ישיבה מעורבת זה בסדר". טריוויאלי בשביל החילוני הממוצע, רעידת אדמה במונחים חרדיים.

אולי בגלל זה מבהיר אביעד גיל, מנהלו של הזמיר החדש מבית ש"ס, מידד טסה, על טוהרתו של הלקוח שלו. טסה, נער ישיבות בן 16 שביצע את שיר הקמפיין לבחירות האחרונות של המפלגה, כבר הופיע על במה אחת עם שוואקי בזכות להיטו "על נהרות בבל" ואלבומו החדש "בן של מלך". "מה שהרבנים אוהבים אצל מידד", טוען גיל, "זה שהוא בן תורה, הוא לא התקלקל כמו אחרים. הוא אוהב לשיר, וכל ההערצה סביבו לא מצליחה לערער אותו".

למרות הפער, גם הרבנים מבינים את כוחם של כוכבי הזמר המזרחי-החרדי. "אותם רבנים שפסלו את גד אלבז או זמרים אחרים, ידעו לקרוא להם כשבישיבות שלהם נערכו ערבי התרמה", טוען רומי, "פתאום הם שוכחים שהם יצאו נגדם, כי הם מצליחים להביא תורמים כבדים, שלחלקם יש בנות שהן מעריצות. יש כאן משחק כפול: מצד אחד הם יוצאים נגדם, ומצד שני הם משתמשים בהם לאינטרסים שלהם".

כמו במקרים אחרים, נראה שבמגזר החרדי יודעים היטב היכן ואיפה להתיר לקהילה להצטרף למאה ה-21. על זה בונים הכוכבים החדשים.

hagi850@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו