ברשימה שכותרתה "עצות לבאי הספרייה" כתב ההוגה היהודי מרטין בובר: "אם היית בספרייה עשר פעמים כדי להתבונן בספרים, לך פעם אחת כדי להתבונן בבני אדם. הבט סביב באולם, לא כדי להפוך את היושבים בו למושא תצפיותיך, אלא כדי לחוות בליבך בדרכים שונות, ובכל זאת יחדיו - במגע עם הרוח. גדול הוא הספר, אבל האדם גדול ממנו".
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
דומה שדבריו של בובר על העונג הקיים במפגש אנושי (תרגום מגרמנית: גדי גולדברג), שנכתבו בתחילת שנות ה־40, ריחפו באופן לא מודע גם אצל מורן אביב־דביר, האוצרת והמנהלת האמנותית של "סיפור לילה", אירוע אמנות רב־תחומי, שיתקיים בימים רביעי וחמישי (30-29 ביולי) במסגרת "פסטיבל בבית" של "עונת התרבות בירושלים", ולאחר שעלתה לראשונה במסגרת הזירה הבינתחומית.
למשך שני לילות תיפתח ספריית בית העם שבמרכז ז'ראר בכר, וחבורה של אמנים ישתלטו על אולמות הקריאה והעיון של המוסד הוותיק, בניסיון לטלטל את שק הדימויים המוכר שמתלווה למילה ספרייה. "בילדותי לא היתה לי ספרייה גדולה בבית, ואילו היום אני אובססיבית לספרים", מספרת אביב־דביר, "אני מאלה שנעצרים ליד כל ערימה ברחוב. זה לא אומר שאת כולם אני קוראת, אלא אוגרת".
מתוך "מסע בסירת נייר" שיוצג במהלך "סיפור לילה" // צילום: נופר קפלן
בשנים האחרונות חוקרת אביב־דביר את חלל הספרייה בהיבטים שונים. לאחר שיצרה עם האמנית תמר דרוזד ספרייה ניידת ברחבי ירושלים, שהזמינה את העוברים והשבים לקבל ו/או לכרוך בעבודת יד ספרוני שירה ופרוזה ויזמה הקמת ספרייה וגלריה תחת כיפת השמיים בשכונת קטמונים, היא מצאה בספריית בית העם "השקטה, הבנאלית והמאורגנת מגרש משחקים".
דרוזד עצמה תופיע עם האמנית מיכל בן יהודה ב"קידושים", עבודת SITE SPECIFIC שדרוזד ואביב־דביר יצרו, שעוסקת בהקדשות השונות והמשונות שאנחנו כותבים על גבי ספרים. השתיים אספו עשרות הקדשות, רבות מהן מחנויות יד שנייה, וצילמו אותן ובערב האירוע, לאחר שיחה עם המשתתף, הן ינסחו עבורו הקדשה מותאמת אישית.
"מצד אחד, הקדשה בספר היא דבר מאוד אינטימי", אומרת דרוזד, "מצאנו עשרות הקדשות, שהן מעין סיפורים קטנים; מצד אחר, זה עניין ציבורי - מאות אנשים נחשפים אליהן תוך כדי שיטוט בחנויות יד שנייה. גם על הבמה נוצרת מערכת יחסים בינינו לקהל. על זה אנחנו משחקות. דרוזד מספרת כי העבודה קיבלה את האופי של המקום שבו היא הוצגה. "כשהופענו איתה במשרדי עיריית תל אביב האווירה היתה יותר פורמלית וביורוקרטית, וכשאמא שלי עבדה איתי היה אמוציונלי יותר".
ספונטניות היא המפתח
דרוזד טוענת שהספרייה כמוסד וכמקום מפגש תרבותי עוברת שינוי צורה בשנים האחרונות, "ולא רק בארץ, אלא גם בחו"ל. יש ניסיונות להביא את הקסם של הספרים והספרייה החוצה - למשל, דרך ספריות רחוב ניידות, כך הספרייה לא מפסיקה להיות חברתית". על הבחירה בלילה כזמן ההתרחשות, היא אומרת: "יש משהו מעניין במקומות שמתפקדים בבוקר בצורה אחת, ובערב אפשר לבקר בהם והם אחרים לגמרי".
מילת המפתח באירוע היא ספונטניות ולא מעט אלתור עם הקהל - תכונות מנוגדות למלאכת התכנון שכרוכה בכתיבת ספר. לצד מיצג ספרותי בדמות כתבן (הסופר הירושלמי אמיר חרש, מחבר הספר "יתבטל העולם") שינסח למי שיחפוץ בכך מכתב אהבה, פיטורים, כתב נאצה לבוס או שירים לפי מילה אהובה, יועלה גם פרפורמנס מאת רננה רז, שמדמה טוק־שואו ששמו "ספרים שכאלה", שבו המנחה (עלית קרייז) מראיינת את באי האירוע כסופרים פיקטיביים.
עוד עבודה מעניינת היא של יעל מושקין, קלינאית תקשורת ובוגרת בי"ס לתיאטרון חזותי בירושלים. מושקין, שעוסקת בשפה ובשיבושיה, יצרה עבור הפסטיבל את "האריה שאהב מיץ פטל", עבודה שהיא מגדירה כ"קריאה מחודשת־משוחדת בקלאסיקות ילדות". מלווה באחיינים שלה, ולבחירת הקהל, היא תשבש ותהפוך סדרי משפטים שהפכו איקוניים מספרים דוגמת "האריה שאהב תות", "מיץ פטל" ו"שמוליק קיפוד".
"המשחק עם הידע המוקדם של הקהל, שמכיר את הטקסטים המקוריים, יוצר סיטואציות מרעננות ובעיקר מאוד מצחיקות", מספרת מושקין, שמצהירה ששפת האם השנייה שלה היא "שפת הב".
"המשחקיות, שאינהרנטית לשפה, מאוד מעניינת אותי", אומרת מושקין, "כשאני לוקחת סיפור מוכר ומקריאה אותו הפוך, בקהל חוזרים להיות ילדים, כי הרי ילד לא תמיד מבין כל מילה שהוא קורא או שמקריאים לו, אלא את הטון הכללי. לא תאמיני כמה מבוגרים, שכבר מכירים את הטקסט ושומעים אותו 'מחדש', מתלהבים ופתאום קולטים מה אמרתי. הם נגנבים מהווירטואוזיות שדרושה בהקראה כזאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו