ארבעה סיפורים קצרים משלהי המאה ה־19 מלמדים על מרכזיותה של הרכבת בספרות: לא רק כמסע של אדם בין תרבויות, אלא גם כאפשרות להפתעה
אין כלי תחבורה ספרותי יותר מהרכבת. כשאנחנו מתיישבים בקרון אנחנו מתמסרים מרצון למסורת של ערכי תחבורה, ומחלוננו נשקף בתנועת מצלמת־דולי הנוף שגולת כותרתו היא השינוי. רק הרכבות האדירות, כלי התחבורה היחיד שמאפשר לאדם לחצות יבשות בלי לזוז מכיסאו, מסוגלות למטמורפוזה הזו; לא פלא שהטכנולוגים למיניהם אינם פוגעים בקסמן: משכללים אותן עד לבלי די, אך שאון השקשוק על הפסים, קרונות השינה, תנועת הכרטיסנים ובעיקר המפגש הצפוי עם הבלתי צפוי שמזמנת לנו הרכבת - כל אלה נותרו כשהיו מאז תנועת הרכבות הראשונה בשלהי המאה ה־18.
כמעט מעלף לחשוב על תלאות הנסיעה בת תשעת הימים מתחנת ירוסלבסקי הצפופה שבמוסקבה ועד לתחנה הסופית, מרחק 10,267 ק"מ, בלב פיונגיאנג המבוטנת והריקה ממכוניות. אבל לא רק הרכבת הטרנס־סיבירית - אולי הספרותית מכולן - מציעה הרפתקה משודכת לכרטיס. פעם פנס כוון אל אישוניי על פסי מעבר הגבול בין בולגריה לרומניה; דרכוני הופקד בידי שוטר חמור סבר ורק לאחר רבע שעה של המתנה הורשיתי להמשיך הלאה. תנועת הרכבות באיחוד האירופי מוססה במעט את המתח הטמון בנסיעה בין־מדינתית, אך גם ב"יורוסטאר" החדשה יש סיכוי לתעלומות בלשיות: כיצד היה הרקול פוארו מגיב אילו ישב בצוותא עם הייסטינגס עוזרו בקרון השועט במהירות של 300 קמ"ש בין פאריס ללונדון?
הרכבת אינה רק הרפתקה מתמשכת; לעיתים היא אפיזודה קצרה של גישוש אנושי, מצב קומי וצירוף מקרים מאגי. אלה אפשריים רק בעולם ההטרוטופי הנע על גבי המסילה ובהם, כך נראה, הירהרו עורכי האנתולוגיה הקצרצרה "ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות", שמאגדת ארבעה סיפורי רכבות שנכתבו בידי הבולטים שבסופרי המאה ה־19: אמיל זולא, אנטון צ'כוב, סטיבן קריין וארתור קונן־דויל.
לקטרי הקיטור, שהחלו לתפקד ביתר שאת ברכבות העולם החל מ־1830, היה תפקיד מכריע במבטם של סופרים לעבר הרכבות, כיוון שמאותו רגע הן הציעו דילוג בין בירות ערים ובין תרבויות, אך יותר מכך - איפשרו תנועה מסחרית ענפה וניידו כמעט בן־לילה את תחום הפיננסים, שסבל מאות שנים מחוסר יעילות ואמינות. ה"סוכן נוסע", המוכר לנו מסיפורי הרכבות של קפקא, החליף את הלבלרים והשליחים שנעו קודם לו באוניות איטיות או בכרכרות שקרצו לשודדי דרכים.
כמעט באובססיה עסקו ועוסקים הסופרים ברכבת, והרוסים - שארצם הענקית נחצית על ידי עורקי מסילות אינסופיים - בראשם. טולסטוי הפך את הרכבת למוטיב מרכזי ב"אנה קרנינה", אבל גם הגיבור ב"והיום איננו כלה" של אייטמטוב חי על המסילה שמובילה אל ההיסטוריה כולה. ומה תגידו על פטר ביכסל השוויצרי, שהיה עולה על רכבות רק כדי לכתוב, ונובלה שלמה שלו מתרחשת ברכבת הטרנס־סיבירית?
התלות הבלעדית ברכבות, במשך עשרות רבות של שנים, זימנה אליהן מגוון אנושי אדיר שנע בהן, והמגוון הזה ניכר בארבעת סיפורי האנתולוגיה. בסיפור הפותח, "נסיעה במסלול מעגלי" מאת זולא, זהו זוג צעיר, שלאחר נישואיו אוזר אומץ להתרחק מסינרה של אם הכלה השתלטנית ולצאת לירח דבש - לראשונה בחייו מחוץ לפאריס; בסיפורו של צ'כוב, "אדם מאושר", זו פגישה מקרית על קו סנט פטרסבורג־מוסקבה בין שני מכרים, שגולשת לשיחה קיומית על מהות האושר; אצל סטיבן קריין זהו מערבון כהלכתו - השריף הלא רשמי של עיירה בשם ילו סקיי עושה דרך מתוחה ברכבת עם כלתו החדשה, שאותה נשא לאישה בהיחבא בעיירה אחרת; ובמעשיית הבלש של קונן־דויל זהו מעשה הנוכלות המושלם - כזה שמסוגל להעלים, פשוטו כמשמעו, רכבת שלמה מהפסים - ושנפתר בקליימקס שרלוק הולמסי מענג.
דומה שבארבעת הסיפורים טמונות אותן מחוות נעלמות שהופכות את הנסיעה ברכבת לחוויית תעבורה ייחודית. למשל, השיטוט החפוז של בני הזוג אצל זולא בין הקרונות, במאמץ למצוא תא ריק שבו איש לא יפריע להם (מי מאיתנו לא שוטט כך בין קרונות?); או ההתגייסות האקראית של נוסעי הקרון עבור גיוס דמי כרטיס לנוסע שיכור, כמו בסיפורו של צ'כוב. האפשרות שבכל רגע עשוי להגיח הבלתי צפוי, שעשויה להתממש אפילו במעבר לקרון שכן, הופכת לגורלית; כמו נגני הרכבות התחתיות של ימינו, שעוברים בתחנה בין הקרונות ופוגשים, לכאורה, קהל חדש, כך גם הגיבורים הספרותיים של הרכבות מודעים לתעתוע שטמון בנסיעה.
הבחירה בארבעת הסיפורים נאמנה לפורמט ההוצאה - "מיני זיקית" - שמספק חוויית קריאה כלגימת אספרסו, מהירה וקצרה אך בעלת טעם דומיננטי. ובכל זאת, כדאי לראות בחלק מהסיפורים, לדוגמה במערבון של סטיבן קריין, הפניה למכלול יצירה משמעותי שקוראי העברית טרם נחשפו לחשיבותו.
מעט כמו תומס וולף, הסופר האמריקני הפיוטי שהלך לעולמו בגיל צעיר, גם קריין - שב־28 שנות חייו כתב ונדד והותיר חותם ספרותי ושירי מרשים - הוא דוגמה לקול ספרותי ייחודי שצמח מן האליטות הלבנות והתמודד בכנות ובתעוזה עם התמורות החברתיות שחלו באמריקה במפנה המאה ה־20. הספרים האחדים שלו שתורגמו בעבר לעברית לא הצליחו, עד כה, להפנות אליו את הזרקור הראוי לו, והסיפור "הכלה מגיעה אל ילו סקיי" מזכיר זאת: במילים בודדות ובלשון לא מתחכמת הוא מתאר בכישרון אדיר מקום (המערב הטקסני הקשוח), מערכת יחסים (בין ג'ק פוטר המסוקס לכלתו חסרת המושג) ומצב (דו־קרב יריות שסופו עשוי להפתיע).
כך שגם אם מצבי הרכבת של זיקית רחוקים וקצרים משמעותית ממסעותיו המפותלים של ז'ול ורן, כוח צמצומם מהווה יתרון. הם מלמדים על הלך רוח אנושי שאפשרי רק על המסילה: מצב שבו האדם הוא הקבוע היחיד בעולם החולף לנגד עיניו, ושבו רק מילה או מחווה גופנית יכולה להילכד בזמן. יתר הדברים - ההרים או הים או המדבר שזה עתה צץ בחלון - אינם אלא תפאורה מתחלפת בדרמה המתחוללת בקרון.
• • •
שייקספיר בקצב ביט־בוקס
יונה אשרוב
חברת שייקספיר המלכותית (RSC) שיתפה פעולה עם חברת סמסונג ואלו השיקו יחדיו אפליקציה ששמה Re: Shakespeare. מטרתו של המיזם היא להנגיש את גוף עבודתו של שייקספיר עבור דור הסמארטפונים.
האפליקציה, שמיועדת לגילי 18-11, תהיה חינמית ותכיל משחקים וקטעי וידאו שיסייעו לצעירים להתקרב לעולמו של שייקספיר. יככבו בה אמנים מהתרבות הפופולרית: השחקנית טמסין גרייג, אמן הביטבוקסינג שלמה, הראפרית והמשוררת אקאלה והבמאי יקבאל קאן. אלו, באמצעות הפלטפורמה של האפליקציה, יגזרו סצנות ארוכות של שייקספיר ויכניסו אותן לתוך קטעים מוסיקליים; הצוות יעבד שורות פתלתלות לאתגרים ליריים מהנים, ולמעשה יעזור למשתמשי האפליקציה לפרשן, למקסס מחדש ואף להמחיז את שייקספיר.
המשתמשים יכולים גם לשלב בעצמם בין אמן ביטבוקסינג לבין מילותיו של שייקספיר. הם אפילו יוכלו "להופיע" על במה וירטואלית של 360 מעלות, הבמה המלכותית של שייקספיר, ולדקלם עליה מציטוטי מחזותיו.
אפליקציה חדשה // צילום: אי.פי
העבודות של וויליאם שייקספיר מתוארות לעיתים כבלתי נגישות עבור הדור הצעיר של ימינו. החברה המלכותית, כאמור, דאגה לשנות זאת; החיבור בינה לבין סמסונג הוא למעשה החיבור בין התקופה הקלאסית לפוסט־מודרנית, והתוצאה המשוערת היא שברי פסקאות וגזרי מילים, מעורבלים בתוך מקצב אלקטרוני־וירטואלי, שמוכרחה להעלות תהיות בנוגע להחרבת כתיבתו של שייקספיר, זילותה ויעילותה.
אם נניח רגע לתהיות מוסריות אלו, האפליקציה חושפת בפני הצעירים, גם אם בזעיר אנפין, את עולמו של שייקספיר, ואפשר שעדיף מעט מלא כלום. ראסל טיילור, ראש מחלקת השיווק של סמסונג בבריטניה, הגיב על המחלוקת באומרו כי "הקמפיין מזווג בין חינוך לבידור כדי ליצור לצעירים דרך מרתקת ללמוד. זה מראה כיצד הטכנולוגיה של סמסונג חודרת לחיים בדרך רלוונטית ונגישה".
האפליקציה ניתנת להורדה במכשירי אנדרואיד, לעת עתה. למרות היותה חינמית, נראה כי הנערים ההיפותטיים יביטו במסך הסמארטפון וידקלמו בליבם את הפרפראזה המתבקשת והקלישאתית: מעניין, או לא מעניין? זאת השאלה.
אורי כהן | על "מיליון פחות אחת"
ספר השירה הראשון של חוקר הספרות עודד מנדה־לוי הוא יצירה שקשה להפריז בחשיבות יופייה. מנדה־לוי, שהשכיל בחיבוריו הקודמים להצביע על הקשר החמקמק בין סיפור למקום ולבחון אותו, עושה זאת שוב בהצלחה, והפעם בגוף ראשון ובאמצעות שימוש מפתיע בסוגה מיושנת, שבצוק העיתים הספרותי נעשתה קצת ארכאית.
על גבי מקצב קטוע, במהלך 999 שורות של פואמה אוטוביוגרפית, הוא בורא בצורה מקורית להפליא יצור כלאיים שעומד בהצלחה במצופה ממנו. זהו סיפור שהוא שיר, אישי ופרטי אבל מאוד מוכר, מקומי וספציפי, ועם זאת גם על־זמני. הוא עוסק באהבה עלומה, מדבר על מיניות ומשיכה, על ילדות ועל פיתולי דרך אישית המתקרבת ומתרחקת תדיר.
הצלחה מרשימה ראשונה נרשמת ב"מיליון פחות אחת" לזכות אומץ הלב הצורני שהספר נוקט: הפואמה הסיפורית. זו צורה לא שכיחה שבכוחה להעמיד אותו במקום שבו אולי הוא לא מבקש להיות, ואת עצמה בסימן שאלה - על הגבול שבין מדף המשוררים למדף הפרוזה. כך או כך - עלילת הילדות של מנדה־לוי נקראת בצורה חיה ורעננה.
הריאליזם הפיוטי של הפואמה מתחיל מייד בשורה הראשונה שמכריזה על הזמן - ״זה קרה בזמן השביתה הגדולה״ (שביתת מורים) - וממשיך מנקודת היציאה הזאת אל מסע אישי שעסוק בשקדנות בפילוס דרכים: דרכי המשפחה שמוצאה מבולגריה, ילדותו של המספר, דרכי העיר תל אביב שאהבתו אליה ניכרת ודרכי הלב המתבגר והמזדקן.
הסיפור הצנוע מתקיים בתנועה מתמדת, חיצונית - בין אותם רחובות מרכז העיר; ופנימית - בתוך נפשו של המספר. מנדה־לוי מושך בחוטים, טווה ורוקם, מהדק ומרופף, תופר טלאים של ישן וחדש. ספרו עמוס באהבה ובזיכרון מתפקעים: לעיר ולאדם, לזמן ולמקום. בשצף השורות הקטועות טמונות בו גם כמה פנינים נדירות לאוהבי שירה עירונית שהיו יכולות בשמחה גם לצאת מהקשרן, כמו: "וכשאמרה לי, כמעט בלחישה / תלך בצד של המספרים הזוגיים / גם קולה פרפר והזהיר". קריאה בו מצליחה להאציל מבט חומל, סלחני ומינורי. שורות הפואמה שומרות על קצב שירי, אך הן פועמות בקצב לא תוקפני שמשרה רוגע אמין ועצב דק.
מנדה־לוי הוא משורר רחוב במובן הלא מצוי של הביטוי. הוא מצליח למשוח על התמונות בסיפור צבע מוכר ומוחשי מאוד, גם בלי להזדקק להיפר ריאליזם. אפשר להרגיש בכתיבתו את נקבוביות העיר, גם בלי לדעת מהי עונת השנה.
כך, במעשה מרקחה אמיתי, נוצרת תמונה חסרת טמפרטורה שמקבלת את גוון מזגם של מי שלוקחים בה חלק, ובה עומדים כולם כמו על במה אחת ברחובות שונים ובעיתות שונות, מוארים כל אחד בזרקור מתחלף. זו מערכת שמושכת אחריה בקצב סלחני אך מדוד את הזמן, בכבודו ובעצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו