הקרב על הקווים האדומים

וליד אנג'ס, בן 29, תושב הכפר חרבתא שבאזור בנימין, נשפט לעונש של 26 מאסרי עולם מצטברים. אנג'ס העיד במשפטו שתמיד "חשב בגדול" ותיכנן לרצוח כמה שיותר.

אנג'ס הורשע, בין היתר, בהסעת המחבל המתאבד שהתפוצץ בפיגוע בבית הקפה "מומנט" מול בית ראש הממשלה בירושלים (12 הרוגים, 58 פצועים). בנוסף אנג'ס היה אחראי להעברת המטען ששימש לפיגוע בקפטריה באוניברסיטה העברית בהר הצופים (תשעה הרוגים, 84 פצועים) והיה מעורב גם בהעברת המטען ששימש את המתאבד בפיגוע במועדון הביליארד בראשון לציון (שישה הרוגים, 45 פצועים). על שמו של אנג'ס רשומה גם מעורבות בהעברת מטענים ששימשו לפיגועים שהוגדרו אסטרטגיים: ניסיון לפוצץ משאיות בחוות פי גלילות בימים שעדיין פעלה, או הניסיון להוריד רכבת מהפסים באזור לוד. לבסוף הוא גם תיכנן לחטוף חייל כדי לשחרר אסירים, אבל השב"כ לכד אותו קודם.

שמו של אנג'ס הופיע בהודעת הממשלה הקודמת, שהודיעה בתחילת השנה, שבועיים לפני הבחירות שהעלו את בנימין נתניהו, כי העיסקה שהתגבשה נכשלה.

ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, הודיע כי "חמאס עמד על שחרור כל 450 האסירים". אולמרט הסכים לשחרר 325 אסירים בלבד מתוך רשימת 450 האסירים שביקש חמאס, והתנגד לשחרור 125 מחבלים הניצבים בצמרת האסירים הנתעבים של ארגוני הטרור בבתי כלא בישראל (בנוסף לבכירי האסירים, פסל אולמרט גם מחבלים ערבים-ישראלים ותושבי מזרח ירושלים). שבועיים אחר כך הוחלף ראש הממשלה. אחר כך הוחלפה "השלישייה" (אולמרט, ברק ולבני) ב"שביעייה", הוחלף הממונה על המו"מ לשחרור שליט, עופר דקל, בחגי הדס והתקבלה החלטה להחליף את המתווך המצרי במתווך גרמני.

הקווים האדומים של נתניהו

הדם החדש במערכת הוביל להצעה חדשה: חמאס הסכים להחליף את רשימת 125 האסירים הכבדים שישראל סירבה לשחרר ברשימה גמישה של 170 מחבלים, שמהם ייבחרו 125 שמות. מי שייבחר, ישוחרר, אך יגורש, דורשים בישראל. כך גם קיבלנו את תנאי החמאס, אבל גם לא חתמנו על כתב כניעה. עכשיו חמאס יצטרך להכריע. אם יסרב, הסירוב יהיה על ראשו.

ראש הממשלה היה צריך לקבוע את כללי המשחק. חלק מהכללים קיבל כירושה וחלק נולדו בזמנו - אבל בסוף האחריות היא עליו. הוא זה שצריך לחיות עם כל החלטה שתתקבל.

למעשה, נתניהו חתום על ההצעה שניתנה. ראש הממשלה החליט לשחרר את גלעד שליט תמורת שחרור המחבלים. בפועל, השבוע נקבעו הקווים האדומים של נתניהו.

האם אלה קווים אדומים יציבים? ימים יגידו. "נתנו את כל מה שיכלו לתת", אמר נתניהו בתום הישיבה החמישית והאחרונה של השביעייה שעסקה בנושא. עכשיו הכדור בידיים של חמאס.

"נתנו את כל מה שיכלנו לתת", אמר נתניהו גם בתום ההצהרה שבה הודיע על הקפאת הבנייה בהתנחלויות לעשרה חודשים. ההצהרה הזאת הצטרפה להכרזה בנאום בר-אילן על הכרה במדינה פלשתינית ולצעדים בוני אמון, כמו הסרת מחסומים בשטח. למרות הכל הפלשתינים לא התרצו, אבל צעדים אלו השיגו שקט ביחסים עם ארה"ב וקיבעו את ההבנה שאבו מאזן הוא הסרבן.

סדר יומו של ראש הממשלה החודש היה עמוס מאוד. אחד הפקידים בלשכתו התבדח שהאווירה דומה לאווירה בחנות שנערכת לספירת מלאי בסוף שנת המס. השבוע הוקדש לוח הזמנים של ראש הממשלה לעניין שליט. החודש האחרון כלל החלטה על הקפאת התנחלויות, אימוץ של מפת עדיפות לאומית ואימוץ של חוק משאל עם לפני נסיגה מרמת הגולן. חודש שיש בו הרבה חשבונאות מדינית ופוליטית, עם פרמטרים של מה הציבור יכול לשאת ומה ממשלה יכולה לתת.

לכאורה, נתניהו קיבל שתי החלטות המנוגדות לכל מה שכתב ולכל מה שאמר בעבר בפגישות ובהרצאות. הוא אמר שהקמת מדינה פלשתינית תהיה אסון, והתפשר על מדינה מפורזת בנאום בר-אילן. הוא הבהיר שלא ניכנע לטרור, והוא מתכוון לשחרר מחבלים רוצחים ולהציג כהישג את הגירוש שלהם מהארץ. יש כבר מי שטוענים כי נתניהו מדגים את המשפט - דברים שרואים מכאן, לא רואים משם.

מסכימים שאין פרטנר

שר ותיק בליכוד העריך השבוע כי החלוקה האידיאולוגית בין קדימה, הליכוד והעבודה היא מלאכותית. כבר לא מדובר בדיונים אידיאולוגיים על אי הכרה באש"ף, או אי הכרה במדינה פלשתינית. ההבדלים היטשטשו. הצדדים מחקו את הגבול האידיאולוגי ביניהם. עכשיו כולם בעניין של פשרה. מדברים במושגים של כמויות: כמה ניתן, מה יישאר בידינו.

בנוסף, לשלוש המפלגות ברור גם שאין פרטנר בצד הערבי. בצד הישראלי הסכימו כבר כמעט להכל. בצד הפלשתיני לא רוצים ו/או לא מסוגלים. גם אם יש בצד השני פרטנר לחתום מולו על הסכם, אין פרטנר שיקיים את ההסכם. אין מנהיג בצד הערבי שמוכן ויכול לבצע מהלך קריטי לסיום הסכסוך.

התוצאה היא שכעת ברור שהפרטנר היחיד שמעניין כל ממשלה בישראל הוא אמריקה. לפי אותו שר, נתניהו מוביל בצורה ברורה להבנה, גם בארה"ב וגם בארץ, שאין בצד הפלשתיני איש שיוביל לסוף הסכסוך - וזהו ההישג הגדול שלו בסיכום השנה הנוכחית.

אולמרט היה עורך דין שמוקף בעורכי דין, כך שאולי האמין בכוחות קסם ששמורים לאמנות המו"מ. נתניהו הוא היסטוריון ופילוסוף. מוקף בדעתנים ומבקש לראות את הדברים במשקפי התשובה לשאלה - מה יגידו עלינו בעוד דור? האם זיהינו את הסכנה? האם טיפלנו בה כראוי-

השביעייה מתפקדת כקבינט

דיונים מרתוניים בסוגיות הרות גורל מתקיימים ב"שביעייה". למעשה, זהו גוף שאמור רק לייעץ לקבינט כיצד להחליט. אבל כאשר הכנסת הפכה לאסיפת עם, הממשלה לכנסת, והקבינט לממשלה - אז השביעייה מתפקדת כקבינט. המטבחון נותר להחלטות ביטחוניות והוא מבוסס על אמון אישי בין ראש הממשלה לשר הביטחון.

השביעייה מאופיינת בדינמיקה טובה בין החברים: בנימין נתניהו, אהוד ברק, דן מרידור, אביגדור ליברמן, בני בגין, משה יעלון ואלי ישי. השבוע נחשף עוד טפח מהתנהלותם ה"שובבה" של נתניהו וברק, בניסיון לפלג את קדימה.

ברק צובע את נתניהו בצבע מתון בדעת הקהל. נתניהו מעניק לברק חופש פעולה מדיני וביטחוני, וכך מחזק אותו פוליטית ומסייע לשכחה הציבורית באשר להעסקת מטפלת לא חוקית, לחיים הטובים מהמגדל הגבוה, או לנהנתנות בסלון האווירי בפאריס. נתניהו מכוון לעיקר ומעריך את ברק על כך שהוא בורר בין עיקר לטפל ומשקם יחסים עם וושינגטון, עם קהיר ועם איסטנבול.

נתניהו קשוב מאוד גם לדן מרידור. הוא מחשיב את הראייה האסטרטגית שלו. לעומתו, בסביבתו של נתניהו נחשב מרידור לחד צדדי בדעותיו בתחומים רבים. "מרידור הוא למעשה שמאל שנטוע בימין", הסביר אחד השרים. הוא מינוי אישי של נתניהו, אין לו כוח פוליטי וגם לא כוח במפלגה. לכן לנתניהו אין חשש שהוא יערוק, או יחבור לכוח אחר. בנוסף שניהם נסיכי העבר והידידות בין השניים חזקה.

מצד שני, דווקא בני בגין ממשיך להוכיח שהוא פרגמטי בהחלטותיו. הוא מאפשר לנתניהו לעבוד ומתפקד היטב כמי שבא לשמור על הכשרות מתוך המטבח. כשצריך, הוא גם שומר על ברק, כמו שקרה לפני שבועיים, כשזעק על פעילות הפקחים ביהודה ושומרון ויחד עם ברק הקים את ועדת החריגים לפיקוח על ההקפאה בהתנחלויות.

בגין, יעלון וגם אביגדור ליברמן מגוננים על המדיניות של נתניהו בעניין המדיני. למרות זאת, יהיה מעניין לשמוע את דעתם אם וכאשר תצא עיסקת שליט, שתציף את השטח במחבלים רוצחים.

ההסברה של ליברמן

שר החוץ ליברמן נוטה להזכיר בכל הזדמנות כי ההתעסקות התקשורתית בישראל בנושא מסוים היא טוטאלית. וכך, העיסוק בנושא גלעד שליט השכיח את ההקפאה בהתנחלויות ואת מפת העדיפות. בכלל, סדר היום שלנו בארץ שונה באופן מהותי מסדר היום העולמי. ביום שלישי הקרוב ינצל ליברמן את חופשת ראש השנה האזרחית, וכבר זימן למשרדו את 96 שגרירי ישראל ברחבי העולם, על גדודי אנשי הסגל שלהם. המטרה: להציג בפניהם את תוכנית העבודה לשנת 2010 של ישראל. התוכנית כוללת, בין היתר, מדיניות של חידוש קשרים עם מדינות העולם, בלי אובססיית המו"מ עם הפלשתינים.

בישיבות הסגל השבועיות שמקיים ליברמן במשרד החוץ, הוא נוהג לשאול כמה אינצ'ים יש בעיתוני ארצות הברית, אירופה ושאר העולם שעוסקים בבעיה הפלשתינית, לעומת נושאים ש"באמת מעניינים את העולם", כדבריו. "בעולם ברור שההתנחלויות לא מסכנות את הסדר העולמי. מי שכן מעמיד את קיומנו בסכנה זאת צפון קוריאה, איראן הסוררת בדרך לגרעין, הפיכה בפקיסטן, הטליבאן באפגניסטן, או אפילו הפיראטים בסומליה", הוא מסביר.

לדוגמה, אולי יספר ליברמן לשגרירים על הביקור שערך בשבוע שעבר בשגרירות קניה בישראל לרגל יום העצמאות שלה. "הם היו בהלם כששר החוץ נכנס", סיפר דיפלומט שנכח באירוע החגיגי. היו שם כל חברי הסגל הדיפלומטי האפריקני וליברמן הראה יחס חם. לאחרונה הוא ביקר באוגנדה אחרי 46 שנים שרגל ישראלית לא דרכה שם, מאז גולדה מאיר. "ככה עושים דיפלומטיה", הוא מסביר.

ינואר הקרוב הוא חודש מסקרן בזירה המדינית: חמאס עשוי לרשום הישג ולזכות בשחרור מחבלים, אבו מאזן צפוי להחליט אם להישאר בסירובו או להצטרף למו"מ, וכך גם סוריה. בינואר יפוג האולטימטום של המערב לאיראן, תמלא שנה לממשלו של ברק אובאמה ויגיע סיום הקדנציה של שבדיה באיחוד האירופי (את מקומה תחליף ספרד). המתווך הגרמני קבע תאריך יעד לעיסקת שליט, עד חג המולד, וכבר דחה אותו בעוד שלושה שבועות. מה ששוב מוכיח כי במזרח התיכון הכל גמיש.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו