עמוק בתוך היישוב ניצן, אחרי שעוברים את מרכז קטיף, את צינורות הבטון שמשמשים מגן מירי טילים ועליהם מרוססים גרפיטי המבטיחים "לא נשכח את גוש קטיף", אחרי שעוברים את רחובות שירת הים ונווה דקלים ומגיעים לרחוב גדיד, נתקלים בביתו של הרב יגאל קמינצקי, מי שזכה לתואר שמלווה אותו עד היום גם עשר שנים אחרי - הרב של גוש קטיף.
בלשכתו עמוסת הספרים נמצאת רק תמונה אחת בודדת מהישיבה בנווה דקלים, ממנה נפרד בכאב לפני עשר שנים. "אני לא צריך תמונות וזיכרונות, גוש קטיף חי בתוכי", הוא אומר.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הוא עומד בראש ישיבת כיסופים ביישוב ניצן ומגדיר את עצמו "רב גוש קטיף תובב"א (תבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן)". ואיך זה מתיישב עם העובדה שאת גוש קטיף הוא עזב כבר לפני עשור? "גוש קטיף זה לא דבר שהיה ואיננו, דבר שהיה ועוד ייבנה, אלא זו גם צורת חיים. גוש קטיף היא אלוקות - ואלוקות לא נגמרת".
הרב קמינצקי (66) נשוי לשרה, אב לתשעה, סב ל־41 נכדים. בצבא שירת בנח"ל והשתתף במלחמת ההתשה, שם גם נפצע. לגוש קטיף הגיע בעקבות חברים שהקימו את היישוב גני טל ("זה היה נראה סוף העולם"). כשהמקום התרחב ובנווה דקלים הוקמה מועצה דתית הוא התמנה להיות הרב האזורי. "גוש קטיף היתה תורה וחיים שהולכים ביחד", הוא נזכר, "הפרחת השממה, מסירות נפש, יישוב הארץ, ערבות הדדית. גוש קטיף היתה גן עדן, מיניאטורה של מדינת ישראל שחלמתי עליה. המציאות הביטחונית גרמה לאנשים לגור שם מתוך אידיאל, הם חיו על כנפי השכינה, כל אחד הרגיש מחובר לבורא עולם. קברנו חצי אחוז מהאוכלוסייה בפיגועים, זה קשה אבל אלו חיים מלאי משמעות".
בגלל היותו הסמכות הרוחנית של המקום נתקל הרב קמינצקי לא פעם בשאלות קשות שהיה צריך להתמודד איתן. "כך למשל כאשר נרצחו חקלאים על ידי עובדים פלשתינים מעזה עלתה השאלה האם להמשיך להסתכן או שלא לעבוד עם ערבים, ואז אין פרנסה ואין חיים וסוגרים את הבאסטה על המקום. הכל זה שאלות קשות, שאין עליהן אמת מוחלטת, יש בעיה של חיים מול חיים וכל אחד שיעשה לפי מה שמרגיש, לפי רמת האמונה שלו".
"חיינו במשך שמונה עשרה שנה תחת מלחמה, היינו צריכים לתת תשובות לשאלות הכי קשות, למה אני חי כאן, מה זה חיים, מה זה מוות, על מה מוסרים נפש, מה זה עם ישראל, למה להיות, למה לא לעזוב, מי התיר לסכן את החיים שלי, של הילדים שלי. אלו שאלות קשות שבבסיסן האמונה. המשמעות לחיים".
ככל שהתקרב תאריך ההתנתקות התרבו השאלות ההלכתיות. "היו סיטואציות שקרעו משפחות. הורים שרבו ביניהם אם להישאר עד לרגע האחרון או לצאת לפני. ויכוחים עם הילדים שרצו להישאר אבל ההורים טענו שעליהם האחריות והם אלו שצריכים לדאוג לפרנסה. הודיעו שמי שיעזוב לפני הזמן יקבל פיצוי וזה עורר דיונים רבים, בפועל זה סבב סביב סוגיית עד כמה אדם מצווה למסירת נפשו ורכושו. מי שמרגיש שלא יכול אז שיארוז וישתדל לעשות את המקסימום, היו כאלה שהרגישו שהם לא יכולים לתת יד לפשע הזה. הרוב לא ארזו".
"הגירוש קשה מהשכול"
גם בשנים שלאחר ההתנתקות, השאלות לא הפכו להיות קלות יותר ואולי אפילו יותר מורכבות. "שאלו אותי לאן הלכו התפילות, שאלו האם כל מה שעשינו עד היום ירד לטמיון", הוא מספר, "זה היה משבר לא פשוט. אנחנו לא עושים חשבונות שמיים, וגם העובדה שחיינו שם ועזבנו לא אומרת שלא היתה לזה משמעות. אדם חי 120 שנה, האם אחרי שמת אומרים שחבל שהוא חי בכלל?! ממש לא. אין לנו תשובות להכל אבל האמונה לא נפגעה".
על הימים שאחרי ההתנתקות הוא מספר: "לא תיפקדתי תקופה, לא יכולתי ללמוד אפילו דברים פשוטים, זר לא יבין זאת. שלוש נשים שכולות מהגוש אמרו לי שהגירוש קשה אפילו יותר מהשכול, הן גם הסבירו איך זה יכול להיות - כשילד נפטר אז זה כואב ועצוב כי צינור חיים ניתק אבל כל הסביבה נשארת. במקרה של העקירה כל צינורות החיים ניתקו".
לדבריו, "אנשים היו כמו חי־מת. בן אדם שהיה חקלאי שקם בבוקר ועבד קם פתאום לארבעה קירות, לא בבית שלו, לא בשכונה שלו, בלי עבודה. לקחתי רכב, עברתי מקהילה לקהילה והתרסקתי, עם דמעות. ראיתי את החורבן בעיניים, משפחות זרוקות, אנשים מפורקים בלי עבודה, בלי כלום".
על אפשרות של חזרה לגוש קטיף הוא אומר: "זה לא החלום שלי. הקב"ה לא העביר אותי ייסורים כדי לחזור. החלום שלי הוא שמשהו ישתנה בתודעה של עם ישראל סביב העניין הזה. שהתודעה שאנחנו צריכים להיות שם ובכל ארץ ישראל תהיה של כל חלקי העם, אם כך יהיה ממילא נחזור לירושלים, לבית המקדש, לארץ ישראל. אנחנו לא רחוקים מדי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו